מי צריך רגשות שצריך לשרוד את החיים ?

זה עורר בי את המון רגשות שהיו חבויים אי שם במרתפי הנפש.

נולדנו,

והיינו צריכים לגדול, להיות גדולים, חזקים ולהמשיך בחיינו, לשרוד.

לעבור בכל תחנות החיים : בגרות מלאה, צבא, חתונה, עבודה, ילדים.

אין מקום ל"איך את מרגישה"

אין מקום ל"מה החלומות שלך"

אין מקום ל " איך עבר עלייך היום בבית הספר"

אין מקום ל" מי החברים שלך, יש לך חברים, את בסדר?"

אין מקום ל"רוצה" רק למה שחייב או צריך.

אין מקום לרגש, יש מקום לחומר,

להישרדות היומיומית, וגם ל"מה יגידו השכנים".

דאגו לנו בבית לחיים שלנו,

מעולם אבא שלי לא הרשה לי לישון מחוץ לבית אצל חברות – תמיד דאג מאנסים.

פחדו עלינו שלא נעשן סמים,

שלא נשתה אלכוהול,

שלא נלך בדרכים לא טובות

שנהיה בסדר, גדולים ובריאים ונשרת את חלון הראווה המשפחתי,

זה היה הכבוד של המשפחה

בדרך,

הם לא עצרו להקשיב לנפש, משהו שם היה מאוד חסום, עצור

תשומת הלב הוקדשה תמיד למקום של ל"תקן",

שהכול יהיה בסדר

האהבה באה לידי ביטוי בדאגה

הפחדים שלהם באו לידי ביטוי בשיפוט וביקורת

האחריות שהייתה להם באה לידי ביטוי בהמון "לא" " אסור"

הרגשות הוטמנו עמוק פנימה 

ושימוש בהם היה סימן לחולשה, אפילו ל - בושה

זה השאיר אותם מכונסים עם ארשת פנים רצינית

עם המון פחדים בתוך הגוף שלא מצאו מקום לביטוי

עם המון תסכולים מחוויות הילדות שלהם,

חלק משסיפורים ששמעתי בילדותי, 

היו קשים לעיכול כך שבתור ילדה הם נשארו בגדר סיפור, 

היום כאימא הם קיבלו תפנית מרכזית והבנה עמוקה וכואבת.

זוכרת את הסיפורים של אבא שהיה מגיע הביתה בגיל 10 ,

לאחר שעבד בבניין ומבקש אוכל,

הולך לישון עם קיבה מקרקרת כשנאמר לו שאין אוכל,

מהמיטה הוא היה שומע את הסירים נפתחים בסתר לטובת האח הבכור במשפחה, ילד בן 10!!

זוכרת את הסיפורים של אמא שלי שבגיל 8 הייתה ישנה במרתפים של העשירים ועובדת שם כמשרתת, 

מבריקה עבורם את כלי הכסף וגונבת ספרים בסתר לקריאה.

זוכרת את הסיפורים על ארוחות של לחם וענבים ועוד ועוד

כל אלו עיצבו אותם כהורים חרדים ונוקשים

שרואים את העולם ממקום צר מאוד של הישרדות.

כל הרגשות שהודחקו אצלם בילדותם,

כל החלומות שלא זכו אפילו לעלות במחשבה וחלילה להיאמר מצאו ביטוי בהורות דאגנית מאוד, שמרנית ומאוד קשוחה.

להורות שבה אנחנו כילדים 

"הפכנו להיות גדולים" (עידן חביב)

לא הרגשנו שייכים, היינו בהחלט מסוגלים ויכולים

לא הרגשנו אהובים, היינו בהחלט שמורים

לא הרגשנו, 

היינו צריכים להיות חזקים

בשנים האחרונות גם אצלם חל שינוי,

השיחות איתם, הסיפורים שיוצאים לאט לאט ממרתפי הנפש

משחררים המון תסכול וכעס ומפנים מקום גם לרגשות

זה בא לידי ביטוי למול הנכדים ביתר קלות

הסבלנות שלהם היא מודל לחיקוי

החושים שלהם מחודדים היטב

והם גם מצליחים לאט לאט להביע רגשות וליהנות בלי להיות חלשים

'ג'ונה דלה מאני " – נשמה של הלב שלי – זה משפט שנאמר המון

גם אצלנו היום יש הבנה רחבה יותר,

הבנה של מה שהם עברו מתוך השיחות איתם

הבנה שמביאה המון חמלה וסליחה

חמלה שמשחררת כאב שלנו ושלהם

ומאפשרת שיח אחר, הבנות אחרות והרבה שמחה

הבנה שהאהבה תמיד הייתה קיימת שם,

רק היא הושתקה, הוכנסה פנימה ולא באה לידי ביטוי במילים,

ולפעמים, 

צריכים גם לשמוע אותה כדי לדעת שהיא קיימת, במיוחד בילדות.

אבא שלי מלא ברגשות שטומנים אצלו עמוק פנימה, 

כמו פצצת רגש

השבוע ריגש אותי מאוד שהוא כתב לי ואמר לי שהוא גאה בי מאוד,

שכל כאביו נעלמו לרגע כשהוא צפה בי,

שמעתי את הדמעות בגרון שלו,

את ההתרגשות בלב שלו ושמחתי שהוא הצליח לבטא אותה

בסוף משפחה יש רק אחת וצריך תמיד לשמור עליה

להיות קשובים עם המון חמלה ומעט אגו

עכשיו, בזמן הסגר זו הזדמנות מצוינת לשעת סיפור איתם בזום

תחקרו, תגלו סיפורים חדשים בטוח

בתמונה אבא שלי עם עלמה בסעודת ההודיה לאחותי שהבריאה

אפשר לראות את הרגשות בתמונה.

"את בכל התפילות שבלב

כל השנים שעברנו

כמה בדרך אספנו

תראי הפכנו להיות גדולים,

היו מלחמות וניצחנו

כמה רחוק שהגענו

הפכנו להיות שלמים"

השיר הזה נכתב עלינו?