אבו'ש - קווים לדמותו

אבא או אבוש' ?

אבא שלי כמו רוב האבות בני גילו לא היו מעולם בהדרכת הורים, לא החליף חיתולים, לא השתתף באספות הורים ולא היה שותף פעיל במטבח.

בשנים האחרונות יש ריח של אבא חדש באוויר

אבא שהוא לא רק תוצאה של תרומת זרע, אלא אבא מעורב, שותף פעיל וזה שמצליח קצת להרגיע את הרוחות.

אבא כזה שמגיע לחוגים, לקורס הכנה ללידה, שמאכיל, עושה מקלחת, מדבר עם המורה ואפילו מכין ארוחות ערב.

הדמות ההיא שתמיד הייתה מאיימת, "חכה חכה שאבא יבוא...", שינתה את פניה והפכה לדמות רכה יותר, מכילה יותר ובעיקר פחות לחוצה, זורמת ומאיר פנים.

האבא של העידן החדש הוא אבא שלא מחליט החלטות כי הוא יודע, הוא מתייעץ, חשובה לו מאוד מערכת היחסים שלו עם ילדיו, חשוב לו להיות חלק מההצלחות שלהם, הוא רוצה להיות חלק מהדברים האלו שפעם היו נחלתן של הנשים בלבד.

הוא רואה את הילדות שלו לנגד עיניו, מתבונן עליה מבחוץ ועושה חדש, משנה, משחרר אמונות מגבילות, קליל וזורם הרבה יותר מאימו'ש שנשארת עם השכפ"ץ בצורה של התודעה של פעם, של המוכר והידוע שלה ולא בהכרח הנכון והמפתיע.

יש לו את הדרך שלו לאבא החדש 

דרך שמאפיינת גברים, ולא בטוח שהיא דרך לא טובה, אולי בחלק מהמקרים היא אפילו עדיפה ומקדמת

הוא רוצה לצפות בילדיו עומדים בציפיות שלו, מגשימים את החלומות שלו. ויחד עם זאת הוא נהנה לראות אותם מגשימים את עצמם, קל לו יותר לעשות שינוי, ללכת ללא נודע ובעיקר לאפשר להם להיות מי שהם רוצים להיות, גם אם אין שם "חותמת" של עצמו. 

חשוב לו שהם יעשו את המשימה בלי קיטורים, הוא נמנע מעימות (לפעמים זה טוב, לפעמים לא), הוא לא רוצה ל"ראות דם" הוא לא הולך דוך, הוא גמיש יותר, לא חופר ולא נואם, עושה את הדברים קצר, קל, יעיל מהיר ובלי רעשי רקע מגבילים.

מה הוא מביא למערכת היחסים ההורית החדשה? 

הוא מביא כמה יתרונות חשובים, מקדמים שמאפשרים הקשבה, מפחיתים התנגדות ומקדמים את השיח. בקצה יש אותה תוצאה, הדרך גמישה, שמחה ומלטפת יותר והחשוב מכל, בדרך שלו ה"דלת נשארת פתוחה" לפעם הבאה, הוא מייצ מצב שמאפשר קרבה ופתיחות למול ריחוק והסתגרות/ הסתרה. 

בשיח מולו יש המשכיות, יש רצון לשתף וזו אחת המעלות החשובות בהורות של העידן החדש, מערכות היחסים נשארות טובות וקרובות יותר.

מעבר לייחודיות הזו שיש להרבה גברים, זה מייצר גיוון ושונות בין אבא לאמא, בחינוך ילדים זה יתרון גדול שמאפשר למידה של דעות וסגנונות שונים לצד יכולת הסכמה, כבוד, שיח מכבד והדדיות.

אבו'ש 2021 - קווים לדמותו 

1. אבא משימתי 

האבא החדש מגיע למשימות החיים, למציאות היום יום, לאתגרים כשהוא עומד ליד הילד ולא מולו. מאפשר לעצמו לעיתים להיות בלי מדים של שוטר. כך הוא מתחיל את הדיאלוג ממקום של win-win ומאפשר לילד להישאר גדול בתוך מערכת היחסים.

הוא מתייחס אליו כשווה ערך, וזו נקודה חשובה להבנה בהורות החדשה.

הם לא שווי זכויות אבל הם שווי ערך ואת הנקודה הזו חייבים להבין לעומק, כשאבא מגיע לאתגר/ למשימה/ לדיאלוג ממקום של שוויון ערך הוא מקטין התנגדות, מוריד חסמים ומאפשר קיום של דיאלוג הורי.

הוא מצליח לשמור על דיאלוג שוויוני ועדיין להעביר את המסרים שלו בצורה אסרטיבית, החלטית ויציבה.

יציבות בהורות זה ה"כוח" של ההורות החדשה, אני אבא, אני לא מתקמט ולא הופך לסמרטוט, אני נחמד ועדיין אני מחליט פה.

 ככה האבא החדש נעזר בכוחות הקסם שלו, החלטיות לצד הקשבה, הנעה לפעולה באמצעות עוצמה ופחות באיומים ובהפעלת כוח.

בלי "חכה חכה אני אראה לך מזה..." עם המון יציבות ומנהיגות הורית, בלי אגו ובלי פחד

הוא משימתי, ממוקד במטרה, מנטרל רעשי רקע של ,מה יגידו", מה יהיה, מה מתאים או לא...

אם המשימה היא לקנות לילדה בגדים, לקחת לסרט, לבקש שתנקה את החדש וכו' אז הוא מתמקד בה.

לא מעניין אותו מה יגידו השכנים, אם זה מתאים או לא, לא חשוב שככה זה לא היה בדור שלו ....

כשהוא צריך לקנות בגדים לילדים הוא קונה, בלי מיליון השוואות, חקירות, אוהב/ לא אוהב המטרה לקנות בגדים, נקודה.

וכל זה בשונה מאתנו האימהות, אצלנו הכותרת היא שליטה, אנחנו מגיעות לאתגר לעיתים בצד הנגדי של המגרש, כאשר אבו'ש נמצא שם בצד של הילד, הרבה פעמים אנחנו טוענות ל"מחנות", הם כולם נגדי וכו' 

זה רק לכאורה, ברגע שנשנה את המיקום שלנו בשיח מול המתבגר/ת שלנו, לא יהיו מחנות נגדנו .

המסר שלנו צריך לעבור בצורה קצרה וברורה עם ביטחון לצד אמפטיה, אנחנו פה עכשיו כדי להתלבש/ לנקות/ לפנות את החדר/ לקפל כביסה וכו', זה יקרה גם אם זה לא תענוג גדול, אבל זה יקרה אני אתך ולא נגדך.

אנחנו יכולות ללמוד מהם לשחרר קצת ולהתקדם, לשים את האגו בצד רגע אחד ופשוט להיות איתם את הרגע הזה עם קצת חמלה וקצת יותר סבלנות, בלי לחשוב כבר על המשימה הבאה שלנו ואיך אנחנו ממשיכות הלאה.

אנחנו עובדות בסרט נע, יש לנו משימות קדימה בראש כל הזמן, אנחנו חייבות להבין שהילד שנמצא בתוך הצ'ק ליסט שצריך לסיים הוא רק ילד שעובר חוויות משלו, יש לו מחשבות וקשיים ולפעמים אנחנו רק צריכות להקשיב ולהתבונן בהם כדי להיות שם לצדם ולזרום במשימה בנעימות של אבו'ש.

הם לעיתים צריכים אותנו רגע של 100%, נכון זה לא פשוט לעזוב הכל ולהתפנות, וצריך גם לא מעט סבלנות. יחד עם זאת חשוב שנבין שהתוצאה לרוב תהיה חיובית, הרבה יותר מהירה והכי חשוב תאפשר לנו לחזק ולשמר את מערכות היחסים שלנו איתם, זה המפתח המרכזי בארגז הכלים של העת החדשה מערכות יחסית ותקשורת מבוססת אמון ורגש.

זו הדרך להיות עבורם מודל הורי יציב של מישהו שרואה אותם, מקשיב להם ומאפשר להם לספר לנו את שעל ליבם. 

2. האבו'ש המסנן

בשונה מאמו'ש לגברים יש יכולת מדהימה לשהות בחלל ולהיות עסוקים בעצמם, יש להם יכולת מופלאה להתנתק, לא להיות, לא לשמוע, לא להתערב. הם "מנקים" רעשי רקע, צעקות, ויכוחים, קולות מלחמה וכו' .

הם יודעים ומסוגלים לסנן היטב מריבות, קריאות לעזרה. הם בעיקר נמנעים מלהתערב וזו יכולת מצוינת שמאפשרת לילדים לשהות בקבוצת השווים שלהם, להתמודד עם המציאות, להתאמן באימון החיים המשמעותי ביותר במגרש המשחקים הביתי.

יש לאבו'ש יכולת מדהימה להיות עסוק בעצמו, בלי להתייחס לנדנודים, קיטורים, רעשי כדור, בכי וכו' 

אצל אבוש אין אספקה של שירותים מיותרים, אצלנו האימהות יש שירות 24/7, אצל אבא יש שעות קבלה.

מה חשוב ללמוד מזה ? המון!

המסר במודל הזה של "שעות הקבלה בלבד" הוא שגם לי יש חיים משלי, גם אני בו אנוש. ככה בדיוק מלמדים הדדיות, התחשבות בזולת והבנה בסיסית שלא כל העולם סובב סביבם.

בדרך שלהם הן מאפשרים לילדים להסתדר בלי התערבות שלנו, להעסיק את עצמם לבד, להיות גם קת בשעמום וזה גם בסדר גמור, כך הם ילמדו להסתדר טוב יותר עם הקשיים שלהם , תרגול התמודדות עם מצבים זה חינוך למציאות החיים במגרש האימונים הביתי.

ומה שהכי חשוב באבו'ש החדש? - הוא פעול בלי מרמור, יש לו חוש הומר ויכולת להיתיילד ( זה לא ילדותי, לפעמים גם), הוא מצליח להכנס לילד שבו ולפעול משם וזה מקסים ומרגש, בעיקר אלו זיכרונות הילדות הכי מתוקים שאנחנו יכולים להשאיר להם.

3. אבו'ש - אמיץ

כשהילד נופל מהאופניים הוא לא מרביץ לעצמו ופותח עיניים של ינשוף בפליאה מעוררת רחמים , הוא עוצר, מחבק וממשיך הלאה. ילד מקבל מכה , הוא מספק לו נשיקה כנה וקדימה להמשיך , לא הצלחת בבחינה 5 פעמים , תלמד עד שתצליח, תנסה, תתמודד תצליח - אין אצל אבא אופציה לוותר, יש בו אמונה שהכול אפשרי, הוא רואה את זה לנגד עיניו

אומץ זו היכולת שלך לחוות את הפחד, הייאוש והתסכול ובכל זאת להמשיך לנסות.

לנו כאימהות מאוד קשה לחוות תסכול של הילדים שלנו, מרצון טוב והרבה אהבה אנחנו לא מאפשרות להם לחוות תסכול, תפיסת העולם שלנו היא שתפקידנו לגונן עליהם ולשמור עליהם מכל משמר, זו תפיסה נכונה, ויחד עם זאת לגונן עליהם זה להכין אותם לחיים, התמודדות עם תסכול וצער יהיו להם בעתיק בהמשך החיים כשאנחנו לא נהיה שם, אם לא נאמן אותם להתמודדות הזו לא עשינו את תפקידנו נאמנה.

התפקיד ההורי הוא לא להסיר כל מכשול מדרכם, אנחנו לא מפלסות שלג ומטעני חבלה, הגנה בלי פשרות בכל אמצעי אפשרי משאירה אותם חלשים ולא מוכנים לחיים. זה אולי יעניק לנו את התואר הזמני (בדגש על זמני) של האימא המשולמת, אבל לתווך הרחוק אנחנו נייצר עבורם מגבלות וקשיים רבים במציאות הבוגרת שלהם.

אימהות טובה נמדדת לתווך הרחוק, כשהם גדלים ויכולים להיות עצמאיים ומצליחים בכוחות עצמם בלי המפלסת שלנו.

כאשר אנחנו מגוננות בהגנת יתר אנחנו מגדלות אותם לחיים בלי ניסיון, הם גדלים עם תחושה של חוסר מסוגלות אישית ונמנעות, יש לזה שם יפה - פרפקציוניזם. הם מתקשים להתמודד עם בעיות ואתגרים בחיים , חלשים בדר"כ ובעיקר מלאים ביקורת ומרמור כלפי האחר.

ילדים לא צריכים מישהו שירחם עליהם כדי שלא ילמדו לרחם על עצמם, ילדים צריכים מישהו שיאמין בהם כדי שהם יאמינו בעצמם.

מישהו שיהיה שם ויסמוך עליהם על הכוחות שלהם להצליח ולהתמודד לבד, שיאפשר להם לא ליפול לתחושת הקרבנות והמסכנות 

הם צריכים אבוש שייכנס ל"מגרש המשחקים" שלהם ויניף אותם גבוה באוויר , ייתן להם כמה שניות של ייאוש, חוסר אונים, תסכול ואז יתפוס אותם חזרה בחוזקה ויוכיח להם ששום אסון לא קרה, כך נאפשר להם ללמוד על עצמם שהם מסוגלים, מיוחדים , מצליחים ובעיקר אמיצים.

בחיים האמתיים ובעיקר בבגרות שלהם הם יפגשו את התסכול והייאוש על בסיס יומי, החיים זה לא אינסטגרם וכדאי שהם ידעו להתמודד עם הייאוש/התסכול/ החוסר הצלחה לצד חוויות טובות, מעצימות ומתוקות.

תאפשרו להם לחוות חוויות, תאתגרו אותם כלפעם עוד קצת, חווית הצלחה מעצימה ומגבירה מוטיבציה להמשיך, זה בונה להם ערך עצמי גבוה ומאפשר להם להתמודד בהמשך חייהם בכל מצב, זה חוסן נפשי, כוח ועוצמה.

היכולת שלנו להיות מולם בחמלה ובהקשבה תאפשר להם לצמוח - רק חשוב שנבין שחמלה זה לא רחמים

רחמים משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה של חמלה, מי שמרחמים עליו הוא כנראה לא מסוגל, לא יכול, קטן, חלש ודורש הגנה.

חמלה היא היכולת שלי להתבונן על סיטואציה ממקום של הבנה אמתית שמי שעומד מולי עשה את המיטב שלו באותה נקודת זמן - כף זכות ולא שיפוט ורחמים