אני לא רוצה קשר עם אבא...

בשיחת טלפון הראשונה עם האבא הזה צפה מצוקה משמעותית, כאב גדול ומתמשך שהפך לסבל שגלש מעבר לגבולות הספיגה.מתבגר בן 16 שאיבד את אמו אחרי מחלה קשה, אימא שהייתה האדם הקרוב אליו ביותר, זו שספגה את הקשיים שלו ועזרה לו להתמודד במציאות החיים, עזרה לו להתמודד עם בעיות הקשב, תמכה בו, ליוותה אותו והייתה כל עולמו עזבה אותו ברגע אחד בלי שהוא הספיק להיפרד ממנה.

"שמעתי את הטלפון בבוקר ואת אבא רץ החוצה , הבנתי שמשהו רע קרה, 

לא יכולתי לזוז מהמיטה, קפאתי, לא רציתי שהוא יבוא לספר לי מה קרה... אבל הוא בא ..."

הנפש שלו נשברה ביום הזה, 

אפילו הגוף שלו דיבר בכל הכוח ומיד אחרי המקרה הוא חלה בסכרת, ואם כל זה לא מספיק גם תסמונת הטוראט שלו החריפה, היחסים עם אבא היו מורכבים כבר לפני המקרה וזה הקשה עליו עוד יותר, עכשיו הוא הרגיש תלוש, מיואש ובעיקר בלי כוחות להמשיך את חייו.

הוא החליט לעצור הכל, נשאר בבית על הספה מול משחקי המחשב והטלוויזיה ושקע התוך הכאב של עצמו, הוא הפסיק את הקשר עם חבריו הקרובים, עם הסביבה בכלל, אפילו להתקלח לא היה לו כוח, מה שנקרא מאס בחיים.התקשרתי אליו, ביקשתי ממנו לבוא לשיחה אחת, הבטחתי לו שאני לא אדרוש ממנו שום דבר שהוא לא יכול לעמוד בו, הוא שתק, ואז הוא אמר לי "אני לא רוצה לסדר את הקשר עם אבא"

 עכשיו אני שתקתי, 

לקחתי נשימה ואמרתי לו אני לא אכריח אותך לעשות שום דבר בניגוד לרצונך, מבטיחה.והוא הגיע, חששן, מסוגר, עיניים כחולות מדהימות ומושפלות, גוף שמוט, כאב שצף בכל חלק בגופו.בשיחה הראשונה שלנו אחרי שהוא השתחרר והרגיש קצת יותר בטוח הוא סיפר לי את הסיפור מהצד שלו, מתוך המצוקה שהוא חווה, מהזיכרונות שלא מרפים ממנו, מהגעגוע העמוק שהוא חווה, "אני אפילו לא מסוגל ללכת לישון בחדר כי שם היא תמיד עולה לי בזיכרון", כאילו לקחו לא את הנשמה והוא נשאר עם לב שבור ומדמם.

סיכמנו את המטרות שלנו יחד, הבטחתי לא ללחוץ לגבי הקשר עם אבא, וביקשתי ממנו רק דבר אחד, לרצות להמשיך את חייו, לא לסגור את המתג של החיים.דיברנו רבות על אמא שלו, באחד המפגשים אמרתי לו שהיא בטח צופה בו שם מלמעלה וגאה בו על האדם שהוא, מתגעגעת אליו ובטוח נמצאת לידו גם כשהוא לא רואה אותה, הדמעות שלו זולגות בכל מפגש, הפעם זה היה אחר, דמעות אחרות, שמדברות סיפור אהבה שנקטע לו והשאיר אותו בלי רצפה תחת הרגליים.

חיפשתי דמויות מפתח שיכולות לסייע לי בתמיכה בו, גיליתי את סבתא וסבא שאיתם הוא הרגיש בנח, הבנתי שבתוך המערך הזה צריך לתת תמיכה גם לאבא וכרגע להניח את היחסים ביניהם בצד, ולדאוג רק לנפש הזו שצריכה להתרומם וצריכה זמן והמון תמיכה.

גייסתי שותף למשימה הזו, פסיכולוג שילווה את האבא, וגם אותי כאיש מקצוע טיפולי, והגדרנו יחד את המשך הטיפול, אנחנו עובדים יחד, חושבים יחד, משימה מורכבת שמצריכה חשיבת עומק רגישה מאוד.עבדנו על סדר היום שלו, על איזה משימות הוא כן מוכן לעשות, גייסנו את בית הספר ובחרנו מקצוע אחד בודד שהוא ילמד, הוא בחר באנגלית 5 יח"ל, הוא יצא למפגשים עם המורה הפרטית, יצא למפגשים עם סבא וסבתא, למפגשים האלו נוספו מפגשים עם המשפחה המורחבת, כל אינטראקציה אנושית התקבלה בברכה. 

גם שיחות טלפון היו חלק מהמענה, כל בוקר יש לנו שיחה לבדוק שהוא קם, לשאול לשלומו, להתעניין, לעודד...כשהוא הרגיש קצת יותר בטוח, הוא הפסיק להילחם, השבוע הוא אפילו הסכים לטפל בסוכרת שלו, אפשר לנו להיות עבורו, במפגשים האחרונים כשהוא יוצא הוא מחבק אותי לשלום, כל פעם החיבוק הזה צובר עוד 2 שניות, בכל פעם שהוא מחזיק לי את הגב ומניח את הראש על הכתף, מתמסר לחיבוק אני יכולה לשמוע את הלב שלו זועק למגע של אימא, רואה את הגוף שלו משוחרר ופחות קפוץ ואת החיוך מבצבץ וחושף שיניים.

בשבוע הבא הוא ייגש  לבגרות באנגלית, בחדר נפרד כי הוא עדיין לא מסוגל לפגוש את חבריו לתיכון, "אני לא רוצה שישאלו אותי למה לא באתי לבית הספר...", זה מיד מקפיץ לו את הזיכרון של אימא, זה כמו צמד בראש שלו , בחוויה שלו האישית. הבטחנו לו מרחב סטרילי שבו הוא יגיע ייבחן ויחזור הביתה. 

קצב הטיפול חייב להיות מדוד וכזה שמוציא לפעולה מול החרדה ויחד עם זאת מאפשר תנועה מידתית ומותאמת לכוחות הנפש שלו. עכשיו הוא כבר יוצר קשר עם חברים מהעבר הרחוק, קל לו יותר, קשר טלפוני, השבוע היעד שלנו הוא לפגוש חבר לפגישה קצרה, לצאת להליכה של כמה דקות.

את היחסים עם אבא אנחנו כרגע מנהלים למצב של יחסים שמאפשרים מחייה משותפת בלבד, יש לנו עוד הרבה יעדים בטיפול הזה, וזה סופר אתגר עבורי ואני כל כך שמחה על הזכות והאמון להיות שם עבורו, כל פעם שהוא מגיע הלב שלי מגביר קצב, אני מתרגשת לראות אותו מגיע כל פעם מחדש, וכל פעם שהוא הולך ומחבק אותי אני נשארת עם כאב קל בחזה, ותקווה ענקית שהוא יצליח להתגבר עוד ועוד ויחזור למסלול החיים קדימה ויקיים את הבטחתו להמשיך לחיות.

בעבודה עם הנפש אין קסמים, צריך סבלנות, תמיכה, הקשבה, חיבור רגשי ובעיקר המון אמונה ואופטימיות.