2 דקות קריאה
בגיל 12 הבנים היו מושכים לנו בחזיות, היום הם שולחים דיק פיק

גיל ההתבגרות שלי התרחש לו בגיל 12 כתלמידת חטיבת הביניים אלון, זוכרת היטב את עצמי ביום הראשון לחטיבה חוששת, מהוססת מאוד, בעיקר אני זוכרת שהייתי חסרת ביטחון עצמי ומאוד מוטרדת ממשקל הגוף שלי.

גם לנו היו את הבנים החתיכים בשכבה, הערצנו את משינה ואדם והיו לנו חיי חברה פוריים מאוד.

גם אצלנו היו "מקובלים" ו"לא מקובלים", מסיבות של החברה הטובים, שיימיניג, מסיבות מצומצמות וקודים חברתיים שיצרו מדרג מקובלות חברתית.

גם אז למודל היופי והרזון היה מקום של כבוד, כולן רצו להיות רזות, בלונדיניות עם שיער חלק. 

כשקיבלנו מחזור זה היה בסודי סודות, את הפדים היינו מחביאות בתיק נסתר עם דופן כפולה שלא חלילה מישהו ידע מזה, 

את הגוף שלנו היינו מראות רק לעצמנו, לבוש חשוף לא היה חלק מהנוף שלנו ושיח על מיניות היה מסתכם בעיקר בחוברת פלייבוי שהייתה אולי לקומץ קטן של ילדים בשכבה.

גם הפורנו שלנו היה "סרטים כחולים", זה לא היה דומה לפורנוגרפיה של היום ובטח שלא היה נפיץ ומגיע אלינו ישירות לתוך המח גם בלי שנרצה, בשביל לראות סרטים כחולים נדרשנו לפעולה אקטיבית די מורכבת. תדירות הצפייה, היקפיה היו שונים מאוד מהיום.

כשהבנים היו מגלים שאנחנו חוגרות חזיות הם היו מושכים לנו בחזיות ובורחים, היותר אמיצים היו צובטים במותן כדי לבדוק אם את בתולה או לא ( מי שקפצה הייתה נחשבת בתולה חחחח) 

כשאני חושבת על זה היום זו הייתה מיניות די בריאה, בטוח שבריאה יותר מהיום, היה בזה משהו ילדי, תמים, מסוקרן ולא אלים במיוחד. 

כשנעלבתי שמשכו לי בחזייה, זה הסתיים ברגע שהגיע הצלצול, משם יצאנו לסוג של הפסקה ולמרחב מוגן (הבית) שיכולנו לשהות בו ולעכל, להתחזק, לקבל נחמה והקשבה. זה היה סוג של טיים אאוט מהמשחק. 

זו הייתה המציאות שלנו בגיל ההתבגרות של פעם 


היום כל נערה בת 12 זוכה לצפייה לא מתוכננת באיבר מין זכרי לתוך מסך הנייד שלה, יש להן חשבונות באינסטגרם, בטיק טוק, ב האוס פרטי ועוד. גם כשכל החשבונות האלו סגורים לחברים בלבד אף אחת לא באמת מוגנת, לכל חשבון אפשר לשלוח הודעה פרטית הכוללת תמונה/ סרטון/ שמע /מלל - כל האופציות קיימות.

נערות בנות 12 היום ולעיתים צעירות יותר חוות הטרדה מינית דרך הרשת בצורה שהיא בלתי נתפסת, מרחב הפרטיות כבר לא קיים שם, הן נמצאות בתוך ה"כיכר של גוגל" כשהן ללא הגנה כלל ובזירה יש לא מעט פוגעניים מסוכנים, ציידי נשים אני קוראת להם.

חלקם ילדים תמימים שמוסחים מהרשת, מושפעים מהפורנו ומנסים את מזלם, אולי מנסים לקבל ערך דרך השיח הבוטה הזה, חלקם פדופילים שנעזרים ברשת כמגן ופועלים בכל הכוח לספק את יצרם ללא רחמים וכל האמצעים כשרים בדרך למטרה.

גיל החשיפה לפורנוגרפיה בישראל הוא גיל 8, כן כן לא נשמע לכם הגיוני, זה בטוח לא הילדים שלכם אבל זו המציאות, וזו מציאות שמצריכה מאתנו ההורים להתבונן בה ולהיות אקטיביים. 

זמן עצירה והתבוננות למציאות של ילדינו

הם נמצאים מוך המסך בממוצע 7 שעות ביממה, למעלה מ 2700 נגיעות במסך ביממה, כל שעות הערות שלהם המסך נמצא ברדיוס הראייה שלהם.

אם נחשוב על המציאות ממש לא מזמן, לפני 100 שנה לא יכולנו לראות גוף של אדם אם הוא לא היה נמצא ממש לידנו בתווך הראייה שלנו.

כל מה שהמוח רואה הוא חווה כמציאות, היום אנחנו יכולים לראות גוף של אדם גבר/ אישה בכל רגע נתון במסך, כולל תנועות באיכות של HD כולל שמע, ממש מציאות מול עינינו, המוח שלנו חווה מציאות כאשר הוא רואה סרט פורנו, הגוף שלנו מגיב פיזית ל"תמונת המציאות" של המח, הזעה, התרגשות, חרדה, זקפה, הפרשות ועוד. 

המח מפריש כמויות של דופמין ומייצר תגובה פיזית ומנטלית לתמונה.

כך הצפייה הופכת להתמכרות, יותר מ 60%  מהילדים בישראל היום צופים בפורנו באופן קבוע ! כמה פעמים בשבוע או כמה פעמים ביום, הם נמצאים בגירוי תמידי, מציאות מעוות ואלימה וכך הם למדים על מיניות.

הלמידה הזו וההבנה הזו שמעוצבת עכשיו תשפיע לאורך שנים על המיניות שלהם גם בבגרות המאוחרת שלהם, הם חשופים למיניות שיש בה אלימות, כניעה של האישה, השפלה, העדר כבוד, החפצה, ובעיקר העדר מגע, העדר אהבה. כל מה שיש שם מסתכם באלימות מינית, שטיפת מח ועיוות מציאות.

איך זה משפיע בשלב הבא?

המוח מתרגל לסיפוק היצר הזה והוא הולך וגובר, הם צריכים את זה ונשארים בבית. פעם היינו צריכים לחכות שיהיה לילה, שההורים ילכו לישון כדי להפעיל את הסרט בקלטת בוידאו. היום תחת לשמיכה תוך כדי שיעור אזרחות כשהזום פועל והמורה ממלמלת הם פותחים מסך ועפים להם בפנטזיות לא מציאתיות. 

"מנת הסם" נמצא כל הזמן במרחב שלהם, הם רק לוחצים על כפתור והגוף מדבר ונרגע, גם אם הם יבינו ויחליטו להתגבר ולהפסיק, הם עלולים בסבירות גבוה מאוד לקבל סרטון בהודעה עם איזה מילת עידוד " תראה אחי איזה חומר טוב ולוהט ...".

הם מבינים שקל יותר לספק את היצר באמצעות הפורנו, אין צורך לחזר, לאהוב, להמתין, להתחשב, לגעת , להרגיש ...

הם מבינים ששם במסך אין תשובה "לא" , אין דחייה והכל בקלי קלות.

אז הם נמנעים, לא מרגישים הם הופכים להיות מכונה של מין, מאוננים כמה פעמים ביום, סף הריגוש שלהם והגירוי שלהם הולך ועולה, עכשיו הם כבר צריכים כמה מסכי פורנו, ושזה יהיה אלים יותר ובוטה יותר כדי לעורר את המח שכבר רגיל היטב לסף גירוי שרק עולה.

הניתוק מהמציאות קורה כל הזמן, שום דבר במציאות לא יכול לתת גמול מידי כל כך חזק למח בקלות כזו, בזמינות מידית. וככה בדיוק נצמדים למסך ומתמכרים, מתמכרים למיניות מזויפת, מתמכרים לניתוק מהרגש ולמיניות אלימה 

הם לא מסוגלים להתבונן בעיניים, הם מיד משפילים מבט, הם לא מורגלים לשיח שיש בו רגשות, הם רגילים לסיפוק היצר בלבד, קצת דומה לאונס. הם מתרגלים לראות באשה כאובייקט ולא אשה כאדם עם רגשות.

כל הנוכחות הפיזית, המתח באוויר, הנשימה של האחר, הריח, המבט בעיניים, הפרפרים בבטן, האיפוק  בעצם המציאות, לא קיימים בעולם הווירטואלי 


בנות צריכות זין גדול 

 סוגיה נוספת וכואבת מאוד שמלווה המון בני נוער היום היא הדימוי העצמי שלהם, רובם חושבים שיש להם איבר מין לא מספיק גדול " יש לי זין קטן" הם צופים במסך ומבינים שמה שיש להם לא עומד בציפיות, הם מפתחים חרדת ביצוע, דימוי גוף גוף בעייתי ומרפאים את עצמם באוננות ובצפייה בפורנו, שם לא שופטים אותם.

הם מבינים שצורה שגויה שאיבר המין שלהם קטן ולא תקין, הם משווים את עצמם לשחקו בסרט הפורונו ונתקפים בחרדה, הם מבינים שהגודל זה הפקטור ביחסי מין, זה סממן הכוח של הגבר במערכת מינית.

גם החשק המיני, או איך שקוראים לזה בני הנוער "חרמנות" הולכת ונעלמת, הם מגיעים לפורנו ממקום של הימנעות ממשהו אחר, סתם שעמום, בדידות.

הבעיה הכי קשה בהתמכרות הזו לפורנו, בחשיפה המוקדמות והמוגזמת לפורונו היא העובדה שיחסי מין אמתיים עם אשה/ גבר הופכים להיות לא מספקים, אין שם את החיזוק המידי שהמוח משחרר במצב של חשיפה לפורנו. 

סף הגירוי עולה וזו אולי הבעיה הקשה ביותר. בפורנו יש תחלופה אין סופית של נשים, יש כמה נשים יחד, בחיים האמתיים ביחסים של גבר ואשה זה אותה אחת ורק אחת (בדר"כ).

כך הם גדלים עם המון תסכול, בושה, בדידות וגם אכזבה גדולה מעצמם, הם יודעים ומבינים שזה לא הדבר האמיתי, אבל כש "מנת הסם" נמצאת כל הזמן בהישג יד זה קשה לעצור את כדור השלג הזה. זה פוגע בערך שלהם, הם תופסים את עצמם כחלשים שלא יכולים להתגבר על היצר הזה, על ההתמכרות הזו ולהפסיק את זה. הם נשארים במקום הזה הבודד, שמוציא מהם אגרסיות, עצבים וחוסר נוחות,  סם חזק מאוד וזמין מידי.

הם מפתחים דואליות, מחד המציאות שקיימת בתוך המסך וקוראת להם כל הזמן, המציאות הזו היא הצד הקשה, שבו הם מכירים את עצמם כמציצנים, מבוישים, שהם חיים בסרט והם יודעים את זה ולא מצליחים לבחור במציאות, שהם מקבלים סיפוק מדמות בלי רגשות.

ומנגד, יש להם במחשבה את מי שהם רוצים להיות, הם רוצים להיות במציאות, בשליטה, באזור הגירוי הסביר שמאפשר להם לעשות עוד דברים ולא להיות נשלטים על ידי הגירוי המיני, להיות חופשים ובעלי ערך עצמי . בין הרצוי שלהם ומציאות שלהם נמצא קונפליקט תמידי. הפער הזה בין הרצוי למצוי הולך וגדל ככל שעובר הזמן, 

תעצרו את הרכבת , אני רוצה לרדת 

לפעמים צריך מישהו חיצוני לומר להם " הי עצרו" אנחנו פה עבורכם והדרך למציאות אפשרית בהחלט.

מישהו שיעזור להם להירגע, להיות בקבלה ובחמלה כלפי עצמם, להבין שהמצוי כרגע, הקל, לא משרת אותם וצריך להניח לו ויחד עם זאת להבין שהם מסוגלים ויכולים להגיע רצוי, ליחסים אמתיים במציאות, לחיי מין בריאים שהם שולטים בהם, בהם אחראים על עוצמת הרגש ושהם בוחרים מי תהייה איתם שם ממקום של אהבה אמתית, ממקום של ערך עצמי ואהבה עצמית.

כשזה קורה הם נרגעים, התקפות הזעם פוסקות, הכאב הפנימי הזה מניח להם והם יוצאים לחיים האמתיים עם חוסן נפשי וערך עצמי שישרת אתם בבגרותם המאוחרת, במציאות חייהם תמיד.

הם יוצאים למיניות בוגרת בה הם נכנסים למערכת מינית ממקום של אהבה ומרצון של לתת ולקבל, ולא רק כדי לספק את היצר, ולעבור מסטוץ לסטוץ, הם יעשו את הבחירות שלהם גם במציאות הזוגית שלהם.

אחרי שסקרנו את המצב של רוב בני הנוער, בעיקר הבנים, חשוב לציין שגם בנות צופות לא מעט בפורנו ומושפעות ממנו בעיקר בהבנת תפקידן במערכת מינית, הן לרוב מבינות שהן נמצאות שם כדי לספק את הגבר, לרצות( ריצוי) אותו ולהיות כלי שרת עבורו.

המציאות של המתבגרות

"בוקר טוב, את חרמנית היום?"

הן חיות בתוך הרשת, מנהלות את החיים שלהן ב story, גם אם הן לא מעלות story באופן קבוע הן צופות בו כל הזמן, הן צופות בחיים הוורודים של כוללללםםם, 

לא מעט רגשות קנאה עולות שם בתוך ליבן של המתבגרות הצעירות, הן מכירות היטב את קודי היופי, את "כרטיס הכניסה" לרשת כאחת שעומדת ב"תנאים". 

הן עסוקות כל היום באיך יראו אותן, מה יגידו עליהן, איפה היה מפגש ולא הזמינו אותן, מי שכבה עם החבר שלה? ואיפה הן בתוך הצ'ק ליסט של המיניות בהשוואה לחברות שלה.

הן טובעות ב"ביצה המקומית" של הרשת, צופות כל בוקר בטרנד חדש, במודל יופי עדכני שהן מרגישות שהן צריכות חלק ממנו, הן כל הזמן מאותגרות בעמידה ביעדים בלתי ניתנים להשגה, אין להן מנוחה ואין רגע דל. 

נטלי דדון, נטע אלחמיסטר וערוץ הבידור הישראלי יחד עם ה"אח הגדול" מספקים להם אתגרים חדשים כל הזמן.

כל מה שקורה להן ברשת קורה כלפי חוץ, איך אני יכולה להיות חלק מהם, מה אני צריכה לשנות בעצמי כדי להיות שייכת ל.... , בדרך הן מאבדות את עצמן, את מי שהן, את הערכים שלהן ובעיקר את ההכרות עם עצמן.

כשאני שואלת מתבגרות מי זו בתמונת הסלפי ? מה יש לכן לספק לי על המתבגרת בתמונה יש שתיקה רועמת, חיוב מבויש והתכווצות. הן לא מכירות את עצמן, מה החזקות שלהן?, מה התחביבים שלהן?, מה הן אוהבות ובעיקר מה הן רוצות להיות ומה החלומות שלהן?


לרוב התשובה היא "לא יודעת", מה הן כן יודעות ?

הן יודעות מה לא בסדר, כמה הן צריכות לרשת במשקל, כמה הגוף שלהן לא מחוטב, כמה השיער, האף, העיניים, צבע העור והשביל בשיער לא עומד בסטנדרט היופי ובקודי האינסטגרם.

הן יודעות בדיוק מה הן צריכות לעשות וכמה הן צריכות להשקיע כדי להיות IN.

הן נמצאות ברשת חשופות מהגנה, גם כשיש להן חשבון פרטי, עדיין בכל הפלטפורמות והאפליקציות אף אחת לא חסינה מקבלה של הודעה אישית ישירות לתוך הנייד, וכן, נכון אפשר מיד למחוק ולחסום. 

רק שבפועל הסקרנות חזקה יותר, והן חייבות להציץ מה ישי שם בהודעה, הלב פועם וההתרגשות עולה לה, ואז הן פוגשות לא פעם הודעות שיכולות לייצר עבורן טראומה, פשוט ככה.

זה יכול להיות סתם ילד מהשכבה שצפה בתמונה שלה story, או בפיד והחליט שהיא חרמנית ושולח לה הודעה: נראית אש ושהוא "מוכן לעשות לה טובה...." או במקרה אחר "הייתי מצמיד אותך לקיר מושך לך בשיער ו....." או פשוט תמונה של איבר מין, של גבר מאונן, של זקפה, של גבר דוחף את האצבע לפה עם מבט פתייני 

ושלא תבינו לא נכון, היא העלתה תמונה תמימה מאוד לרשת, הפרשנות של המתבגרים/ או של הפדופילים שנמצאים ברשת לא קשורה למה יש בתמונה, קשורה למה שהם רוצים לספק עבור עצמם, עבור היצר שלהם.

המרחב ברשת מאפשר להם לעבוד ב"שיטת מצליח" שולחים הודעה ומנסים לראות עם ה"דג עלה בחכה"

אין להם בושה, לא נעים, פחד, כבוד ... פשוט אין, הם לא רואים רגש הם רואים אובייקט, הם לרגע לא עוצרים לחשוב מה תמונה של איבר מין זכרי בתיבת הודעות אישית יכול לעשות לילדה בגיל ההתבגרות, איך זה יכול להשפיע על חייה.

הם לא באמת רוצים אותה, הם רוצים לייצר V אצלם, לומר לעצמם כבשתי, הצלחתי. פעולה שמטרתה חיזוק הביטחון העצמי, הערך העצמי שלהם נמדד לפי ההיענות של בנות להודעות המביכות שלהם, "יש לי  אלף כמוך...".

ויש גם מקרים שבהם המתבגרים מקבלים סירוב, תגובה שלילית, איום וכו' הם הופכים לאלימים עוד יותר. 

ואז ההודעות של "זונה", "שרמוטה" , "לא שווה זיין" לא מאחרות לבוא, כשהאגו שלהם נפגע הם לא עוצרים באדום. הלחצן בוואטסאפ לחברים קורץ להם ומשם הדרך לשיימינג ולפגיעה קשה במתבגרת קצרה וחסרת שליטה.

גם הבנות פוחדות, הן עומדות מול ציפיות ורצון להספיק ולא להישאר מאחור, הן מוכנות למכור את גופן, להדחיק את הרגש, לכאוב ולסבול. העיקר שהן יהיו ברשימה של ה "בסדר".

ואני אסביר איך זה בא לידי ביטוי בשטח, במציאות החיים של בנות הנוער.

יש להן רשימה של מה שהן צריכות להספיק, אני "בתולת שפתיים", "בתולת חיבוק", בתולה ועוד 

אם אחת החברות קיימה יחסי מין, התנשקה, מצצה ועוד אז כולן אחריה כדי שגם להן יהיה מה לספר, הן מספרות על חוויה אישית ממקום של תראו עשיתי את זה אני שווה ולא ממקום של עונג או הנאה מיחסי מין.

במחקר קטן שבוצע בהדסה עין כרם ( אפרסם על זה פוסט מפורט בהמשך) נשאלו מתבגרות מה זה עבורן הנאה מיחסי מין?, התשובה הייתה העדר כאב, אם לא כואב לי בסדר. 

אין התייחסות להגעה לסיפוק מיני - אורגזמה, חלקן לא מכירות בכלל את העובדה שרוב הנשים לא צריכות חדירה נרתיקית כדי להגיע לסיפור מיני, הן מזייפות אורגזמה, ומספרות לחברות כמה הן נהנו, כמה הן נהנו לספק את הגבר שלהן שגמר והן היו עבורו כלי שרת.

הן רצות להספיק ולא להישאר בתולות, לא שייכות או לא זורמות, "סאחית" זו מילת גנאי של מי שלא זורמת...

במה עוד זה פוגע בהן? לפעמים זה נראה כאילו התרבות הפטריארכלית שולטת בנו.

זה פוגע ישירות בהבנה שלהן שהכוחות בן גבר לאשה הם כוחות שווים, זוגיות ומיניות באים לידי ביטוי משני הצדדים, במערכת יחסית הדדית ולא במערכת יחסים של ריצוי, עמידה ב"תנאי קבלה" ובטח שלא ברצון לשייכות.

ולמה אני חופרת פה את כל ההקדמה הזו, כי למרות שזה ברור לנו בעולם המבוגרים, בעולם של בני הנוער המציאות מטושטשת והמיניות בגיל ההתבגרות המוקדם מגיעה ממקום של חיקוי ומצורך להיות שייך, להיות כמו.., ולהיכנס לתוך זירה חברתית מסוימת. בדיוק במקום הזה הן נפגעות, לא כולן מוכנות רגשית לקיום יחסי מין ולמיניות בכלל, למרות שהן בעולם חדש עדיין ההתפתחות הרגשית לא שונה בהרבה. הספורים מהשטח מגיעים למצבים שמתבגרת מבינה שבן הזוג שלה "בוגד" בה, לטענתה הוא מגיב באינסטגרם לבנות אחרות, הוא משוחח עם בנות, מתחיל עם בנות.

והיא עדיין בשלב השיחות מולו במשחקים של "פאסיב אגרסיב", אני נעלבת מאוד אבל אני לא הולכת.... סגנון פולני של "אני אשב פה לבד בחושך..." כשאני בודקת אתה מדוע היא לא ממשיכה הלאה?

מדוע היא נשארת בזוגיות שהיא לא מרגישה בה נאהבת? 

ברגע הזה היא פותחת מולי עיניים, מה אמרת ? המושג נאהבת לא מוכר לה בכלל, האסימונים מתחילים לרדת היא לא שם בגלל אהבה.

ואז יש שתיקה והדמעות זולגות להן, ולאט לאט הכול יוצא החוצה.

אז ככה, הם חברים, היא בת 16 הוא גדול ממנה בשנתיים, הוא רצה לשכב איתה והיא פחדה, הרגישה שלא מוכנה, יחד עם זאת הרגישה אשמה, היא בעצם לא מספקת את צרכיו,

הוא צריך להתאפק, אז כדי לרצות (ריצוי) אותו ולהמשיך להיות שייכת היא הסכימה למצוץ לו, 

ככה היו נראים היחסיים המיניים שלהם, היא מוצצת לו הוא נהנה, היא מרגישה שהיא מספקת את הסחורה והכל סבבה.

כששאלתי אותה אם היא מרגישה הנאה, סיפוק, ריגוש, תשוקה ? התשובה הייתה "מה אני אעשה, לא הסכמתי לשכב אתו, אז התפשרתי על מציצה...." 

זה די הזכיר לי את הבנות שמתעסקות בלקחת את הגלולות ו "לכוון" את המחזור החודשי כדי שהחבר מגיע מהצבא הם יהי מוכנות לשכב אתו, כי מסכן הוא מגיע ואני חייבת להיות שם   מוכנה ....

אוקי, ולמה עכשיו את עדיין אתו? 

שוב שתיקה, מבט מושפל, הרגשתי את הכאב נוכח בחדר

ואז היא אמרה לי "אני מפחדת שהוא יספר לחברים שלו שאני מוצצת" 

חייבת להודות שזה הפתיע אותי, יותר נכון שיתק אותי.

בעצם מה שהיא אומרת?, שהיא נשארת רק מהפחד שמה שקרה ביניהם יזלוג החוצה (הרי זה כל כך פשוט ונטול רגשות), ובגלל זה היא כבולה שם בתוך מערכת יחסים שהיא נפגעת בה יום יום,

ככה הביטחון העצמי שלה ממשיך להירמס, הבדידות תופסת לה מקום ויחד אתה החרדה והפחד.

למרות שאנחנו ב 2021 עדיין בתוך המיניות, בעיקר בגיל ההתבגרות יש המון סממנים פטריארכליים שאנחנו חייבים לתווך אותם, לדבר עליהם ובעיקר לאפשר תקשורת פתוחה שמאפשרת להן לבוא לידי ביטוי, לשתף ולקבל הכוונה מותאמת.

לעיתים לנו כהורים זה קשה, יש לנו לא מעט אמונות שאנחנו סוחבים/ות מהעבר שלנו, אבל העבר שלנו זו לא המציאות של הדור הצעיר ולנו יש תפקיד, להתגבר על זה ולדבר. 

לא מסוגלים/ות? קחו עזרה, העיקר שלמתבגרים יהיה מקום בטוח לדבר, לשתף ולהתייעץ.


האינטימיות ז"ל ?

העולם שלהן גדוש במיניות, הן נתקלות במיניות בכל מקום בכל שעות היממה, השיח על מיניות של כוכבות הרשת, "גיבורות התרבות"  בנות ה 18, ניהול חיי המין שלהן ( שומרות נידה וכו') הפך להיות שיח ציבורי.

האינטימיות שהייתה חלק מהרומנטיקה של פעם, יחסי הישות שהיו עמוקים ומממוסדים יותר הפכו להיות נחלת הכלל, פרוצים, ונראים לעיני כל.

גם מראה הפות הנשי הפך להיות סוגיה מדוברת, עוד איבר בגוף שנדרש להתאמות חיצוניות שאולי משרתות שוב את הפטריארכליות שכל כך מושרשת בנו, 

אז למה אני מתכוונת שאני מדברת על מראה הפות ועל הטרנד החדש?

זה מתחיל בטרנד די ישן של הסרת שיער הערווה כולו, (ד"א גם מתבגרים ולא רק מתבגרות), כשזה קורה הן לראשונה נחשפות למראה הפות שלהן, הן מסתובבות עם מראה מתבוננות וקשה להן עם ההכרות הזו, חלקן נגעלות וזה מתחיל להעסיק אותן.

מראה הפות הנשי הוא לא מראה אחד, ואין מראה תקין או מראה מקולקל, יש פות ולכל אחת יש את הפות שלה, בדיוק כמו שיש מבנה גוף ולכל אחת יש הגוף שלה, המיוחד והיחיד שלה.

השיח על הפות שלהן הוא סוג של שיח ציבורי, הן מדברות על זה, ובעיקר מוזנות מהרשת, מהפורנו וממראות של פות על המסך. הן מתחילות להשוות ומיד להבין שמשהו אצלן לא בסדר. בדיוק כמו שהבנים נכנסים לחרדת ביצוע, גם הבנות נכנסות לחרדה ולסוג של בושה, הסתגרות, חרדה וכאב.

אז הטרנד החדש הוא ניתוחי פות, "ליפות את הפות", וכן, נכון כשיש בעיה חמורה שמפריעה לתפקוד, שיש משהו חריג, רפואי - אז בהחלט יש סיבה לנתח, אבל כשהצורך הוא שיהיה לי פות שעונה על הדרישות של ה"קוד הפותי" החדש, ואולי אפילו שיענה על הרצון שהגבר שלי ייהנה ממראה הפות שלי, אז יש פה בעיה.

יש פה בעיה בסיסית בהבנת המיניות הבריאה.

ואני מבטיחה להעלות פוסט מפורט על הטרנד הזה, כרגע זה רק על קצה המזלג.

מלחמה על הדימוי העצמי שלהן

הטרנד החדש הוא לאהוב את עצמך, כן למרות הכל הן מחצינות אהבה עצמית, סוג של פייק מול עצמן. הן נוהגות להעלות את עצמן לרשת שמחות, רוקדות, אוהבות את עצמן כמו שהן, בשפה שלהן "עפות על עצמן". 

זה מוקד התסכול , גם את זה הן לא מסוגלות להעלות באמת, וגם לזה יש מענה הולם, כאן בדיוק נכנס האלכוהול לתמונה, בשלב הבא זה הג'וינטים.

"כשאני שותה אני יכולה לרקוד, אני מרשה לעצמי להשתחרר...." הן לא שותות כי זה טעים, הן צורכות אלכוהול כדי לשרת את הטרנד החדש של אהבה עצמית, וגם כדי להיות שייכות. מלכודת מסוכנת מאוד.

הן מתנקות מעצמן, נכנסות לדמות האוואטר שלהן ברשת ו"עפות על עצמן"

מנגד, הן מקבלות הערות סרסוריות, ומתנסות באפליקציית Hoop, זה הטינדר של הילדים, משם הם מנותבות לשיחות בסנאפצ'אט, שיחת הכרות שכל מה שקורה בה הוא מבחינתי "פגיעה מינית". שם הן מתמודדות עם חדירה למיניות שלהן, לגוף שלהן, לחוויה שלהן, לנשמה שלהן.

"איך את אוהבת את זה", "מתי את מאוננת", "את רטובה כבר", "הפטמות של התקשו כבר", "אני גומר" ועוד ועוד 

הן כביכול מפתחות השטחה רגשית, מתעלמות וממשיכות הלאה, חלקן חוסמות, חלקן מנהלות שיח , נפגעות ואז חוסמות, בעקרון כולן נפגעות בצורה כזו או אחרת.

הן נפגעות בעיקר בהבנה שלהן הבסיסית מהי מערכת מינית, מהי מערכת זוגית בריאה ומי הן בתוך המערכת הזו.

מרגישים חסרי אונים? מה התפקיד ההורי ?

התפקיד ההורי בעידן הזה מורכב ומאתגר ויחד עם זאת חשוב ומשמעותי מאי פעם, ביחסי הכוחות על ליבם אנחנו עומדים מול הרשת החברתית שבה הם נמצאים בסוג של שטיפת מח וה "רחוב" ששם נמצאים החברים, הטרנדים, ה"מודלים" וביחסי הכוחות האלו אנחנו במיעוט.

בתפקיד ההורי אנחנו עובדים לטווח ארוך, תוצאה טובה היא מתבגר/ת שהצלחנו להשתיל להם במח זרעים של ערכים, זרעים של תחושת שייכות ותחושת מסוגלות אישית, זרעים של אמונה בהם ואהבה.

ככל שנשקה את הזרעים האלו ונצליח לגדל פרחים גדולים וריחניים יותר כך נצליח לגבור על השפעת הרחוב והרשת, התפקיד שלנו לגדל אותם עם עצמאות מחשבית, ערך עצמי ו"עמוד שדרה" שיאפשר להם לעשות את הבחירות הנכונות עבורם כשהם צמודים לערכים שלהם ולהבנה מה טוב עבורם באמת, היכולת ללכת נגד הזרם, ולא עם העדר, זה התפקיד ההורי.


הורות במיקור חוץ

אי אפשר להזדכות על ההורות, נוכחות הורית משמעותית מאוד בעידן הזה

אי אפשר להחליף נוכחות הורית בכסף, במותגים, בשפע חומרי.

תתחילו בשיח של פנים מול פנים, רוב השיחות שלנו איתם היום מנוהלות בוואטסאפ, במקרה הטוב בשיחה טלפונית מרחוק. 

אנחנו עסוקים בקריירה, בלסיים את היום ובעיקר בלהוציא אותם מהמסך, הם לא יצאו כי נשים להם הגבלה של זמן מסך, זה רק יגרום לנתק, התנגדות וקלקול של מערכות היחסים שלנו.

אנחנו חייבים להגיע איתם להבנות, ולייצר להם אלטרנטיבה למסך, אלטרנטיבה של שיחה/ פעילות שאין בה שיפוט, הוראות, נאומים, החלטות ותנאים.

אנחנו צריכים לייצר איתם מערכת יחסים של אמון, מבוססת רגש שבה הם יודעים שהם אהובים, נחוצים ויכולים. מערכת יחסים בתוך הבית שמאפשרת להם להרגיש שייכים ומיוחדים. לאפשר להם להרגיש שהם מסתובבים בבית רואים את האור שלהם את מי שהם ולא רק את התפקוד שלהם.

תשימו אור על הזרעים הטובים, תשקו את החזקות שלהם תצמיחו להם כנפיים של מסוגלות ואמון.

תשפטו אותם פחות, תאפשרו להם לטעות, תאפשרו להם להתנסות ותיהיו שם, פשוט תיהיו!!

תקדישו שעה ביום לזמן משפחה, ארוחת ערב משפחתית, משחק משפחתי, שיחה משפחתית.

תעשו להם הכרות עם המשפחה, עם התא המשפחתי ועם העוגן הכי מרכזי שיהיה להם בחייהם תמיד.

ולפעמים כדי להגיע לשם צריכים הכוונה, יעוץ, התערבות קצרה, תשקיעו בזה ויפה שעה אחת קודם, יש דרך להגיע להרמוניה ושליטה, להורות משמעותית ולמתבגרים שהולכים בתלם. 

אז תנחמו את עצמם ב "ככה זה כולם היום", "אין מה לעשות", "זה הדור הזה " - יש לכם אחריות עליהם.

תפקיד ההורות הוא התפקיד המשמעותי בחייכם, תנסו להצליח בו לפחות כמו שאתם מנסים להצליח בקריירה שלכם.

מוזמנים לקליניקה שלי 

צריכים מידע נוסף ? כתבו לי