חומרי עזר והרצאות להורים 

הילדים מכורים למסכים - הורים הולכים על ביצים?

הורים מפסיקים ללכת על ביצים. אחת הסוגיות המורכבות והנוכחות בהורות של העידן החדש היא חשש של הורים לפעול, מין תחושה שבה הם לא ממש יציבים בתוך הבית למול הילדים שלהם. תחושה של זרות, ריחוק, בדידות שמהולה בהרגשה שאין לי "משקל" בתוך הנדנדה הזו שאנחנו כהורים נלחמים מולה על המקום שלנו בתשומת הלב של הילדים. בנדנדה הזו יושבים מולנו כוחות השוק, הרשתות החברתיות, המדיה החברתית ואנחנו כהורים. ב"מלחמה" הזו אנחנו הפוכים להיות שוליים, זרים, לא חשובים, מוזרים, מביכים. כשאנחנו נכנעים לתחושה הזו שמקבלת נורמליזציה מהחברה, יותר נכון מהכניעה של הורים מול הקודים החברתיים, למול שטיפת המח במדיה. אנחנו משאירים את הילדים שלנו במרחב לא בטוח, מצמצים את ההשגחה ההורית, את הנוכחות ההורית ומחליפים אותה בזמינות הורית, בשירותים מיותרים ובעיקר בפגיעה משמעותית בחוסן הרגשי והחברתי של הילדים שלנו. לכניעה הזו, לשוליים האלו שבהם הילד במרכז ואנחנו בקצה יש השפעה ואדוות על כל תחומי החיים, בעיקר על היכולת שלהם לצאת למציאות, לפתח סף תסכול, להרחיב את מניפת הרגש, לייצר גמישות מחשבתית ולצעוד את שבילי החיים. אנחנו אחראים בדרך הזו לתובענות שצומחת בתוכם, לתפיסת המציאות המעוותת שנוכחת ומטריפה הורים לא מעט פעמים, לחוסר היכולת שלהם לפעול מול אתגרים, להתפרצויות הזעם וגם לבריחה להתמכרויות שונות ומגוונות שמוצעות היום כמן בופה זמין ומפתה שמזמין אותם לברוח ולא להתמודד. במרחב שמנרמל התמכרות, בריחה, ריצוי, כניעה ולא התמודדות, התגברות, התפתחות וחוסן. לפני שאנחנו ניגשים לפתור את הבעיה, "לכבות את השריפה" ולקבל רק שקט, חשוב שנטפל בעצמנו, נבדוק את עצמנו, מה בוער בנו?. נתבונן בתוך עצמנו כהורים, נבחן איזה כעס שוכן בתוכנו?, נפרק את הכעס , נעשה zoom out למצבנו ונתבונן למציאות ממקום ניטראלי, אחראי ובעיקר מידתי וכזה שמאפשר לנו לנוע לעבר שינוי, שינוי שצריך להתחיל בנו ההורים.