ראיון אל"ם קרן גינת– ראש מחלקת בריאות הנפש

כל שנותיי הבוגרות העברתי בשירות צבאי כקצינה באגף התקשוב, במסגרת השירות הייתה לי זכות גדולה לטפל ולהכווין חיילים/ות שהיו תחת 

פיקודי, זכות גדולה לטפל באדם, להיות שם עבורו, לראות אותו ולהראות לו את האור במעלה הדרך.

כשאני מתבוננת אחורה על 25 שנות השירות בצה"ל, ההודיה הגדולה ביותר שלי היא על הזכות הזו, הזכות של להיות שם כמשענת.

במסגרת הטיפול בחיילים/ות נעזרתי רבות בשירות הפסיכיאטרי בצה"ל .

קוראים להם קב"נים- קציני בריאות הנפש, לאורך השנים הם היום המצפן המקצועי שלי בקבלת החלטות לגבי חיילים וחיילות בשירות הצבאי.

היום אני מתכבדת לראיין את אל"ם במיל ד"ר קרן גינת – ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל

פסיכיאטרית מנוסה ששרתה בצה"ל שנים רבות, את הניסיון והידע הרב שלה אני רוצה אנסה להביא פה עבורכם,

1. ערך עצמי, סוגיה מדוברת מאוד בימינו, עד כמה לדעתך לערך העצמי יש השפעה על החוויה של מתבגרים בגיוס לצה"ל רגע אחרי שהם נפרדים מאימא באוטובוס בבקו"ם? 

ערך עצמי ראשית כל מורכב מ"עצמי",

להרגיש את עצמך לכאורה זה משהו טבעי, למשל חתול/ כלב, הם לא  שואלים את עצמם מי הם ? הם יודעים.

אנחנו בני האדם התברכנו בחלק החושב במוח.  

שמחד מביא אותנו קדימה, ומנגד עוצר אותנו או לוקח אותנו למחוזות ומחשבות שמסיתים אותנו מהעיקר לעתים.

כלומר, אנחנו לוקחים את מגרש המשחקים קצת יותר מידי ברצינות.

לדעתי, יש שני דברים עיקריים שיכולים לסייע למתבגרים ברגע הזה:

אפקטיביות –יש יעד שבו אני רוצה להיות, המדד הוא ההרגשה.

הרגשה טובה זה אומר שאנחנו מתקרבים למה שאנחנו רוצים והרגשה רעה זה אומר שאנחנו מתרחקים ממה שאנחנו רוצים. 

יש דברים שיעצרו/ יעכבו כמו למשל שיפוט,כעס וקנאה. ומנגד, יקדמו – אמפתיה, עידוד, אמון, שמחה. הרגשות האלו הן סוג של מצפן.


להיות אפקטיבי משמעו, במקום להתעצבן, כלומר להתרחק מהיעד, אני יכול לקחת את האמוציה הזו ולהשתמש בה, 

כל רגש כזה אם הוא מעבר ל 2-3 דקות הוא לא אפקטיבי

אחד הדברים שאני רואה אצל הורים וגם אצל מתבגרים זה הצורך להיות צודק.

והצורך להיות צודק , הוא מין צורך אין סופי שמוביל אותנו להמון מעגלים שמרחיקים אותנו כל פעם מהיעד, 

ולא מאפשרים לנו התנהלות אפקטיבית, זה מסית אותנו מהעיקר

הסתכלות  על פרספקטיבה בצורה רחבה,  בזום אאוט קשה לנו.

אנחנו מסתכלים נקודתית, כאן ועכשיו, ה"צדק" של עכשיו לא בהכרח רלוונטי ולא בהכרח אפקטיבי

הכול זה עניין של מה הפרספקטיבה שאנחנו שמים והדרישות והציפיות שלנו מתוך סיטואציה

כשהאפקטיביות היא בעצם ההבנה שאנחנו יכולים להשפיע רק על התפיסה שלנו.

מודלינג– ההתנהלות שלנו, ההורים, בתוך הסיטואציה, מה שאנחנו נשדר שם ישפיע מאוד על התחושה של המתבגר. 

לפעמים מתבגרים בוחרים לא לשתף כדי לא לצער/ להכאיב. 

יש מתבגרים שלא משתפים כי הם מקבלים ביקורת/ שיפוט, פחד וכו.

לכן, למודל ההורי יש השפעה מכרעת על התחושה של החייל, 

אם מכל סוגיה אני כהורה אעשה עניין, אבכה, אתלונן, ארחם – 

אני אשפיע בצורה מסוימת על הערך העצמי של המתבגר/ חייל ועל היכולת שלו להתמודד בצורה אפקטיבית עם המצב.

חשובה מאוד האבחנה בן הזדהות לאמפתיה- כשאנחנו מזדהים אנחנו לא מאפשרים התמודדות אפקטיבית.

מה הדרך המומלצת לחזק את החיילים/ות מרחוק ?, במיוחד עכשיו בתקופת הקורונה שיש המון חוסר וודאות ולחץ 

בתוך תקופה של אי וודאות יש המון המון פחד וחשוב שנבין שהרבה פעמים לכעוס זה יותר טוב מלהיות מדוכא, 

אז זה בסדר לכעוס, לתת לכעס לצאת ולהמשיך הלאה

ולהרגיש מבולבל זה קצת יותר טוב מלכעוס

וכשמבולבלים אפשר להרגיש טיפה תקווה ומשם נורמאלי ומשם חזק ומשם מועצם

יש דרך שצריך לעבור אותה,

לפעמים הקפיצה מחוסר וודאות למועצם היא רחוקה מידי,

וביטוי של כעס הוא לגיטימי.

מה שכן הייתי מייעצת להורים בשעה הזו, במקום לכעוס פשוט תחשבו  - מה אפקטיבי ?

ובשביל לחשוב מה אפקטיבי אני צריך להבין עכשיו את הסיטואציה ומה אני רוצה להוציא מהסיטואציה הזו כרגע, 

כלומר, מה תהיה התוצאה הכי מועילה עבורי ?

ואם התוצאה הכי מועילה עבורי זה שהבן שלי נמצא שם בצבא וזה לא בשליטה שלנו , 

אז אני אנסה לחשוב איך אני יכול להפוך את זה ליותר נעים, קל, מאתגר ומה אפשר להוציא מהדבר הזה ולתת לו משמעות .

Zoom out, מחשבה רחבה יותר על עצמי כהורה, קשיים שהתמודדתי אתם בעבר והתחזקתי, הקושי נתן לי כוחות ומשמעות.

עכשיו ההתמודדות הזו היא שלו, זו "המלחמה שלו" שדרכה הוא ילמד, יתחזק ויצא לדרך העצמאית שלו.

בנוסף, חשוב שנבין, בסוף זה מצב זמני, ושוב ב zoom out מחשבתי אני יכול לבחור במה אני משקיע את האנרגיה שלי, 

עד כמה זה משמעותי ומשפיע עלי, על המשך חיי? או שאולי פשוט צריך לשחרר שליטה ופשוט להיות.

יש דברים שהם משמעותיים לכל החיים והם סופיים ועל זה שווה אולי להתעכב, 

אבל מה שמראש אני יודעת שבעתיד לא יהיה לו משמעות, חבל לבזבז עליו אנרגיה כרגע.

הרבה הורים היום נמצאים מתוך כוונה טובה בהזדהות ופחות באמפתיה, אשמח אם תוכלי לציין את ההשפעה של ההזדהות הזו על החוסן הנפשי של המתבגרים/חיילים ?

אני אענה דרך הסתכלות על הפן החיובי, דרך השימוש באמפתיה וגם דרך היכולת של הורה לחזק את הילד.

ראשית, כדי לחזק אני צריכה להיות חזקה בעצמי. 

רגשות מדבקים, כשאתה נכנס לחדר וכולם שמחים, אתה מרגיש טיפה יותר טוב, יותר שמח ולהפך.

מה שאני מרגיש אני מהדהד סביבי, זה כמו דופק, אם אני מכניסה שם שיפוט עצמי, האשמה, כאב זה מוריד את השיח וזו האנרגיה שתהיה שם.

לכן חשובה אמפתיה שתאפשר להם להמשיך להיות חזקים, עם מורל גבוה.

זמן קורונה, תקופה של חוסר וודאות ולחץ, האם יש שוני בהתמודדות של הנוער היום, בעידן הזה לעומת נוער לפני 20 שנה ?

קצב ההשתנות היום מהיר מאוד, הדור שקיים היום הוא דור הרבה יותר טוב מאיתנו, 

ואם נתבונן במצב, נבין שאנחנו משאירים להם בלגן לא קטן.

כל הביקורת שאנחנו מעבירים עליהם, זה העולם שאנחנו משאירים להם

אני באמת מאמינה ויודעת שיש להם את הכוחות לתקן את הדבר הזה כמו שאנחנו תיקנו עבור ההורים שלנו בדור הקודם.

אני חושבת שכל דור מתחיל רגשית מהמקום שהדוק הקודם סיים,

ושיש התפתחות אבולוציונית, שכלית, רגשית ורוחנית גם בתנאי החיים שמתקדמת עם השנים

ז"א אנחנו גידלנו אותם מהמקום שאליו אנחנו הגענו, נקודת ההתחלה שלהם היא לתקן את מה שאנחנו לא הצלחנו,

 זה מעגל אין סופי. לא ניתן להשוות את יכולת ההתמודדות אז והיום, אז היו סיטואציות שונות מהיום ונוער שונה מהיום.

מה בעצם הלכה למעשה אנחנו כהורים נדרשים לעשות?

הדבר הראשון שצריך לעשות עם בני נוער ומתבגרים, זה לכבד אותם. את העמדה שלהם

הם קטנים מאיתנו, זה לא אומר שהם לא יודעים, התפיסה שלהם היא אחרת, עבורם היא נכונה.

בתוך הסיטואציה הזו לבוא בגישה של הדעות שלי נכונות ושלך לא, כי "אני באה להגיד לך מה אתה צריך להרגיש, לחשוב, להתנהג

זה לא עובד אנחנו מאבדים אותם במקום הזה 

בעידן החדש הורים לוקחים המון אחריות, עד כמה את חושבת שההתנהלות הזו פוגעת ביכולת שלהם לפתח תחושה חברתית, מחויבות לסביבה ובעצם לשרוד משימות החיים? 

היום הורים מתנהלים כאחראים על כל המשימות, החל ממתן שירותים מיותרים וכלה במציאת פתרונות, 

הצעת עצות על פי התודעה וההבנה שלהם,

לפני שאנחנו כהורים שופטים/ מבקרים/ מציעים וכו' נדרשת הקשבה, 

והקשבה זו מילה גדולה, הכוונה היא הקשבה גם לעצמנו.

לכן, הייתי מראש שואלת למשל, האם המדדים האלו שאנחנו הגדרנו למשל תואר באוניברסיטה/חתונה בגיל צעיר (כמו שאנחנו התחתנו), 

האם הם המדדים להצלחה ואושר עבורו או עבורנו?.

לא בטוח שחתונה בגיל שאנחנו התחתנו זה הדבר הנכון, לא בטוח שלימודים לתואר הם מחויבים המציאות עבורו.

כל הגישה של ההשוואה שלנו אליהם היא לא רלוונטית. ומעבר לזה, חשוב שנבין גם מה האפקט שלה.

ראשית נתחיל בכבוד בסיסי, לכבד את העמדה והדעה שלהם כעמדה שוות ערך 

לא שופטת את -  "מה הוא עושה?",  במקום זה, שואלת מה המטרה והאם זה אפקטיבי ?

למשל, האם חוסר ההתחייבות  בלהיות רווק עד גיל .... משרת אותו ?  או אפילו לחיות בלי ילדים

האם זה עושה אותו מאושר ומסופק עם תחושה שהוא מתעורר בבוקר עם חדוות חיים ?

אם כן, אולי זה כן טוב

אם לא, אז להבין יחד שזה לא אפקטיבי

באפקטיביות יש פחות שיפוט, זה לא משנה מה אני חושבת על תפיסת הנישואין או כל דבר אחר, 

החשיבה היא על האפקטיביות של הפעולה שלו, זה נקי בלי התערבות של מה אני כהורה חושב.

האם לדעתך הימצאות ברשתות החברתיות לאורך זמן פוגעת ברגש, בעומק, בהבנה                                      של יחסים ושל רגשות במציאות?

התמכרות למסכים מאוד משפיע על הרגש, היא מגבירה את החרדות, היא מגבירה את הדיכאון

והיא גם יוצרת המון השוואות וביקורת. וזה אחד הדברים שהכי פוגע בביטחון העצמי.

מאוד מאפיין את המדיה החברתית זה להתלבש על ההשוואות האלו שאנחנו אפילו לא יודעים עד כמה זה אמיתי או לא אמיתי

יחד עם זאת, יש גם ילדים שפעם היו מנודים חברתית והיום הם יכולים למצוא את קבוצת ההתייחסות שקרובה אליהם יותר,

שמתעניינת באותם תחומי עניין,

יש ילדים שנפגעו מזה מאוד, ויש כאלה שפורחים שם.

בכל מקרה, חשוב לייצר גבולות ולמנוע התמכרות

ציינת שהרשתות החברתיות פוגעות בביטחון העצמי גם בגלל נושא ההשוואתיות ברשת, עד כמה זה גורם לתסכול בקרב המתבגרים ?

יש שם קודים שנוצרים וכל הזמן הרצון הוא להדביק את הפער זה מייצר סוג של תסכול

הדרך היחידה לעזור למישהו להשתנות היא קודם כל לעזור לו להבין בזכות עצמו שיש לו מוטיבציה לשינוי. 

המוטיבציה של ההורה לא תסייע פה

התפקיד ההורי פה הוא לסייע למתבגר ולאפשר לו לבדוק עם עצמו,  

האם זה אפקטיבי עבורי ? או שזה מפריע לי או מעכב אותי ?

למשל, הנה כמה בדיקות/ שאלות שניתן לעשות:

• מה רמת החרדה שלך לפניי שאתה מול מסך? ומה רמת החרדה שלך אחרי 4 שעות מסך?.

• איך אתה ישן בלילה כשאתה מול מסך בתוך המיטה ואיך אתה ישן בלילה כשאתה ללא מסך שעתיים לפני שינה ?

• איך השהייה במסך משפיעה על ההרגשה שלך עם עצמך ?

רק כאשר המתבגר יהיה בעל מוטיבציה לשיני נוכל לסייע, וגם אז נצטרך לתת אלטרנטיבה למסך.

"לך תקרא ספר" זה לא אלטרנטיבה, 

זו אולי הפנטזיה שלנו שהם יהיו משהו שרץ בדמיוננו, אבל הם ישות נפרדת עצמאית ושונה מאיתנו.

הם לדעתך שיח כזה יכול להתקיים היום בן הורה למתבגר ? ת'אמת קשה לי לראות את זה קורה.

נכון, היום הורים הרבה ופעמים לא רוצים להתעמת, הם רוצים שקט

היום הורים עסוקים בלייצר לעצמם שקט – קובעים סדר יותר וחרדים לשקט

במקום לייצר לו סדר יום ולטפל בכל דבר שקצת זז מהנתיב שאנחנו הגדרנו, 

עדיף לאפשר לו לחוות חוויה מעצימה מאוד וללמוד על המסוגלות שלו באמצעות שחרור שליטה, 

"אתה  יכול להסתדר לבד, אני סומכת עלייך", זה צורך וזו חוויה מעצימה ומדהימה עבור המתבגר. 

תחושה של מסוגלות ואמון.

הורים צריכים להתרגל למונח שהות ולהחליף אותו בחלק מהמקרים בהפעלה,

כשאני מנהלת שיחה עם בעלי אני לא מפעילה אותו, נעים לנו ביחד, אנחנו בשהייה משותפת

קשה להורים לייצר את השהות הזו, לייצר חוויה במקום להיות "מפעיל" ואחראי על "ועדת חברה/ בידור/ קישוט/משחק וכו

נשוא נוסף הוא השעמום, הורים היום מאוד מוטרדים מהשעמום,  הזמן האישי לבד, הוא זמן חשוב. 

אני תמיד אומרת אם "לא טוב לך כשאתה לבד אתה כנראה בחברה לא נעימה " – 

חשוב שיהיה להם גם זמן לבד עם עצמם, שעמום כזה יש בו גם דברים טובים.

גיל החשיפה לפורנו ברשת היום הוא גיל 8, כשהם מתבגרים ולקראת גיוס הם כנראה אחרי חשיפה חוזרת לפורנו, מה זה עושה להם? עד כמה זה משפיע עליהם, על מערכות היחסים שלהם ?

פורנו זה רע !

זה לא טוב, בעיני צריך לחסום את הפורנו כמה שיותר, זה עושה נזק , זה כמו לשתות רעל, רעל למוח .

זה רע כתעשייה, זה ניצול של אנשים, מעטים האנשים שמגיעים לשם מבחירה, יש שם הקטנה, הורדה, אלימות, גסות.

יש שם "החפצה", אין שם אנושיות, שימוש באנשים ככלים, כחפצים.

אין שם דוגמה מציאותית או ראויה לאינטראקציה בן אנשים/ לאהבה שזו המהות הראשונה של קרבה בן אנשים, 

שרק אחריה מגיעים ליחסי מין.

אני חושבת שהגדלים, הפרופורציות, דימוי גוף והאלימות שמוצגת שם היא ממש ברמת הזילות באדם.

כהורים, אנחנו חרדים/ מדחיקים ויחד עם זאת אם אנחנו לא מדברים על זה אנחנו משאירים חלל

פורנו זה דחף טבעי, חשוב בתוך השייח והחינוך המיני להסתכל עליהם כשווים , להוביל את השאלות, 

להיות פתוחים ולהתייחס לבנים ולבנות.

זה לא רק לדאוג שהבנות לא ייכנסו להריון ושהבנים לא יחטפו מחלות, השיח צריך להיות עמוק יותר ומאוד פתוח.

כהורים, לעתים אנחנו מתווכים מציאות מדומה, תפיסות עולם ואמונות שלנו שלא בטוח שרלוונטיות כיום.

אנחנו חייבים לתת חינוך אמיתי, מה קיים באמת, מה נעים באמת ואיך מנהלים מערכות יחסים אינטימיות במציאות.

השיח הבן אישי הוא מופלא, וההישג העיקרי הוא הביטחון שיהיה להם לבקש עזרה, שם אנחנו נמדדים.

כשהם יגיעו עם בעיה הם יתבוננו בנו כדי לראות איך אנחנו מתמודדים אתה,

ההתמודדות שלנו היא קודם כל חייבת להיות נטולת שיפוט

חשוב שנבין היטב כל משבר באשר הוא,  הוא ההבדל בן כוחות פנימיים וחיצונים שמופעלים עליו בנקודה ספציפית.

כלומר,  אם אני רוצה לשבור שולחן אני צריכה להפעיל כוח גדול מהכוח הפנימי של השולחן וזה יעזור אם אני יעשה את זה בנקודה הכי חלשה של השולחן .

אותו דבר בני אדם 

יש דברים שמגידים את הכוח הפנימי שלנו ויש כוחות שמפעילים עלינו מבחוץ, 

הרשתות החברתיות והנידוי החברתי הם לחץ חברתי גדול מאוד שמופעל לעתים מול נקודה חלשה פנימית.

אם פעם יכולת להתנתק מהדבר הזה לפחות בסוף היום, היום זה חודר לתוך חדר השינה שלך וזה נוכח כל הזמן

המציאות היא שלא כולם נשברים, תמיד נצטרך לחזק את מי שצריך לחזק

והראייה לכך היא כמות הנפגעים מהרשת –כמות ההתאבדויות כתוצאה מהרשתות החברתיות הולכת ועולה משנה לשנה.

על כל מתאבד יש הרבה מאוד שסובלים בכל מיני רמות.

מערכות יחסים הם הכלי הכי חזק ב"ארגז הכלים" שלנו כהורים בעידן הזה.

רוצים לקרוא על המהפכות שאל"ם קרן עשתה בצה"ל הנה פה בקישור

לוחמים עם ציפרלקס - ראיון עם קרן גינת פה בקישור

קרן גינת מתארחת בתכנית מה בוער בגלי צה"ל פה בקישור

אהבתם? מוזמנים לכתוב תגובה פה למטה 

צריכים מידע נוסף, כתבו לי