קטן, חלש ותלוי

הוא הגיע אלי ביציאה למציאות החיים, ברגע שהוא הבין שהוא יוצא עכשיו מהשירות הצבאי ונדרש להתמודד, לבנות לעצמו חיים, לשחק בתפקיד הראשי של ההצגה של חייו.הוא רגיל היה להיות מאחורי הקלעים, אם אפשר במרתף אז בכלל מעולה.

איפה שיש חושך ואף אחד לא רואה אותו.האמונות שלו על חייו היו קשות מאוד, היה עסוק בריצוי תמידי, בהקטנה עצמית וביטול עצמי.

כאילו שהוא לא  בתוך עצמו, מישהו מפעיל אותו עם חוטים כמו בובה בלי נשמה.אחד התהליכים המורכבים שחוויתי, תהליך שהתחיל בקטן, בהכנה ליציאה מהשירות וצלל לתוך כאב גדול ותהום ענקית שנפערה שם בתוכו, בתוך גופו הגדול מתחת לארשת פניו הקשוחות. כאב שהתחיל להצמיח את "תולעי הנפש" שדקרו שם בתוכו ולא אפשרו לו מנוח.

אני כותבת את השורות הללו ונזכרת בו בתחילת התהליך, בהליכתו הגימלונית והשפופה, במבט עיניו שתמיד הופנה כלפי מטה, בכתפיים שלו שתמיד היו קפוצות או שמוטות, ברגליו שרעדו כל הזמן, ובמבט המבועת שהיה בו. 

כשהתחלנו לקלף את שכבות ההגנה שלו, את החומה שהוא בנה לעצמו גילנו שהכבל של הרגש מנותק, שהוא על אוטומט, שהרגש הפנימי שלו לא מנהל אותו, שהוא תלוי בהפעלה חיצונית, שיש בתוכו "בית קברות" של רגשות שהוא כבר לא יכול לשאת, אז הוא פשוט כיבה את המתג, ניתוק רגשי זו הייתה הדרך שלו להתמודד, יותר נכון הדרך לשרוד. הוא חי את חייו "מהבוקר ללילה, מחכה כל בוקר שיגיע הלילה ואני אלך לישון, אני אוהב לישון...".

הקולות שזעקו מתוכו היו הקולות מהבית, בעיקר מאבא שהיה שיפוטי וביקורתי ומאימא שהייתה שם בMUTE רגשי , לא מגיבה ומאפשרת לביקורת ולשיפוט לצלוב אותו בלי הרף.לא מעט פעמיים בחייו הוא שמע את המשפטים "פה זה הבית שלי ואני מחליט פה...." ," לא טוב לך אתה מוזמן ללכת...", " אולי הפתרון זה להעיף אותך לפנימייה..." ועוד.

כל אלו נצרבו ונרשמו בגופו, כל אמירה כזו הכאיבה לו פיזית בגוף, השאירה אותו בכאב ובעיקר בתחושת תסכול ותלות, "הבנתי שאני תלוי בהם, הם חינכו אותי באמצעות הכוח שלהם, עשיתי תמיד מה שאמרו לי כדי שהם יהיו מרוצים".

הקול הפנימי שלו היה כבוי, הדעות שלו לא נאמרו, המחשבות שלו המשיכו לרוץ בלופ, קדחו בור עמוק בתוכו, בור שהצמיח רגשות של קנאה ולא מעט חרדות.הוא התהלך בעולם בלי קול פנימי, בלי עמוד שדרה רגשי נוכח שדרכו הוא יכול לבחון מציאות, התהלך כעיוור רגשית שנדרש כל הזמן לקבל את אישור הסביבה כדי להמשיך לצעוד את חייו. 

כל החלטה שהוא נדרש לקבל הייתה עבורו סיוט, ותמיד היא דרשה אישור חיצוני, מישהו שיאשר שלו לבחור ולהחליט וכל פעם כזו השאירה אותו שקוף יותר, תלוי יותר וחלש יותר.עכשיו כשהוא בדרך למציאות הוא חיפש לעצמו טייטל, איזה שהוא תואר, תפקיד שתחתיו הוא יוכל להמשך להסתתר, להמשיך לשהות בחושך, להתחבא ולא להימצא.זוכרת את הפעם הראשונה שהוא אפשר לעצמו לבכות, כשכל עדשות המשקפיים שלו התמלאו דמעות זה היה עבורי רגע מכונן, רגע שבו הבנתי שהוא עכשיו סדק את החומה, יכול להתבונן במציאות שלו באומץ ולבחור לראשונה בחייו את שביל החיים הרצוי לו. 

לצאת באומץ לאתגרי החיים, להאמין בעצמו ולקחת אחריות ובעלות על הבחירות שלו בהמשך.הוא היה זקוק להרבה אמונה ואופטימיות, לחשיפה למציאות, לאור, למשב רוח שמלטף את הפנים ומוכיח שאין כלום בינו לבין המציאות פרט למחשבות שנמצאות בתוכו.עבדנו על האמונות הקשות שלו לגבי עצמו, על פיצוי היתר והריצוי שהוא בחר כדי להתמודד מולן. למדנו לקבל החלטות, לקחת אחריות, לטעות, להיכשל, ללמוד, להתגבר ולהצליח. 

הוא למד את מי לשתף וגן מתי אין צורך לשתף, הוא למד לקבל עזרה, להבין שזו חוזקה ולא חולשה, שזו עוצמה שתאפשר לו להפסיק להיות תלוי.הוא למד לקחת את הקנאה הזו שמקננת בתוכו ולהפוך אותה לקנאה מקדמת ולא מסרטנת, קנאה שתהיה המנוע שלו קדימה, הכוח שלו לקום מהכיסא ולצאת לדרך בביטחון גם אם התוצאה היא לא מושלמת. הוא למד להכיר את עצמו, להתבונן בתשוקות שלו, במה שהוא אוהב לעשות. הוא הודה לראשונה שהיי טק ותכנות הם לא התשוקה שלו (למרות שכמעט נרשם ללימודי תואר במדעי המחשב ) בשביל הטייטל.

הוא הוציא לאור את האהבה שלו לציור, אומנות, פיסול, כדרות.פתאום המגע עם החומר, אפשר לו להביע את עצמו, ללדת את עצמו מחדש, לבחור בו, לחייך, לחוש תחושת מסוגלות, נחיצות ובעיקר בעלות.

הקול הפנימי שלו יצא מהארון, הוא למד להקשיב לו, לבחון דרכו את המציאות, להתבונן בה בעין טובה, להבין שאף אחד לא נגדו בעולם.הוא משתחרר היום מצה"ל, הגיע לספר לי על מילות הפרידה שנאמרו עליו, על התחושה הזו שהוא מרגיש בטוח, שמח, יכול ובעיקר על ההנאה והאושר לבחור באומנות שלו, בבחירה הראשונה שלו לצעוד בשביל הזה שעושה לו טוב בנשמה.

התבוננתי בו כשהוא יצא מהחדר, איש חדש, עם רוח חדשה שמנשבת בתוכו, עם חיוך ועם דמעות של התרגשות ולא דמעות צער, עם חיוך פנימי, עם יציבות וחוסן.תודה על הזכות, ותודה שאתה ממשיך להגיע לתחזוקה כדי לדייק את הדרך.