1 דקות קריאה
מבחן ההורים הגדול - פרק 1

מבחן ההורות לפני כמעט שנה קיבלתי טלפון מהמלהק של התוכנית, הציע לי להגיע לאודישן ולהנחות את התוכנית, עבורי זה היה סוג של חלום, כמובן שהסכמתי והגעתי לאודישן.ישבתי שם מרוגשת כמעט שעתיים בשיחה מצולמת שבחנה בעיקר את היכולת שלי לדבר מול מצלמה, פחות את העניין המקצועי, יותר את הביטחון והשיח.יצאתי משם, סגרתי את הדלת, אמרתי לעצמי "שיחקת אותה" עצם זה שהוזמנתי מספיק עבורי בשלב זה (רק בשלב זה) ומה שצריך לקרות יקרה.

אחרי שבועיים הבנתי שליהקו את עינת נתן שהיא מדהימה לכל הדעות, התאמנתי על לקבל "לא" ואפשרתי לעצמי להתרגל ל "לא עכשיו", אני ממשיכה להחזיק באמונה שזה עוד יקרה מתישהו. אתמול שצפיתי בתוכנית דווקא התחשק לי תכנית כזו על מתבגרים עם אתגרים מורכבים של מציאות הורית קשה, אתגרים שיאפשרו להורים לצאת מהארון ולקבל כלים דרך התבוננות באוטומט של עצמם ושל הילדים שלהם , ממשיכה להחזיק בחלום.

ובנתיים צפיתי אתמול בתוכנית, עלו בי המון המון המון מחשבות, בעיקר על ההורים שבחרו להוגיע לתוכנית הזו, מה באמת הסיבה שהם בחרו להיחשף בצורה הזו, מה המטרה שהובילה אותם, וגם האם יש באמת מבחן להורות? מתכון להורות ? שיטה טובה או רעה? בכל מיני רגעים מצאתי את עצמי במקום של כל מיני הורים בתוכנית, שעטנז כזה של כל השיטות וכל הסגנונות, ואולי ככה זה צריך להיות גמיש ולא ממוסגר בשיטה שיש לה רק אג'נדה אחת שמובילה אותה, אולי צריך בהורות של העידן החדש אג'נדה שמתאימה את עצמה למציאות החיים, מציאות מורכבת שהולכת והופכת להיות קשה יותר, מאתגרת יותר וכזו שמחייבת גידול וחינוך ילדים לעמידה במצוקות, ולא לנזקקות ותמיכה.

הורות שמחנכת ילדים לעצמאות ולא רק לתלות ולחופש בלי גבולות.

האתגרים האלו של החיים מחייבים חוסן, חוסן רגשי וחיבור עמוק בתחושת שייכות ואולי הדרך לייצר את התחושה הזו היא לא לפי שיטה אחת, אולי היא צריכה להיות שיטת הלב והנשמה, שיטה שבה רואים את הלב הפועם, הרגשות והצרכים אבל לא רק רואים, מכילים, מלטפים ומוותרים, כי זה כנראה לא מספיק, אולי נדרש לראות וגם לצפות ולדרוש, רק שצריך לעשות את זה בהתאמה ובהדרגתיות ובעיקר עם עיניים טובות שרואות את הילד ולא רק את הפנטזיה, עיניים שרואות את העתיד גם דרך עיניו של ההורה המבוגר/ היודע/ המכווין וגם דרך העניים של הנפש של הילד וצרכיו, עניים שמתבוננות במציאות ומכינות את הנפש לעמוד מולה- זו הרקמה העדינה שרוקמת את הנשמה ומצמיחה הורות שיש בה דופק נעים ולא רק פנטזיה הורית או אג'נדה חינוכית.

בסוף יש מציאות שמולה נדרש להתמודד, להיות בתחושת מסוגלת, שייכות ויכולת אתגור.מציאות שבה חייב להיות סף תסכול כזה שמחזיק יציב את המציאות, במציאות של החיים עכשיו התסכול נוכח בחיינו כל רגע, כדי לייצר חוסן וערך עצמי צריך לפעול, זה לא קורה רק בשיחות נפש, זה קורה בעבודה בשטח, במציאות של החיים.אז הנה כמה אנקדוטות שקפצו לי:"אין טעות יש למידה" - משפט שבעיקר סידר להורים את המצוקה שלהם, אני בעיניים שלי ראיתי אותם מספרים לעצמם סיפור שבו הם לא טועים, מכינים לעצמם את האליבי לכישלון/ להפסד/ לאי הצלחה חלילה, מה שהכי צרם לי שהם ראו שם רק את עצמם, הילדים הם רק כלי ותפאורה, הם שם כדי לאפשר להורים להיות צודקים ולא טועים בכל מצב.

"לא מקבלים פה אהבה " 

אוווץץץ , בכלל התרגיל הזה של ההיפוך אהבתי אותו מאוד, אני משתמשת במשחק הכפיל שמכניס את הצד השני לחדר ודרכו אנחנו משחקים את המשחק הזה בתנאי קליניקה, דרך המשחק הזה הילדים הביעו את הכאב שלהם, את הקשיים שלהם וניתן היה לראות שם שיש התייחסות למשימות ולתפעול בלבד, יחד עם זאת הכוונות שם היו טובות, טובות מאוד, עם רצון לייצר חינוך מוסלל, בדרך שלהם, כמו שרק הם יודעים ומבינים, בדרך שבה אין מקום לצורך אחר, למהווים אחרים, יש מקום לממש את הפנטזיה ההורית כמו שהיא מתורגמת בחזון ההורי שנכתב על ידי ההורים בלבד, כשהילדים לוהקו לתפקידים בהצגה.בכלל היה יפה לראות שאיפה שיש נוקשות הילדים הצליחו להביע את הרגש (גם אם הוא שלילי) ואיפה שיש הכלה וחופש בלי גבולותלא הייתה הבעת רגשות, 

משפחת עירון - הילד לא הצליח לומר איך הוא מקבל אהבה, למרות ההכלה האין סופית. במשפחה שבה הכל משחקי - גם שם הדרך שבה הם הביעו אהבה לילדים הייתה די מנוכרת (אם אני זוכרת נכון) משהו סביב הטלפון שלהם שהם כל הזמן מכורים אליו...משחק שחרור השליטה היה מדהים בעיני, גם שם ראינו את ההורים בכל השיטות עסוקים בעיקר בעצמם, בהוכחה שהשיטה שלהם נכונה, כשהם בעיקר עיוורים לצרכים של הילדים.

במשפחת עירון אהבתי את השיח של האבא שהקשיב לקושי של הילד להשתתף באתגר.מה יקרה אם תעשה טעות ? אני אפנה ימינה ולא שמאלה , לא נורא, זה ממש בסדר.שיח קשוב שהוביל את המחשבה קדימה ואפשר לו לטעות ולהבין שלא קורה כלום ושזה רק משחק.ויחד עם זאת ניתן היה לראות את הקושי של הילד הזה לשאת תסכול כלשהו, כל פעם שהיה לו קשה אפשרו לו לברוח מהקושי, כל פעם שהוא אותגר הוא ברח, אפילו שנתנו לו להיות הורה במשחק, הוא אמר :"אני לא יכול להגיד לא" זה גרם לו למצוקה, ובמצוקה הזו צריך לטפל באתגר ולא רק בשחרור/הכלה בלי סוף, אתגור רגשי מידתי ומותאם שמייצר יכולת עמידה מול מצוקה.

הוא זרק את המפה בתסכול תוך שנייה כשהוא לא הבין באיזה רחוב הוא נמצא, ההכלה האין סופית השאירה אותו באזור נוחות שבו הוא לא מסוגל לנוע לשום אתגר. אהבתי מאוד את הלמידה העמלנית דרך החקלאות, מדהים בעיני ודרך החקלאות נדרש גם ללמד לא רק גיאומטריה כמו שאמר האב אלא גם צמיחה, התפתחות, זריעה וסבלנות עד שמגיעה הפריחה. 

מאוד מסקרנים אותי ההורי בחינוך הדתי, התרגשתי לצפות באימא שם בוכה ומצליחה לראות מעבר לקטע הקטן של "אין פה אהבה" את הרצון לחנך, את ההבנה שבבית יש מציאות מורכבת שבה לכולם יש כוונות טובות ולא תמיד אנחנו באוטומט שלנו רואים את הקשיים, אנחנו בעיקר רואים את התוצאות ועסוקים במדידה ובהשוואתיות, יהיה מעניין לצפות בהם וללמוד.מצפה לפרק הבא- הולך להיות מעניין מאוד ל

סיכום: לשחרר שליטה שזה חשוב, לתת אחריות זה ממש חשוב, לאתגר ויחד עם זאת לעשות את זה בצורה שכל הזמן מצמיחה ולא מצניחה, בצורה שבה הצמיחה היא דרך השביל של הילד ולא תמיד דרך השביל של ההורה. 

לשחרר זה לאפשר לנו לשחרר את הפנטזיה של בית מתוקתק ומציאות של הפי הפי והורות מושלמת וטובה ונכונה - כי זו לא המציאות.לשחרר זה להביט למציאות בעיניים, לאפשר להם לטעות, ליפול, להיכשל מבלי שזה יפגע לנו באגו ההורי ויאפשר להם ללמוד לקחת אחריות ולהצליח לעמוד בתסכול, לחזק את החוסן שלהם ולצמוח עם המון פריחה של אור ולא של לימון.

לאהוב - זה חייב להיות בלי תנאים, גם אם לא טיפסתי לכוכב, ולא הצלחתי, והיה לי קשה - אוהבים אותי ! ככה בדיוק מצמיחים ילדים מרצים (ריצוי) שגדלים בתחושה שאין מקום לצרכים או לרצונות שלהם בעולם, בתחושה שיש מישהו אחד שמחליט- "פה אחד וזה הפה שלי" (האימא מהחינוך לספורט) .

הלוואי שהייתה תכנית כזו על מתבגרים ועל האתגרים של ההורות למתבגרים היום, אני חושבת כבר על סדרה שבה אכתוב פה את המציאות של הורות למתבגרים, איך הם (המתבגרים) מרגישים בתוך התא המשפחתי, בסביבה שלהם ואיך הם חווים תסכול, קושי ובכלל את המציאות שלהם.