צריך לאפשר להם את המרחב הפרטי שלהם, מרחב שבו הם יכולים לפתח את האינדווידואל שלהם, לחוות, להתנסות, להבין את המציאות ולתרגל את החיים.
ויחד עם זאת, במציאות שבה עולם הילדים התערבב היטב עם עולם הבוגרים, במציאות שבה הגבולות הוסרו, הסמכות הפכה להיות מילה גסה, מרחב הפרטיות כבר לא קיים, הן והם נמצאות/ים בתוך ה"כיכר עולמית", חשופות/ים כמו ב"חלון ראווה",ובנוסף לכל אלו גם זירת החיים הפכה להיות מגוונות ופרוצה.
חשוב שנכיר כהורים מה פוגשים שם במרחב הפרטי שלהם.
1. לא מעט טיפוסים פוגעניים מסוכנים ואליהם מצטרפים הפדופילים שצומחים ומתרבים ברשת וגם סתם מטרידנים או כל מיני כאלו שמנסים את מזלם.
2. פתיינות ועבריינות - ילדים ומתבגרים מחפשים שייכות, יחס, תחושת נחיצות, תחושה שהם טובים או כל סבל אחר שהם נושאים בתוכם ויכול לקבל מענה מהיר וקל ברשת.
המענים הללו שנמצאים במרחב שלהם ברשת, בזירה החברתית, הם מענים שאולי מאפשרים לסבל להיות לרגע קצת לא נוכח, אבל הם מצמיחים סבל חדש, סבל של התמכרות לחומר/ התמכרות התנהגותית אחרת, תלות, תובענות, בריחה, הימנעות, הסתגרות, ניתוק ועוד.
3. הכל קיים במדף, ללא עלות ובלחיצת כפתור - מגיע בלחיצת כפתור, הכל מותר, לכולם ואין שום גבול או הבנה שזה לא מתאים, או מסוכן.
זה מתחיל בסיגריות וייפ בגיל 12, ובסמים "קלים" בגיל 14, בהימורים, בסחר בסמים - כן כן , לצערי זה קורה יותר מידי.
התנסות באלכוהול, בסמי הזייה, בגזי קצפות בכל דבר ששייך לעולם של המבוגרים, וגם שם הוא יושב במקום של התמכרות או עבריינות.
כל אלו חשופים ומוגשים לראווה לילדים של כולנו.
האם עדיין הזכות לפרטיות היא כזו חד משמעית,
כזו שדווקא מולה אנחנו כהורים כן יודעים לייצר גבול ולכבד, להתרחק ולא להפריע להם להיפגע להזיק לעצמם ?
בפוסט הזה אני מבקשת לחדד את נושא הפרטיות, וגם לספק להורים הצצה לתוך עולמם הפרטי של ילדים צעירים מידי, מתבגרים/ות, מה קורה שם בתוך הפרטיות המקודשת הזו?
ומה התוצאה של הורים שמקדשים פרטיות מתוך ערך, מפחד, או אולי גם מתוך רצון לא לדעת, כי קשה לשאת את זה.
כשהם חיים עם מצלמה ביד, מצלמים כל רגע בחייהם מרחב הפרטיות כבר לא קיים, גם מרחב האינטימיות הפך לז"ל.
ילדים ומתבגרים חשופים ומתמודדים בכל המרחבים ומנסים בכל דרך לעטות על עצמם שכבת מגן, אפור מגן, כיפת ברזל וכל דבר שישמור אותם מהחשיפה הזו שבה הם נשרפים בשמש של המסכים ומקבלים כוויות בנפש.
נפש של ילד / מתבגר צעיר היא אותה נפש עם אותה יכולת רגשית של ילדים בשנות ה 80, היא לא עברה שדרוג טכנולוגי, היכולת הרגשית היא אותה יכולת (אולי אפילו נמוכה יותר).
אז ראשית חשוב שנכיר את המרחב:
המרחב שבו גדלים הילדים שלנו, בחדר הסגור, בתוך המסך, באפליקציות, ביוטיוב, בשיחות ובמפגשים עם חברים וחברות הוא מרחב פרוץ, לא מותאם גיל ורגש, פתייני, מעודד עבריינות וגם זנות לצערי, מייצר המון רגשות של קנאה, שנאה עצמית, תחרות, ביקורת עצמית ותחושת ערך מעורערת, גם תחשת השייכות שהיא הבסיס של הנפש נפגמת שם בתוך השיטוט ברשת ובתוך המרחב הבין אישי שלהם.
צא'טים אנונימיים - ילדים יכולים להתחבר לצא'ט אנונימי ולפגוש כל אדם בכל גיל, בלי שום הפרעה. הם מתפתים להכנס בגלל שעמום, סקרנות, לחץ חברתי או חיפוש תחושת ערך, פתרון לסבל שהם חשים באותו הרגע.
הצאטים הללו יכולים להגיע בכל מיני אפליקציות: אומיגל, טיק טוק, אינסטגרם, טלגרם, כל מיני אפליקציות שצצות בכל רגע ורגע ומאפשרות שיח עם אנשים בכל מקום ומכל מקןם, בכל גיל, ללא סינון וללא שום הגנה
כשהם נכנסים לשם הם פוגשים עולם מסוכן, חוויות רגשיות לא מותאמות גיל, וגם התנסויות מסוכנות שהן פגיעה מינית לכל דבר ועניין.
גרומיניג - נפגוש שם כל מיני בעלי עניין, כאלו שיש להם עניין בשיח עם הילדים/ות שלנו, בני ובנות הנוער שלנו.
יש להם סבלנות והם יודעים בדיוק איזה מילים לומר, כדי ללכוד את הנפש, לעשות להם טיפוח לרגש, לאגו.
זה כמו להכנס בדיוק בחלל שחסר להם ולמלא אותו, כך הם יוצרים תלות רגשית שמאפשרת להם "לפתוח את המטריה" ולגרום לילדים לעשות "משימות" קשות, מסוכנות ובעיקר כאלו שהילדים שלנו יודעים שאסור לעשות, שזה לא לעניין.
אבל שם בדיוק הם נשברים, מתבלבלים, מוסחים, מרגישים שהם חייבים ופועלים בניגוד לצו ליבם, כל זה מתוך החשש להישאר לבד, או החשש שידעו עלי, או הרצון העז להתנסות.
זה גורם להמון ילדים/ות צעירים מידי לשלוח תמונות עירום שלהם ברשת, להתכתב בשיח בוטה, פרוץ, מחפיץ ופוגעני.
בהמשך לשיח הזה יש גם מפגשים מחוץ למסך, בכל מיני גנים ובניניים, המון הסתגרות, בושה, תחושה קשה של כאב.עבריינות - סמים, אלכוהול - כל אלו נגישים עבורם בלחיצת כפתור, כל ילד בכל גיל יכול לרכוש כל מה שהוא רוצה - כולל סם האונס!! באין מפריע !!!הקלות שבה הדברים מוגשים מייצרת בלבול והבנה שגויה שהכל בסדר, ברגע שיש גם פרטיות מקודשת אז אפשר להמשיך להדרדר בלי שאף אחד יעצור אותם.
רגשות - יש המון כאב בתוך הפרטיות הזו, המון רגשות של קנאה, השוואתיות, רצון לתשומת לב (גברית/ נשית), תחרות, תחושת תלישות, העדר ערך עצמי ותחושה של אין שליטה, בדידות עמוקה ורצון לא להיות, לא לחשוב, חיפוש תמידי אחר ערך בכל דרך אפשרית.
אנחנו לא יכולים לתת להם להמשיך לדהור במורד הדרך המסוכנת ולהרגיש "גדולים", הם בתוך ליבם מתחננים שמישהו יעצור אותם ויחבק אותם, יקשיב להם ויגביר את הקול הפנימי שבתוכם, הקול הזה שמווסת, ששומר על הגבול, שמשאיר את הנפש במקום הבטוח ובעיקר במקום שיש להם שליטה עליו.
כשאין להם את הרגשת השייכות, הבעלות על עצמם הם יחפשו את החומר או את ההתנהגות שתאפשר להם לטפל בסבל שלהם
כך נוצרת התמכרות לסמים/ אלכוהול או למסכים, הימורים, פורנוגרפיה, גיימינג, קניות או כל התמכרות תהנהגותית אחרת.
סבל שבונה ומחזק סבל חדש, מייצר ניתוק רגשי, ניתוק מהמציאות והצמדות לתחושת השליטה המבויימת שההתמכרות מייצרת עבורם.
הם מתקשים לייצר שיח פרונטלי, להיישיר מבט, לפתוח שיחה, הם חיים עם מחשבות טורדניות וחרדה "מה יגידו עלי" הם חיים בתוך לופ שבו הם כל הזמן עסוקים באיך רואים אותם, זה מנתק אותם מהמציאות ובעיקר מתיש את הנפש.
כשהם בנייד הפרטי הם מרגישים "יכולים", "מצליחים" אז שם קל יותר לפתח שיחות עם מצלמה פתוחה ולספר לעצמי שאני בסדר,
"אני כל היום עם חברים", "יש לי מלא חברים" ועוד כל מיני שכנועים עצמיים וסיפורים שהם מספרים לעצמם.
פרטיות בגיל ההתבגרות צריכה להיות הבסיס, פרטיות שמגיעה ממקום של כבוד אליהם, רצון לאפשר להם להתבגר, להתנסות, לחוות חוויות אישיות.
וגם ממקום שיש להם את הכלים לשמור על עצמם ולעצור במקום שבו עובר הגבול.
להורים יש תפקיד גם בגיל ההתבגרות, הנחיצות של הורה בגיל הזה היא המשמעותית ביותר בהתפתחות רגשית יציבה של מתבגרים.
בדיוק ברגע שבו הם מבקשים להיפרד ולבנות את האינדווידואול שלהם הם עוברים לעולם של בדידות, כשאין להם את החוסן הנכון הם יחפשו את השייכות בכל דרך שתאפשר להם להרגיש שייך ואם אפשר כמה שיותר מהר, בלי להתאמץ (כי בתחושה שלהם הם לא יכולים - זה קשה), בלי שידעו שהם עשו קיצורי דרך, כי האגו מנהל אותם.
לכן, הורה חייב להיות במרכז, בשליטה ובהשגחה שומרת. החלק הכי חשוב בהורות בתקופה של ההיפרדות הוא הקשר המיטייב והיציב ולא רק הקשר החברי, חשוב שיהיה קשר שיש בו אמון, כיבוד של גבולות, סמכות והכוונה.
קשר שמשאיר את ההורה בתמונה הרגשית וההתנהגותית ולא רק בתמונה של מימון, שירות חדרים, הסעות ואוכל.
כשהורים חושדים שמשהו לא טוב קורה, כשאנחנו מרגישים את זה בבטן, שאנחנו נמצאים במעקב צמוד אחריהם ולא טומנים את ראשנו בחול,
אז כן, הפרטיות כבר לא מקודשת. ואני חייב כהורה לפעול כאשר המצפן שלי הוא שמירה על הנפש של הילד שלי, הכוונה שלו למסלול הנכון ושמירה עליו מנקודת האל חזור (ניצול מיני, פגיעה מינית, זנות, עבריינות מסוכנת, התמכרות, אלימות, הימורים).
כל אלו הן התנהגויות שהבסיס שלהן הוא סבל של המתבגר/ת, כשאנחנו מקדשים את הפרטיות או מגוננים, מפנקים וכו' אנחנו לא עוזרים להם להתמודד עם הסבל, אנחנו עוזרים להם לייצר סבל חדש שמנסה לפתור סבל אחר, ככה הם בלופ של הדרדרות, ואנחנו עלולים להתעורר מאוחר מידי ולשאול "איך לא ידענו ? , איפה היינו ?, או למה זה מגיע לנו ?
פרטיות היא זכות נרכשת, היא זכות שמגיעה יחד עם חובות והיא לא עומדת בפני עצמה, בטח שלא בגיל ההתבגרות של העידן החדש.
