חרדה חברתית

חרדה חברתית אחת המגפות השקטות שאט אט צצות על פני השטח, חרדה שמתייחסת לתפיסת העצמי של אדם את עצמו.

הפרעת החרדה החברתית היא הפרעת החרדה הנפוצה ביותר באוכלוסייה (4%-9%).

סוגיה כאובה מאוד שמטרידה גם הורים שמנסים בכל דרך לפתור את החרדה דרך דרישה להתאמות סביבתיות והקלה על הקושי ובעצם מחזקים את החרדה.

חרדה שהתשתית המרכזית שלה היא ערך עצמי, חרדה שיושבת על בושה והסתרה תמידיים, פוגשת את האגו ומייצרת מנגנונים של הימנעות ודחיינות שמשמרים ומעמיקים את החרדה החברתית.

ילדים ומתבגרים יכולים לסחוב את החרדה שנים רבות, ככל שהיא משתמרת ככה היא יותר נוקבת ויותר עוצמתית, יותר חודרנית ויותר הרסנית.

חשוב להכיר את מאפייני החרדה החברתית, את מנגנוני הליבה שלה, דרכי האיתור ודרכי הטיפול.

מה תפקיד צוותי ההוראה והחינוך/הורים ? איזה כלים יכולים להיות ברי שימוש עבורם וכמה זה מרגיע שאפשר להיות האדם הזה המשמעותי שרואה את מה שהילד רוצה להסתיר בכל הכוח, רואה בחמלה, בלי שיפוט ויכול לתת גלגל הצלה שיעזור להם לגלוש על גל החרדה ולא לשקוע בתוכו.  

תאור מקרה קליניקה  

תמותי יא אוטסיטית ...

היא נושאת את האמירה הזו בתוך ליבה כבר יותר משנה, 3 מילים שנזרקו לעברה ומולה בין החברות "הכי טובות", כמו חץ בתוך הנשמה, 3 מילים ששברו אותה והשאירו אותה בלי מילים, בלי יכולת לצעוק/ להגיב, עם המון בושה, מחשבות ופגיעה ב SELF שלה בגיל ההתבגרות שבו היא מנסה לבנות מחדש את האישיות הבוגרת שלה.

כמעט שנה עברה מאז, היא סגורה בתוך עצמה, מתקשה לייצר קשר עין, מתקשה לדבר, טעונה בכאב ומדממת את פציעתה פנימה בשקט רועם שמשפיע על היכולת שלה להתנהל בצורה תקינה, בריאה, חברתית, מקדמת.

היא לא יוצאת למסיבות, לא נפגשת עם חברות, לא מדברת בכיתה, לא מצליחה ללמוד, הפרעות הקשב שלה הקצינו, התקפות זעם לא מוסברות בתוך הבית והמון ייאוש ותסכול שלה ושל הוריה.

"אני לא מבין מה עשינו ?", "לא יודעים מתי ההר געש הזה מתפרץ לו פתאום...", "לא צפויה" " כאילו נכנס בה שד". 

כל אלו משפטים שנאמרו בכאב על ידי הוריה בפגישה ההכרות. כשפגשתי אותה היא התבוננה בי בעיני השקד הגדולות שלה, הלסת שלה הייתה סגורה היטב, מנח הגוף שלה היה סגור, הרגשתי כאילו היא צועקת את עצמה בתוכה בלי מילים, לחלוחית העין שלה הייתה מלאה בדמעות, התבוננתי בה לכמה רגעים ונתתי לדמעות לזלוג, מבט מנחם שאומר "עכשיו הכל יהיה בסדר" , התחייבתי מולה וחתמתי איתה על הסכם סודיות, משהו בחתימה הפיזית אפשר לה להרגיש יותר בטוח, לא דחקתי בה לספר כלום, אבל הבנתי בתוכי שהיא מחזיקה סוד גדול.בסיום המפגש הראשון אמרתי לה שאני שמה לב שהלסת שלה מאוד הדוקה, שהיא כל הזמן מחזיקה חזק את הלסת, היא התבוננה בי בהלם, פתחה את הפה ואמרה לי נכון, את צודקת , באמת אני כל הזמן מחזיקה חזק את השיניים, יש לי שטפי דם בתוך הלחי הפנימית כי אני נושכת את עצמי. 

שאלתי אותה מתי זה התחיל? 

היא השפילה את מבטה ושתקה.חיבקתי אותה ואמרתי לה שתתן לעצמה מנוחה עכשיו, שתניח לזה וננסה לדבר על זה בפעם הבאה, לפעמים לשבור סיטואציה ולעצור מאפשרת לכאב לעלות ולצוף לאט ובטוח יותר, להשתחרר בהדרגה.

דרך ארוכה עברנו יחד, בנינו היא ואני את הקשר, יצרנו את המרחב הבטוח שבו היא לא מאוימת ולא נשפטת, מקום שבו היא הצליחה בסוף לשחרר את הלסת ולדבר את הכאב, את המילים האלו שכל הזמן כמו סיכה דוקרות ונקבות את הנשמה שלה, בכל פעם שהיא פוגשת את "החבורה" שלה היא נוכחת את הכאב  הזה, הכאב של המילים, ולא רק! 

גם את הכאב העמוק יותר של השתיקה של כולן, של ההתעלמות של כולן ממצבה, של עצימת העיניים של כולן ממה שנאמר, כאילו זה תפוח אדמה לוהט שלא נוגעים בו, כי אם הן יגעו בו הן יחטפו אש, בדיוק מאותה אחת שבחרה לומר לה בצורה ישירה לפני כולם, "את אוטסטיטית - תמותי ....." היא עמדה שם מול כולן, מספרת להן על טיפול שהיא צריכה לעבור, מבקשת את ברכתן, צריכה חיבוק ועידוד ביציאה לדרך. 

במקום זה היא חוטפת מבט ישיר עם מילים קשות, והרבה מאוד שתיקה של כולן.שנה שלמה לקח לה להצליח לחזור על המילים, לשחרר את הלסת, את הכתפיים הקפוצות ופשוט להוציא את הרעל מתוכה, לעצור את גלגלי המחשבה שרק גדלים כמו כדור שלג ענק שמתגלגל בתוכה והורס אותה פנימה, משתיק אותה, מרחיק אותה ובעיקר מייצר בה כאב שיוצא בהתקפי זעם בלתי מוסברים.

היא פיתחה חרדה חברתית, סוג של פוסט טראומה מהאירוע הזה, המטרה הטיפולית שלי הייתה לייצר איתה ברית שתאפשר לה להחזיר את האמון באנשים, ברית שתאפשר לה לשחרר את הכאב ולעמוד מולו ומולן, להפוך את האירוע הקשה הזה למקפצה ולחיזוק החוסן שלה ולא לאפשר לכדור הכאב לשקוע בתוכה. 

אחרי שהמילים יצאו מהלב החוצה, נזרקו בחדר ואחרי שהיא נתנה בי אמון, בדקנו יחד למה המילים האלו היו כל כך כואבות, למה הפה שלה שם נסגר והיא נשארה שותקת, חזרנו אחורה בזמן ליום שבו נולדה בתוכה הילדה השותקת, זו שאין בה כוחות, ליום הזה שבו אביה צעק לעברה "תגידי מה את מפגרת או שאת עושה את עצמך...", הוא היה עצבני והיא הוציאה ציון נמוך בבחינה, המילים שלו נשארו בתוכה, שם היא למדה על עצמה משהו בתת מודע, כשהגיעה האמירה הנוקבת "אוטיסטית ...." .

זה פגע שם כמו חץ וגרם לה לשקוע במחשבות קשות, "אולי זה מגיע לי", "אולי אני באמת אוטיסטית ...." השיח הזה הסביר גם את ההתנהלות והקשר עם אביה, הוא מנסה בכל דרך לחזק את הקשר והיא כל הזמן הודפת וכועסת.

כשהיא הצליחה לקשר את הזיכרונות משהו בה נרגע, אפשר היה לראות אותה נושמת לרגע נשימה עמוקה ואת עיניה מתבוננות בלוח שעליו עבדנו במפגש. 

שאלתי אותה מה צריכה הילדה הזו הכואבת, מה הלב שלה צריך? 

והיא ענתה מיד – אהבה בלי תנאים, גם אם אין  לי ציונים טובים, קשה לי עם הלימודים. יצאנו לדרך לפתור את שורש הבעיה, לחזק את תחושת השייכות שלה בבית, לספק לה את הצורך הכי בסיסי שבו אוהבים אותי כמו שאני בלי תנאים. 

היא נפגשה עם אבא לשיחה ב 4 עיניים, פתחה את הכאב, זו הייתה שיחה מרגשת עד כאב, שם ברגע של כנות היא הצליחה לשחרר את הפחד ולחזור להיות חבוקה ושמורה תחת כנפיו. 

שם נפתחה לה נעילת הלסת, היא הזדקפה פיזית וגם רגשית, את השיח למול החברות שלה היא בצעה בצורה ישירה, "ניקתה" את הכאב, עמדה מול חברותיה ששתקו, הן התנצלו בפניה, לחלקן היא סלחה ולחלק לא, הבחירה והשליטה במרחב החברתי הוא שלה, וכשהיא שולטת במרחב של עצמה היא בוחרת איפה להיות ואת מי לשים קרוב ללב. היא יצאה לדרך חיים חדשה, למדה לשים גבולות, לאהוב את עצמה, להיות חלק מהמשפחה, להיות שווה בין שווים ובעיקר לחייך עם לסת משוחררת ולב פועם מהתרגשות ולא מעצבים, ובעיקר למדה שהיא ממש לא אוטיסטית ובטח שזו לא קללה. 

ואני שוב למדתי עד כמה למילים שלנו ולמסרים שלנו כהורים יש משמעות, כמה עמוק יכולה לשבת מילה שנזרקת ברגע של עצבים בתוך הנפש ולייצר כאב ותסכול שזועק מתוכם, גורם להם להתנהגויות לא ברורות שהם לא תמיד יכולים לקשור את החוטים ולהבין מאיפה בוער הגחל בתוכם, כשמאתרים את הגחלים הלוחשות ומטפלים בהן, מפסיקים לטפל בעשן ומייצרים קבלה ואהבה שהגחלים בה מחממות ולא שורפות.