פרסים קמצנים

לא מעט פעמים בילדות שלי ובתחנות שונות בחיי התביישי בפרסיות שלי,

שמעתי את המשפט פרסים קמצנים לא מעט פעמים בילדותי.

אז,  זה פגע בי, הייתי מתכווצת כולי ורציתי להיות כמו כולם, לא קמצנית ולא פרסית.

בלי שום תיוג, רציתי להיות שייכת. וכדי להיות כמו כולם, כמו ה"טובים", בחלק מהמקומות  דאגתי להסתיר מה שגרם לי להרגיש שונה. אפילו את השם לי שיניתי לתקופה מסוימת לליאור, היה נשמע לי פחות פרסי.

לא למדתי לדבר פרסית, למרות שזו הייתה השפה ששמעתי בילדותי לא רציתי שידברו פרסית ליד החברות שלי, הרחקתי את זה ממני בכל דרך- התביישתי. כי פרסים - היו קמצנים!

כשאני נזכרת היום בצורה שבא אמא שלי ניהלה את הבית אני נפעמת מהיכולת שהייתה לה אז ל"מתוח את הכסף", 

לחלק את מה שיש לכולם ולתת לכולם מענה למה שהיינו צריכים, והיה הבדל גדול בן מה שרצינו למה שהיינו צריכים.

היה להם המון כבוד לחומר, כבוד לכסף המון ערך לעבודה וכך הם התייחסו לדברים. כשאימא הייתה מכינה עוגה היא הייתה מעבירה את כל הבלילה לתבנית, עם האצבע היא הייתה מורידה את הכללל עד הטיפה אחרונה.

כשהיא ניקתה ופרקה עופות בבית, אין מצב לשלם על פירוק לקצב, היא הייתה מוצאת שימוש לכל חלקי העוף, לעור, לשומן, לשאריות העצמות, אפילו את הרגלים של התרנגולת היינו אוכלים במרק וזה זכור לי כמעדן.

שום דבר לא היה נזרק, כשהנענע הייתה מתייבשת היינו מייבשים אותה בשמש על סדין ומגרדים אותה בתוך מרק קר של יוגורט עם גבינה, קרח, מלפפון ונענע מגורדת "מאס וחיאר" – מעדן בימי הקיץ. כשקלפנו חבושים, את הגרעין היא הייתה שומרת כתרופה לשיעול כשנשאר ירק על כל סוגיו, קצצנו אותו, טגנו והפכו אותו ל"קוקו סבזי" כשנשאר תפוח אדמה מבושל ללא שימוש, מעכו אותו והכניסו אותו לקציצות של מחר.

כשנשארו פירות בשלו אותם לקומפוט, בגדים עם כתמים נגזרו והפכו לסמרטוטים לניקוי אבק ואפילו אבטיח שהיה פעם עם גרעינים, היינו אוכלים אוספים את הגרעינים, שוטפים, מייבשים בשמש וקולים. פירות וירקות היינו אוכלים עם הקליפה, ואם מקלפים אז קליפה דקה מאוד שלא ייזרק לפח חלק מהפרי.

בגדים היינו מעבירים אחד לשני, מותגים לא היו רלוונטיים, עד היום קשה להם להבין למה צריך לשתות קפה בבית קפה, כשאפשר בבית הכי טרי, הכי נקי והכי זול.

כשגדלו ועבדנו והתחלנו לקנות מותגים יקרים תמיד היה הסבר שזה רק בד, כפתורים ותפירה (במבטא פרסי) שעולים 10% מהמחיר וחבל, זה לזרוק את הכסף לפח. מנגד, על לימודים והשכלה הם אף פעם לא חסכו, היה לנו בבית את כל האנציקלופדיות, כולל עברית הענקית הזו, קסוטו, אביב, בריטניקה ועוד – הם קנו בלי חשבון. 

שיערים פרטיים לכל מקצוע שהיינו צריכים קבלנו , חוגים, ספרייה ועוד. כסף בצד לתחילת החיים קבלנו כולנו בריאות – תמיד קבלנו את המומחים- זה חלק מההישרדות היום כשאני אמא ל 4 ילדים, נשואה כבר 20 שנה, אני יודעת שכלכלת בית למדתי מאמא  שלי, רק מלצפות בה מנהלת את הבית למדתי הכול, במשך כל חיי הבוגרים מעולם לא הייתי המינוס בבנק ויש לי 4 ילדים, בניתי 2 בתים והייתי שכירה עד לפני שנתיים. כשלא היה לנו לא קנינו, תשלומים אין לי בכרטיסי האשראי שלי למדנו דחיית סיפוקים, סדר עדיפות בחיים, התנהלות עם כספים, לחסוך, להדק חגורה כשצריך כדי להתקדם.

היום אני יודעת שקמצנים הם ממש לא, הם פשוט מתנהלים בתבונה, חכמים ושכלתנים הם מלאים בערכים של כבוד לאנשים ואפילו לחומר, לתפוח שגדל על העץ, לכל דבר וגם לעצמם. הלוואי ואצליח להעביר מהתבונה הזו לילדים שלי אמא שלי תמיד אמרה לי – "אלוהים לא ברא שום דבר בלי סיבה" גם לקליפה של התפוח יש תפקיד, זה מוטו בחיים שלהם, הם מכבדים כל דבר שנברא בעולם הזה.

היום אני יכולה לומר בכל רם - שאני פרסיה קמצנית גאה 

נהננו מה-ביחד שלנו כל הזמן, ותמיד הייתה צלחת פירות ומלפפונים ירוקים בכל מקום במקום ממתקים.