חוסן רגשי וחברתי - מגן הנפש

עמוד שדרה רגשי יציב הוא זה ששומר על הנפש מאפשר לבני ובנות הנוער לעמוד יציבים מול מציאות החיים לבחון אותה, להרהר בה ולבחור בדרך המועדפת

חוסן נפשי מאפשר להםן לבחור ולהעדיף במקום לזרום ולהיות זיקית משנה צבעים.

מאפשר להםן לשמור על עצמם מפני המציאות (המורכבת מאוד).

מאפשר להםן לבחור באתגר, להתגבר ולהצליח ולא להסתובב סביב מעגל הצלחה קטן.

מאפשר להםן להתבונן על החיים בכל הצבעים ולא רק בשחור ולבן עמוד שדרה רגשי.

חוסן נפשי מאפשר לנפש שלהםן לפרוח, להיות, להרגיש, לאהוב (בעיקר את עצמם) זה התפקיד הכי משמעותי שלנו בהורות, 

לטעת בהםן חוסן נפשי לשים פיסות שלנו בתוכםן, 

לשמור, להגן וגם לשחרר ולתת להםן כלים לבחון את מציאות החיים, 

לכבד אותם כסובייקט יחד עם היכולת להיות עבורם אוטוריטה הורית מנהיגותות, מגדלור הורי מואר שמאפשר להם לנחות במציאות ברכות.

הרצאה שאני ממש אוהבת להעביר, כל פעם היא עוברת בצורה אחרת, השאלות והשיתופים של הקהל לוקחים אותי כל פעם למקום אחר, למיקוד אחר.

וכל פעם מחדש אני יוצאת בהתרגשות ענקית.

תמיד שמחה לראות אותם הורים בקהל בוהים בי, כשהם בוהים אני מבינה שהם לומדים, הקולות שלי הולכים איתם, מהדהדים בתוכם ומייצרים שכבות ב "מגן הנפש"

נרשם בגוף,

שריטה שנשארת על הנפש כעדות לתחושה הזו שכואבת בנשמה כשאתה דחוי חברתית, כשמחליטים להחרים אותך, להשאיר אותך מחוץ למעגל.

יותר מ 40 שנה עברו מאז שעברתי חרם בגן חובה בגן של תמי, בתמונת הזיכרון שלי יש את כל הפרטים, הרגעים, התחושות שעברו בי כשאני מנסה לשרוד את הרגעים האלו של הבדידות, הדחייה ותחושת הנידוי הכואבת.

גם מי שעמדה שם שותקת (הגננת) זכורה לי היטב, יכולה לצייר עכשיו כל תו בפניה, מבטה המתנשא זכור לי היטב, זכורה לי גם התחושה שהבטן שלי מתהפכת ואני מרגישה תלושה וחסרת אונים.

כשהורים מדברים איתי על חרם, כשאני פוגשת ילדים שעברו או עוברים חרם אני יודעת בדיוק מה נרשם שם אצלם בנשמה, אני יכולה להתחבר ממש לכאב הזה ולתחושות שהם עוברים.

חרם חברתי היום, בתרבות של הרשתות החברתיות הוא צורב עוד יותר, הוא חשוף, מהיר, מדביק, מגיע למרחקים ונמצא מתועד כל הזמן. 

אין לילדים היום לאן לברוח, גם כשהם בבית הם בתוך הזירה החברתית, חיים בתוך תחושת הניתוק הכואבת הזו יחד עם המון רגשות של קנאה, שנאה עצמית, חוסר הערכה, כניעה והמון המון בדידות וכעס.

את הזעם שלהם הם מוציאים בבית, או בתוך עצמם, בהרס עצמי, בשתיקה או בבריחה לעבריינות, סמים, אלכוהול ועוד.

זה קורה לרוב בתוך המרחב הבית ספרי, צוותי הוראה גם הם עומדים מול המציאות הזו ולא תמיד יש גבול ברור בין התפקיד שלהם לתפקיד ההורי, קבוצות הוואטס אפ שדרכם מנהלים את החרם (לרוב) הן קבוצות פרטיות שעובדות גם מעבר לשעות פעילות בית הספר, הכול מתערבב והכאב נשאר נוכח ומדמם כל הזמן.

הטיפול בחרם מתחיל במניעה שלו ובחינוך לערכים, חינוך לקבלת האחר, חינוך שמועבר באמצעות חוויה, חוויה שנרשמת בגוף ומייצרת למידה משמעותית.

בחודשים האחרונים אני מעבירה בכל בתי הספר בכפר סבא פרויקט הסברה לצוותי ההוראה בנושא חרם חברתי, הפסיכולוגיה של החרם, המניעים שלו, האקלים החברתי, דרכי התמודדות עם חרם, איתור חרם ועוד.

לפני כל מפגש אני מהרהרת עם עצמי, מתפללת בלב פנימה שהפעם אני לא אשמע סיפורים קשים וכואבים. 

לצערי, אני פוגשת צוותים שצמאים לשיח בנושא, שמתמודדים עם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה קשיים למול תלמידים/ות בזירה החברתית, זירה שהופכת להיות מורכבת וקשה עבור הילדים ויחד איתם ההורים וצוותי החינוך.

בסדנאות חשוב להעביר חוויה, כזו שדרכה צוותי ההוראה יוכלו לחוש את הרגש של הדחייה צף בתוכם, שיוכלו לחוש גם את התחושה של להיות "בעדר החברתי" ולהצטרף לחרם

תרגיל "הפסיכולוג" 

מאפשר להם להתנסות בחוויה, כל פעם מחדש הם תפסו את עצמם מול האוטומט של להצטרף ל"עליהום החברתי".

כשאני יוצאת מסדנה ויודעת שהשארתי אותם מעורבבים ברגש אני יודעת שיש רישום בגוף, כזה שיאפשר להם לפגוש את הכאב של הילדים, הכאב של המחרימים והכאב של המוחרמים / הדחויים חברתית, זה מייצר רגישות ואמפתיה, זה מאפשר שליטה ויכולת לתת עזרה מדויקת יותר, זה מאפשר להם להרגיש בטוחים כצוותי חינוך וזה עבורי זכות גדולה להוביל את הפרויקט הזה.

הילדים שלנו גדלים היום בזירה קשה שמצריכה "משקל הורי" משמעותי, המשקל הזה לא צריך להגיע בצורה של גוננות, התמקדות בצרכי הילד, חסות יתר ורחמים. המשקל הזה צריך להגיע בצורה של נוכחות, מעורבות, מערכות יחסים, הכלה והמון דרישה, סמכות משמעותית, אמונה בהם ואופטימיות. 

זה מה שהם צריכים כשהם מתבוננים בנו מתוך כאב החרם, הם צריכים אותנו אופטימיים.

זוכרת את המבט של אימא שלי כשחזרתי מהגן, היא הסתכלה לי בעיניים ובלי מילים מסרה לי "סומכת עלייך" יש לך אותי ואני פה אתך, תתמודדי תצליחי.

רגע אחרי שיצאתי מהסדנה עוד מקרה מזעזע של חרם חברתי ושוב התאבדות של ילדה צעירה בת 14, המציאות תמיד מורכבת ותמיד "מזוהמת" בכאב ובפוגענים, התפקיד שלנו בעידן הזה לייצר חוסן, כזה שיאפשר להם לצעוד זקופים למרות כל הקוצים שבדרך