15 Jul
15Jul

הורות וגידול ילדים הן משימות שטומנות בחובן לא מעט אחריות יחד עם אתגרים מורכבים שמצריכים מאתנו תשומת לב למכלול רחב של נושאים ולהמון הקשבה עמוקה בעיקר לכאב, לצורך, לקושי בעיקר כדי שנצליח להיות שם ולתת מענה הולםאנחנו יודעים היטב לתת מענה לפגיעה גופנית, זה קל לנו לראות את זה ופשוט לקבוע תור לפרופסור הכי מומחה בתחום, זה קל גם לראות את תהליך הריפוי, את החום יורד, את הדלקת נעלמת ואת התיאבון חוזר.פגיעות שקשורות בנפש, בתחושות פנימה אנחנו לא תמיד רואים, וגם כשיש סימנים, תמרורים, צ'קלקות אנחנו לפעמים בוחרים לא לראות, או לפרש אחרת, לחשוב חיובי... וגם כשאנחנו כבר רואים ויודעים זה קשה עבורנו, זה פוגע גם בנו וקשה לנו לטפל והכי קשה לנו לראות את הריפוי, סימני הריפוי נסתרים וזה משאיר אותנו חוששים, נבולים ובעיקר נכנסים למצב צבירה של שומר פיזי ולא רגשי.

דחייה חברתית וחרם חברתי היא התופעה הנפוצה ביותר בחיי היום יום של כולנו, בגיל ההתבגרות לדחייה החברתית הזו יש משמעות מוכפלת וקשה, בחסות הרשת היא כואבת ועמוקה עוד יותר, צורבת ושורטת את הנפש.

לדחייה החברתית יש המון סוגים וצורות, ועם השנים היא אף הופכת להיות קשה, מתוחכמת יותר ולעיתים אפילו אכזרית ומופגנת. החל ממסיבות סגורות שבהן לא כולם מוזמנים רק "המקובלים", דרך הוצאת ילדים מקבוצות הוואטספ, קליקות של ילדים, התעלמות, צחקוק, רכילות, לעג, בולינג, מבטי עיניים, השמצה, אלימות  ועוד

 הדחייה החברתית והחרם החברתי היום היא לא בהכרח פיזית, היא יכולה להיות גם דיגיטלית ושם, זה מעל גלי העתר שכול העולם צופה,זה משאיר את המתבגרים חשופים לכאב בלתי נסבל, בלתי נשלט וכזה שמביא איתו לא מעט תופעות שאנחנו לעיתים לא יודעים להסביר אותם.

דחייה חברתית מדומה לשריטה שחודרת את העור ופשוט מדממת את הנפש, פוצעת אותה ולנו כהורים קשה להעריך את הפצע הנפשי שנשאר בהם, אנחנו מעדיפים ומקווים בכל ליבנו שהפצע נרפא לו ולא השאיר צלקת.


להזמנת ההרצאה/ הסדנה - בואו נדבר ...

להרצאה זו יש הרצאת המשך הכוללת כלים אימוניים, משחקי חוויה שמדמים תחושת נידוי, בעלות, שליטה - תרגילי חויה וניתוח שמאפשרים תרגול ולמידה עם ילדים ומתבגרים.

מאמר על דחייה חברתית והשפעתה על הנפש - לחצו פה


נרשם בגוף,

חרם חברתי

שריטה שנשארת על הנפש כעדות לתחושה הזו שכואבת בנשמה כשאתה דחוי חברתית, כשמחליטים להחרים אותך, להשאיר אותך מחוץ למעגל.

יותר מ 40 שנה עברו מאז שעברתי חרם בגן חובה בגן של תמי, בתמונת הזיכרון שלי יש את כל הפרטים, הרגעים, התחושות שעברו בי כשאני מנסה לשרוד את הרגעים האלו של הבדידות, הדחייה ותחושת הנידוי הכואבת.גם מי שעמדה שם שותקת (הגננת) זכורה לי היטב, יכולה לצייר עכשיו כל תו בפניה, מבטה המתנשא זכור לי היטב, זכורה לי גם התחושה שהבטן שלי מתהפכת ואני מרגישה תלושה וחסרת אונים.כשהורים מדברים איתי על חרם, כשאני פוגשת ילדים שעברו או עוברים חרם אני יודעת בדיוק מה נרשם שם אצלם בנשמה, אני יכולה להתחבר ממש לכאב הזה ולתחושות שהם עוברים.

חרם חברתי היום בתרבות של הרשתות החברתיות הוא צורב עוד יותר, הוא חשוף, מהיר, מדביק, מגיע למרחקים ונמצא מתועד כל הזמן.אין לילדים היום לאן לברוח, גם כשהם בבית הם בתוך הזירה החברתית, חיים בתוך תחושת הניתוק הכואבת הזו יחד עם המון רגשות של קנאה, שנאה עצמית, חוסר הערכה, כניעה והמון המון בדידות וכעס.

את הזעם שלהם הם מוציאים בבית, או בתוך עצמם, בהרס עצמי, בשתיקה או בבריחה לעבריינות, סמים, אלכוהול ועוד.זה קורה לרוב בתוך המרחב הבית ספרי, צוותי הוראה גם הם עומדים מול המציאות הזו ולא תמיד יש גבול ברור בין התפקיד שלהם לתפקיד ההורי, קבוצות הוואטס אפ שדרכם מנהלים את החרם (לרוב) הן קבוצות פרטיות שעובדות גם מעבר לשעות פעילות בית הספר, הכול מתערבב והכאב נשאר נוכח ומדמם כל הזמן.

הטיפול בחרם מתחיל במניעה שלו ובחינוך לערכים, חינוך לקבלת האחר, חינוך שמועבר באמצעות חוויה, חוויה שנרשמת בגוף ומייצרת למידה משמעותית.

בחודשים האחרונים אני מעבירה בכל בתי הספר בכפר סבא פרויקט הסברה לצוותי ההוראה בנושא חרם חברתי, הפסיכולוגיה של החרם, המניעים שלו, האקלים החברתי, דרכי התמודדות עם חרם, איתור חרם ועוד.

לפני כל מפגש אני מהרהרת עם עצמי, מתפללת בלב פנימה שהפעם אני לא אשמע סיפורים קשים וכואבים.לצערי, אני פוגשת צוותים שצמאים לשיח בנושא, שמתמודדים עם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה קשיים למול תלמידים/ות בזירה החברתית, זירה שהופכת להיות מורכבת וקשה עבור הילדים ויחד איתם ההורים וצוותי החינוך.

בסדנאות היה לי חשוב להעביר חוויה, כזו שדרכה צוותי ההוראה יוכלו לחוש את הרגש של הדחייה צף בתוכם, שיוכלו לחוש גם את התחושה של להיות "בעדר החברתי" ולהצטרף לחרם, תרגיל "הפסיכולוג" אפשר להם להתנסות בחוויה, כל פעם מחדש הם תפסו את עצמם מול האוטומט של להצטרף ל"עליהום החברתי".

כשאני יוצאת מסדנה ויודעת שהשארתי אותם מעורבבים ברגש אני יודעת שיש רישום בגוף, כזה שיאפשר להם לפגוש את הכאב של הילדים, הכאב של המחרימים והכאב של המוחרמים / הדחויים חברתית, זה מייצר רגישות ואמפתיה, זה מאפשר שליטה ויכולת לתת עזרה מדויקת יותר, זה מאפשר להם להרגיש בטוחים כצוותי חינוך וזה עבורי זכות גדולה להוביל את הפרויקט הזה.

הילדים שלנו גדלים היום בזירה קשה שמצריכה "משקל הורי" משמעותי, המשקל הזה לא צריך להגיע בצורה של גוננות, התמקדות בצרכי הילד, חסות יתר ורחמים.המשקל הזה צריך להגיע בצורה של נוכחות, מעורבות, מערכות יחסים, הכלה והמון דרישה, סמכות משמעותית,, אמונה בהם ואופטימיות.

זה מה שהם צריכים כשהם מתבוננים בנו מתוך כאב החרם, הם צריכים אותנו אופטימיים.

זוכרת את המבט של אימא שלי כשחזרתי מהגן, היא הסתכלה לי בעיניים ובלי מילים מסרה לי "סומכת עלייך" יש לך אותי ואני פה אתך, תתמודדי תצליחי.אז הפרויקט המרגש הזה עוד רגע מסתיים, והנה כמה מילים שחיממו לי את הלב.והנה רגע אחרי שיצאתי מהסדנה עוד מקרה מזעזע של חרם חברתי ושוב התאבדות של ילדה צעירה בת 14, המציאות תמיד מורכבת ותמיד "מזוהמת" בכאב ובפוגענים, התפקיד שלנו בעידן הזה לייצר חוסן, כזה שיאפשר להם לצעוד זקופים למרות כל הקוצים שבדרך

סדנה בסורקיס 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.