אינסל - כוחה של הרשת בהפצת ניכור, ייאוש ומיתוג
מה זה אינסל ?
הנה ציטוט מתוך כתבה שפורסמה ב 2022 בעיתון כלכליסט:
"אחוות לוזרים":
ה"אינסלים" פורחים ברשת ומפיצים אלימות ומיזוגיניה גברים עלובים במיוחד, שלא הולך להם עם נשים, מתקבצים לאחרונה יחד באתר פורומים תחת ההגדרה Incel (קיצור של "מתנזר בעל כורחו") וממירים את הכעס הקולקטיבי שלהם בשנאה, בעידוד פדופיליה ובתמיכה באונס.
בקרוב יהיה מאוחר מדי לפעול נגדם, לייאוש יש כוח אדיר, כשהמקלדת הופכת להיות החבר הכי טוב של האדם, היא סופגת הכל בדיוק כמו הדף, רק שיש לה יתרון משמעותי, היא מייצרת הד עצום, השפעה משמעותית ורחבה בלחיצת כפתור.
הייאוש מחפש הכרה, שייכות וקבוצה שתסייע לו להרגיש פחות מושפל.
המונח אינסל הפך מתיאור פרטני של ניכור/ ריחוק/ העדר ניסיון מיני/ זוגי/ רומנטי לכת של אנשים שמייצגת תופעה חברתית כואבת, בודדת שזועקת לעזרה ויחס באמצעות תוכן מסוכן, אלים, מחפיץ וכזה שרואה בנשים שפחות מין.
תופעת האינסלים היא חלק משפת הקוד הדיגיטלית שצומחת ברשת מתחת לקוד הסודי בנייד, בחסות הפרטיות ומשאירה את הבוגרים בסביבה עיוורים להד העצום שהיא מייצרת בעיקר בתפיסת המיניות, הגבריות, הבדידות ומערכות היחסים של בני ובנות נוער במציאות דיגיטאלית וירטואלית פרוצה ומסוכנת שאנחנו כהורים/ בוגרים במרחב לא חשופים אליה.
מטרות המאמר:
להסיר את קליפת העיוורון ההורי, לאפשר להורים לצלול לתוך ארגז החול הדיגיטלי, להכרות עם שפת המיתוג של ילדים ומתבגרים, שפה שתחתיה יש סמלים שמייצגים רגש לעיתים לב מדמם, ופרשנות קיצונית ומסוכנת שכדאי שנכיר וניהיה ערים לה.
וגם, התבוננות מעמיקה על נפשם של מתבגרים מתוך רצון לייצר את "מגן הנפש", נוכל לייצר מגן מתאים רק כאשר נבין לעומק את האתגרים הנפשיים והרגשיים שמאפיינים את בני הנוער והילדים בעידן החדש, נבין את תפקיד ההורות, התרבות, מערכת החינוך והבוגרים הבריאים במרחב בלמידה, זיהוי והתערבות למול אתגרים אלו.
הבנה של השפעת המרחב הדיגיטלי, מרחב חשוף, פרוץ, אלים ומאפשר הפצה של כאב ושנאה.
בתוך המרחב הזה למול שקט הורי – קול הורי מוחלש, לעיתים כנוע, מתעצבת זהותם ודמותם הבוגרת של הילדים/ המתבגרים של כולנו.
בשלב ההתפתחותי של ספרציה/ היפרדות, שלב של בדידות ותלישות שמחייב עוגן הורי יציב שהוא "מגן הנפש" החשוב ביותר שישמור על נפשם ויאפשר להם בטחון בתוך מרחב מסוכן, יספק להם כלים להבחין בין טוב לרע, אסור למותר, בין סחף שמגדיל עלבון לבין עוצמה ויציבות רגשית שמגדילה ביטחון רגשי.
הגדרה אינסלים (באנגלית: Incels) הם תת תרבות אינטרנטית של גברים הטרוסקסואלים שלא מצליחים למצוא שותפה לקיום יחסי מין חרף רצונם בכך. הביטוי Incels הוא קיצור של involuntary celibates –מתנזרים שלא מרצון. דיונים בפורומים של אינסלים מאופיינים לרוב בביטויי תיעוב עצמי ורחמים עצמיים, מיזוגיניה ומיזנתרופיה, תחושת זכאות למין וזעם על שלילה בלתי צודקת של זכות זאת, ולעתים אף תמיכה גלויה באלימות עלפי נשים - אנשים פעילים מינית. לעיתים קרובות, אינסלים מאשימים את המין הנשי בשטחיות ובמשיכה מינית למודל גברי בלתי ניתן להשגה. ההערכות לגבי גודלה הכולל של תת-התרבות משתנות מאוד, ונעות בין אלפי עד מאות אלפי גברים. (ויקיפדיה)
שימו לב למונח תת תרבות אינטרנטית, יש לזה משמעות עמוקה בהבנה של ייאוש או כאב/ קושי שפוגשים מקלדת שמחבורת לרשת, ככה הם יוצרים תרבות, חוקים, מציאות.
במקרה הזה עם משמעות עמוקה על נפשם הצעירה. הקבוצה הזו שהפכה לתופעה או כת משכה אליה רבים והיא כמו כדור שלג הולכת וגדלה, מתגלגלת במהירות שיא ובמשקל שהולך וגדל לעבר תפיסת עולם מגובשת ומסוכנת של ייאוש וכאב שמקבלים מענה בפורומים/ קבוצות שיח/ התכתבויות שנעשות ברשת ומאפשרות הסלמה, הקצנה והשטחה רגשית עמוקה.
כל אלו מייצרים תפיסת עולם קשה של ניכור, שנאה, כעס כלפי נשים בעיקר וגם מנרמלת תכנים מיזוגיניים, מסוכנים ואלימים.
תפיסת מיניות וגבריות קשה שצומחת מכאב ומיתוג שלילי לתרבות של קורבנות וכוח, ניתן היה לצפות בזה בסדרה כאשר ג'יימי המכונה אינסל, מזמין את קייטי לדייט למרות שנאה שלו אליה, רק בגלל שהיא "חלשה חברתית" – כך הוא ממקם את עצמו כחלש פחות.
היקף התופעה, הצמיחה של התרבות הזו, עומק השנאה והכאב צמחו בעידן הרשתות החברתיות שהיו למנוף משמעותי בהפצה של התכנים ובייצור של כדורי שלג רבים שמתגלגלים בשיחים השונים ברשת.
וכל זה על רקע של שינויים במעמדות החברתיים, טשטוש הגבולות בין עולם המבוגרים לעולם הילדים בחסות הרשת, העמקת השיח סביב הדימוי העצמי, הנראות הפיזית, תרבות הלייקים ועוד.
אידיאל היופי וקידוש המראה חיצוני השאירו חלק מהגברים הצעירים מחוץ להזדמנויות להכרות רומנטית, שיח מיני/ אינטימי/ התנסויות מיניות שגם הם הפכו להיות פרוצות ולא נורמליות.
לצד קשיים רגשיים וחברתיים שצמחו גם הם במקביל להתחברות שמקלדת שמייצרת ניתוק רגשי והשטחה רגשית, ריחוק מהעצמי, הרחבת העצמי ברשת והמון בדידות. הפער שבין אידאל היופי (הבלתי ניתן להשגה) שמקודם ברשתות החברתיות לבין המציאות הנוכחת נתפסים בעיני רבים מבני הנוער כבלתי ניתנים להשגה ומייצרים לא מעט התנהגויות מפצות. חלקם מתמודדים ומצליחים להתחבר לאני המציאותי והעכשווי שלהם, בונים תפיסת עצמי יציבה ובעלת ערך.
חלקם חווים דרך הפער הזה תחושת דחייה/ נידוי/ העדר שייכות שנחוות בעוצמות גבוהות ובאימה שמשתקת את יכולת ההתמודדות שלהם. חלקם מוצאים מענה בכל מיני פורומים, עמודי help באינסטגרם, התכתבויות בצ'אטים רנדומליים ומסוכנים, וגם בהשתייכות לקבוצות סגורות שמנכיחות ומעמיקות זעם קולקטיבי, כמו להשתלב בקבוצות של ילדים שפוגעים בעצמם, או קבוצות שהופכות לתת תרבות כמו האינסלים שתפיסת העולם שלהם שאובה מתוך הבנה שגויה שהפכה לאמונה שקשר רומנטי/ חברות עם נשים/ אינטימיות תלויה במראה החיצוני שלהם, במעמד הכלכלי והחברתי ובעיקר שהם כנועים וחסרי יכולת להשפיע או לשפר את מצבם.
נחזור שוב לסדרה התבגרות – לג'יימי שמאמין שהוא מכוער, שאין לו יכולת לשנות את מצבו, ושהדרך שלו ליצר מערכת יחסים היא דרך שנאה ופגיעה.
תמיד כשאני מתבוננת במציאות בשטח, דרך המפגשים שלי עם אלפי בני ובנות נוער, אני חוזרת למתבגרת שהייתי בשנות ה 80. גם אני הייתי דחויה חברתית, במובן מסויים סבלתי ממודל היופי שכבר אז היה חלק מהשיח של בני ובנות נוער. רק שהוא היה מוגבל, שמור ומוחזק.
גדל בקצב שאפשר לנפש של מתבגר להתמודד ולעכל, ובעיקר יכולנו לחוש ולגעת במציאות ולהבין שלא כולם רזים, שדופים, עשירים ויפים.
ושגם למי שאינו חלק מהמודל שאז עוד אולי היה בר השגה במידה כלשהי יש סיכוי להיות שייך גם בלי קשר אליו, להרגיש בעל ערך. הייתה אופטימיות, הכל היה גמיש יותר והקול ההורי היה נוכח שם, מווסת, מרגיע, מייצר גבולות וסמכות שהגבילו את הסבל לגודל של הנפש.
כיום, לצערי הרבה יותר בני ובנות נוער מזדהים עם תגיות, מתייגים את עצמם תחת כל מיני מיתוגים שהפכו להיות הזהות שלהם: סטוציונר, כוסית, מקובלת, זורמ/ת, וגם אינסל הוא סוג של תווית שחלק מהצעירים מוצאים את עצמם תחת ההגדרה הזו.
לפעמים הם שם ולא מעזים לומר זאת ולפעמים הם זורמים לתוך ההוויה והולכים איתה עמוק פנימה. חלק גדול מהמזוהים עם המיתוג – אינסל מזוהים עם קושי רומנטי בין אישי, אבל לא רק.
חלקם הגדול חווה דחייה עמוקה בהמון מסגרות, אפילו בתא המשפחתי שאמור להיות "מגן הנפש". ערך המשפחתיות והתא המשפחתי מאבדים מכוחם, הבית הפך לדירה, ההורות הוצאה לoutsourcing , מוסד הסבתאות קיבל תפקיד, והילדים מקבלים המון טיפולים רגשיים שמעמיקים את תחושת הקושי שלהם.
הדחייה הזו שנחוות בצורה מאוד צורמת של אימה גוררת אחריה תפיסת עצמי נמוכה, הרשת שמאפשרת תקשורת דרך פילטר מעמיקה את החרדה החברתית וההימנעות מקשרים בין אישי ומחזקת את התפיסה של "אין מוצא", את תחושת המרמור והזעם, של השחור והלבן, של הכול או כלום ושל ההסתכלות הקטסטרופלית של ילדים על מציאות.
אחד הדברים החשובים שאנחנו כהורים צריכים להתייחס אליו הוא להתבונן מתחת לתיוג הכללי ולהבין היטב האם הילד/ המתבגר מתייג את עצמו או את הסביבה כחלק מהתמודדות כמו למשל : "אני מכוער" – ג'יימי , "אני לא מקובלת", " שמנ/ה" וכו'
או "כולם ערסים" , "לא מתחבר לילדים בכיתה הזו", "כל הצאחלות..." ועוד
חשוב להבין מה משרת התיוג עבור הילד או המתבגר?
האם ברצון לאותת מצוקה שמבקשת מענה תפקודי, גישור, עזרה, שיח או שמודבר כבר במצוקה רגשית עמוקה שמחייבת עיבוד, אולי אפילו עיבוד של חוויה טראומטית, לעיתים מחייבת איש מקצוע.
מערכת החינוך – הפורמלית והבלתי פורמלית וגם הורים
תופעת האינסלים כמו תופעות נוספות ורבות: חרם חברתי, שיימינג, תיוג, חרם שקט של התעלמות, פוגענות, אלימות מילולית, אונליפנס, סמים, אלכוהול, "ישיבות", ילדי סנטר, פגיעה עצמית ועוד מחייבות התייחסות ומעורבות של המרחב החינוכי שחייב להיות בשת"פ מלא ובתמיכה הדדית : הורים, מערכת חינוך, מערכות נלוות.
השיח סביב המיתוג אינסל הוא אתגר שמחייב ראשית הכרה שהוא קיים, למידה של המציאות הווירטואלית וההשפעות שלה על תפיסת המציאות של ילדים ומתבגרים בעידן הווירטואלי שבו מה שרץ ברשת כאילו מודפס אצלם במח במדפסת עם דף רציף כל היום.
המושג הזה, שהפך למילת גנאי, שיצר מין קהילה שחיה תחת התיוג הזה מתייחס לשאלה מאוד מורכבת ששייכת לגבריות בעידן הזה, איך גבריות נתפסת?, עד כמה היא קשורה לחומר ולמראה חיצוני, ליחסים שבין המגדרים ולעוד המון סוגיות שקשורות במתבגרים בעידן הזה.
אחד בדברים הכי חשובים שהורים וצוותי חינוך ובכלל בוגרים משמעותיים בסביבה הוא לזהות את הגרעין הרגשי החברתי, להבין לעומק מה נקודת החיבור לקבוצת ההשתייכות.
ולא רק לאינסלים, לכל קבוצה.
ילדים מתחברים לקבוצות כדי לקבל זהות ותחושת שייכות. כדי למלא חסר רגשי. התפקיד החינוכי ההורי הוא להבין את החסר ולתת שם מענה.
כשילד בוחר להתחבר לקבוצות של מעשנים, יש שם מענה לחסר.
כשילד בוחר להשתייך לקבוצה של חותכים את עצמם בפגיעות עצמיות יש שם מענה לחסר.
לכל התנהגות יש סיבה, חשוב לחפש אותה ולא רק לפתור את הבעיה בהפסקת ההתנהגות.
מבט לנפש לתוך התיוג של האינסלים.
הזעקה של הנפש – ניכור, דימוי עצמי, ייאוש ומצוקה נפשית
תופעה שגדלה וצוברת כוח וחיבור הדוק כל כך, מגדירה חוקים ומצביעה בראשיתה על מצוקה גדולה, ילדים/ מתבגרים/בוגרים שמתויגים תחת המונח הזה שנתפס כפוגעני בעצם מושפלים, לא מעט פעמים זה פוגש את המחשבות שלהם מול עצמם, מול תפיסת המציאות שלהם את עצמם בחברה, מול דימוי הגוף שלהם, מול הרצון בקשר עם חברה שלא עולה יפה, מול דחייה של בנות, מול העדר ניסיון מיני, שגם פה חשוב להבין שניסיון מיני בגיל ההתבגרות הוא לא חובה, זה הפך להיות תחת תרבות הרשת כאילו ניסיון מיני מעיד על ערך בגיל הזה מכאן המונח "סטוציונר", שאם נחשוב עליו הוא מונח שלילי ברמה הערכית, רק שהוא בעולם הגבריות נתפס ככוח וכזה שהפוך מאינסל.
לרוב מי שמחבר את עצמו למיתוג הזה מבטא מצוקה קשה, לרוב חרדה חברתית – עם אסטרטגית התמודדות של כניעה, זה מה שחושבים עלי, אז אני אהיה כזה בכל הכוח. תפיסת עצמי נמוכה, תחושת תלישות והעדר שייכות, ערך עצמי ומיני נמוך – לא רצוי, לא אהוב, לא מושך, לא ראוי ועוד כל אלו שוכנים בנפש ומייצרים חוויה קשה של דחייה וניכור קשים מאוד, תחושה שמייצרת כאב עמוק ובלתי נסבל.
עצם ההשתייכות לאינסלים בעצם מנסה לתת מענה לכאב הזהותוך כדי להעביר את האחריות לכאב בגורמים חיצוניים בעזרת מנגנון "האשמה".
הם מעבירים את הקונפליקט הפנימי לחיצוני ומתמירים את הכאב הפנימי לשנאה החוצה,בעיקר לנשים.
אני מתייחסת לתופעת האינסלים ויחד עם זאת מתבוננת במתבגרים שלא מזוהים עם ההגדרה הזו, אבל כן מזוהים/מרגישים דחייה חברתית בעיקר מנשים, מרגישים לא מספיק גבריים, תפיסת העצמי שלהם נמוכה, עסוקים מאוד במראה חיצוני, מסתפרים כל שלושה ימים, עסוקים מאוד בקניית מותגים, חלקם גם מתכתבים ברשת בסקסטינג פוגעני, הטרדות ברשת ועוד.
חלקם הגדול של המתבגרים האלו, ובכלל מתבגרים, מתקשים ביצירת קשרים בין אישיים, הם חזקים מאוד בהתכתבות, שותקים מאוד במציאות פרונטלית.
עסוקים מאוד בהחצנה מתקשים לקיים שיח עמוק. אפשר לראות את זה היטב ב"ישיבות" של מתבגרים היום, הם חייבים אלכוהול/ סמים/עישון וכמובן משחק פוקר ואם אפשר בנות זורמות.
כך הם מצליחים להיות במציאות פרונטלית, השיח שם רדוד מאוד וממוקד במשחק, ברכילות, בצפייה באומיגל, במיניות טכנית תחת השפעת אלכוהול ובבריחה מתחושת הדחייה או מהתמודדות עם יצירת קשר בין אישי.
לרוב, הקושי הזה לייצר קשר בין אישי, להתאהב באמת, להתחייב, להרגיש נאהב ורצוי מייצר חרדה חברתית שהולכת ומתחזקת תחת ההסתרה והשימוש ברשת כדי לייצר תקשורת.
הרשת מאפשרת הרחבה של ה"עצמי", כל אחד יכול להיות מה ומי שהוא רוצה להיות, להציג את עצמו תחת פילטרים ולהיות כל דבר, עשיר / עני/ גבר/ אישה/ יפה/ מכוער ועוד.
האופציה הזו שמחזקת את הניתוק מהמציאות מחזקת את החרדה ומרחיקה את המתבגר מהתמודדות עם מציאות ועם אתגרי החיים.
לצד החרדה שגדלה שם יכולות להתפתח פוביות, הפרעות אכילה, שינה, אובססיות למיניהן, התפרצויות זעם ואו פאסיביות ומופנמות.
חלק מהילדים ממש יחושו ניתוק, לא מעט מתבגרים מדווחים על ניתוק (דיסוציאציה) במהלך מגע מיני, קרבה מינית, שיח אינטימי.
כך גם כשיש מגע אנושי הוא נתפס מאיים ומחזק את תחושת האינסל, תחושת הדחייה, וזו טבעת סבל שהולכת ומתהדקת, מחזקת הימנעות, מחזקת "אינסליות", מחזקת את תחושת הדחייה ואת השנאה לאחר / לנשים.
שטיפת מח ברשת – מייצרת השוואתיות ותחרות בלתי פוסקת
הילד/ המתבגר המודח יעסוק כל הזמן בתחושת הערך המעורערת, אין לו "רצפה" לדרוך עליה והוא יחפש לעצב את תפיסת העצמי שלו דרך השוואה אובססיבית לאחר. הרשת והישיבה מול מסך בחדר רק מעמיקות את התחרות ומחזקות את האובססיה. ההשוואה תתבצע למול מה שניתן להציג ולהוכיח בלי מאמץ, דרך המראה החיצוני (גם פה הרשת יכולה לסייע בסידור הפייק).
הם יעסקו בנראות החיצונית שלהם, בתספורת, בגובה, במשקל הגוף, במראה הפנים. וגם בגודל איבר המין שלהם, בהצלחה שלהם עם נשים שאחראית גם על המעמד החברתי שלהם.
פה טמון הכלב
הם חווים בתוך גופם ונפשם תפיסת עצמי ירודה ונמוכה, אפשר לומר אפילו מושפלת, חסרת ערך כלל. הרשת והתרבות מייצרות מין סטנדרט מאוד גבוה ולא מחובר למציאות של נראות, קשרים עם נשים (סטוציונרים), ידע וניסיון עם נשים, "מערכות יחסים".
הקושי העמוק הוא שהסטנדרטיזציה הזו לא מתיישבת בהלימה עם התפיסה הפנימית, עם הצפייה של האדם מעצמו, האמונה שלו בעצמו, וכך נוצר מעגל כאב שמייצר תחושת כשלון מתמשכת, תחושת חוסר אונים שמתפתחת לתחושת חוסר ישע.
זו חוויה שנרשמת בגוף, כי היא עוברת דרך תחושה ורגש, וגם מנסה להיות מודחקת ומוסתרת לאורך זמן.
אנחנו כהורים/ אנשי צוות לרוב נראה את הצד התוקפני יותר, את ההשוואה לאחר, את הביקורת והשיפוט, ואו התיוג של האחר.
פחות נראה מעל פני השטח את הניכור כלפי העצמי שלהם. את השנאה העצמית שצומחת בתוכם כלפי עצמם, את התחושה שהם רוצים להיות שקופים ולא קיימים. שנאה כלפי עצמם תבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות: פגיעה עצמית, שנאה, שיח שלילי ומשפיל כלפי עצמם, מחשבות אובדניות ולא מעט ניסיון לייצר שינוי חברתי דווקא דרך אלימות, כוחנות, עליונות, בעלות.
בדיוק כמו שראינו בסדרה את ג'יימי שמזמין את קייטי לדייט למרות שנאתו אליה, כי היא גרמה להרגיש "אינסל". ויחד עם זאת ברגע שהיא "חלשה חברתית" הוא חש בהשוואה אליה חזק ומנסה דרך אקט כוחני, אקט שנובע מתחושת עליונות חברתית לייצר שינוי חברתי.
תקופת ההיפרדות – הספרציה – בניית העצמי הבוגר – גיל ההתבגרות
גיל ההתבגרות של היום מתחיל כבר סביב גיל 9, נפש צעירה ועדיין לא מעוצבת רגשית יוצאת למסע של היפרדות ובניית הזהות הבוגרת.
בשלב הזה של ה ספירציה (היפרדות), הבדידות מאוד נוכחת וקשה, זה שלב שבו הבוגר יוצא לצעוד את שביל חייו לבד, למול תפיסת עולמו.
רק שבגיל 9 וגם בגיל 12 בעידן שבו הם גדלים מול מסך, היכולת הרגשית, ההתנסות בשיח ובבניית מערכת יחסים, תחושת הערך שלהם – כל אלו עדיין לא בשלים דים להתמודד לבד.
הם יותר תלויים מעצמאיים, יותר חסרי אונים מאשר בעלי תחושת מסוגלות וערך עצמי, יותר חושבים שמגיע להם מאשר הם צריכים להבין שהם צריכים לתת ולהיות פחות אנטי סוציאליים.
כל אלו הופכים את התקופה המורכבת של גיל ההתבגרות לתקופה מורכבת בהמון היבטים וממדים, לא רק עבורם, גם עבור ההורים וצוותי החינוך.
בתהליך הזה של חיפוש הזהות הבוגרת וניסיון לעצב אותה הם בונים גם את הזהות המגדרית שלהם ואת הזהות המינית שלהם. כשהשיח והתחושה והתפיסה שלהם את עצמם כ" אינסלים" הם בעצם לא מתנסים בקשרים חיוביים גם למול בני המין הגברי, לא רק בזוגיות.
הם חווים המון בדידות בעיקר מול המסך ששם הבדידות מקבלת ממד מאוד עמוק, לצד זה יש הורים שלא ערים למציאות הזו שמתרחשת תחת עורם ומוסתרת מההורים.
"הוא היה מגיע מבית הספר ויושב בחדר במחשב, חשבתי שהוא מוגן בבית שלו" – אבא של ג'יימי בסדרה התבגרות.
כשבני גילם, קבוצת השווים שלהם, מייצרת מולם תחושה של דחייה, הדרה ולעג מתמשך ומעמיק שעשוי להיות מצע פורה להתפתחות של תפיסת עצמי כנועה, נחותה, ירודה וחסרת ערך. בנוסף לזה גם קורבנית ותובענית.
חלקם, בעיקר הרגישים שבתוכם, עלולים לקרוא את הסיטואציה החברתית בצורה לא נכונה (זו גם תוצאה של העדר התנסות עם מציאות ושיח בין אישי, מפגשים עם חברים ויצירה של אינטראקציות חברתיות). מתבגרים שמתקשים לפענח נכון סיטואציות חברתיות עלולים לפתח תחושה של שונות/ מוזרות וחוסר הבנה של כללי המשחק הזוגי, הם ייגשו לסיטואציות מיניות או רומנטיות בצורה לא נכונה, לפעמים אפילו פוגענית בתמימות ויקבלו תגובה קשה שתחזק את תחושת התסכול והדחייה ותשאיר אותם בסיטואציה של חוסר אונים.
הפרדוקס הטיפולי – תחושת חוסר אונים וחוסר אמון בסביבה
כשהם נכנסים לתוך הטבעת הזו שחובקת אותם, קשה מאד להגיע אליהם ולהושיט להם יד לעזרה. הם חסרי אמונה בסובבים אותם, חוששים ממש וקשה מאוד לגייס את שיתוף הפעולה הטיפולי.
הם יוצרים סביב עצמם מעטפת של "כיפת ברזל" בעיקר מול גורמי סמכות, הורים, צוותי חינוכי ומטפלים. הם חוששים ממש משיפוט וביקורת, מדחייה נוספת וממצב שבו הם עלולים להיחשף, שהסביבה תביט פנימה ותקרא את המחשבות שלהם על עצמם.
לכן, הטיפול מולם חייב להיות כזה שבונה אמון, מייצר כנות, ומאפשר לחוות אמפטיה שאט אט תמיס את החומה הבצורה שבתוכה הם שמורים. רק מי שיגיע עם הכרות של החוויה הפנימית של המתבגר שנמצא במצב "אינסל" וידע לפעול מבלי לחזק את מנגנוני ההרס העצמי יצליח לשחרר את טבעת ההרס ולגעת שם בלב מדמם שזקוק לחיבוק, שיתוף, ותיקוף אבל לא לרחמים וגוננות.
אי אפשר לכפות תיקון/ טיפול על אדם שלא חש בעל מסוגלות, שאין בו תקווה/ אופטימיות. ולכן אין לכפות טיפול, לפעמים הטיפול רצוי שיהיה דרך הסביבה הקרובה, הורים בעיקר. ורק לאחר מיכן מול המתבגר עצמו. כל מקרה לגופו של עניין.
מערכת החינוך – לא יכולה להיות רק ביבי סיטר לאומי
המקום שבו מתרחשת הלכה למעשה הספרציה, גיבוש הזהות הבוגרת, התנסויות חברתיות זה המרחב של בית הספר. לצערי המרחב הזה סובל מלא מעט קשיים ומורכבויות שמקשות על היכולת שלו לספק מקום בטוח וקרקע פורייה לבנייה של הזהות הבוגרת ויש לכך כמה וכמה סיבות:
- מכשירים ניידים ורשתות חברתיות – תלמידים מגיעים לבית הספר ולא ממש מצליחים לייצר שם שיח בין אישי, הם לרוב נצמדים לניידים, גם השיחים שמתקיימים במרחב הבית ספרי נעשים דרך הצ'אט הכתוב, או הקלטות, שליחת תמונות ושיח רדוד שאין בו שום עומק ורגש, גם לא מילים.
- הרשתות החברתיות והיכולת להתחבא בתוכן ולהיות חשוף לכל בו זמנית מייצרות מציאות שאין בה גבולות בין המרחב הבין ספרי / ציבורי למרחב האישי או למרחב הביתי / המרחב של אחרי בית הספר. הטשטוש הזה מקשה על הצוות החינוכי וגם על ההורים לייצר גבולות, לעקוב אחר הפעילות של הילדים וללמוד את עולמם. בעיקר מקשה על בית הספר לתכנן התערבות במקרה של שיימינג/ בולינג / חרם ברשת כי כביכול זה נעשה לא בתוך מרחב בית הספר.
- עוד סוגיה שמקשה היא התחכום שהרשת מאפשרת, כדי לטשטש עקבות, להתנסות בהתנהגויות קצה ועוד. יש צ'אט נמחק, שליחה של תמונות חד פעמיות, פתיחה של עמודי ספאם, גישה לאפליקציות מסוכנות ועוד ועוד – כל אלו מחלישים את ההתנסות בתקשורת בין אישית בריאה ומחזקות את התחרות, ההשוואתיות והאובססיה למראה החיצוני ולהתנהגויות של כוח ולעליונות.
- נשר גלוי וסמוי – תופעת הנשר מבית הספר/ הביקור הלא סדיר/ הגעה לבית הספר מתי שבא לי ועוד – כל אלו מייצרים נרמול של נשר מבית הספר, אובדן הזהות של "תלמיד", יש לזה גם גיבוי בטיק טוק עם כל מיני ידוענים שמנרמלים נשר חלקם גם מדברים בצורה ישירה על בזבוז זמן בבית הספר והצעה לתלמידים לא להגיע לבית הספר, ממש פועלים נגד ההורים. כשילדים נמצאים בטיק טוק שעות ביום למול כמה דקות של שיח תפעולי עם הורים זה מייצר בהחלט השפעה וגורם לנשר שהולך וגדל בשנים האחרונות בצורה מדאיגה מאוד. נשר מבית הספר – המקדם הראשון לעבריינות נוער.
- אובדן הסמכות החינוכית - מורים שעובדים ללא גיבוי, לא מוגנים, מהלכים על ביצים, חוששים לגורלם. מנסים לרצות (ריצוי) הורים ותלמידים. מורים שמתמודדים עם מציאות בלתי נסבלת של כמויות של ילדים בלתי נתפסת, המון קשיים רגשיים, התנהגותיים והמון תפיסות שגויות של מציאות החיים, העדר כבוד בסיסי למורים /לצוותים ולהורים.
כל אלו משאירים את מערכת החינוך ככזו שמתקשה להיות הקרקע המשמעותית והיציבה שעליה מתבגר שיוצא למפגש עצמאי עם החיים יכול לבנות עצמי בוגר משמעותי ויציב.
הבית גם הוא איבד את המבנים המשמעותיים שלו שדרכם ילד , גם מתבגר, יכול להרגיש מוגן ושייך, אהוב ורצוי.
נוצר מרחב לא בטוח שאליו גדלים ילדים שמחשפים זהות, שייכות, מוגנות וגבולות שומרים ובטוחים, יד מושטת, לב קשוב וחיבוק דב שומר ויציב.
במקום זה הם מקבלים מותגים, שירותים מיותרים, הרבה רחמים הוריים ולא מעט חיזוקים של תחושת הסבל והקורבנות שבה הם שרויים.
בית הספר הוא המקום שבו הזהות הבוגרת מבקשת לפרוח, לבנות קשרים חברתיים, להכיר בני אדם, לפגוש מיניות, להבין ולגבש זהות מגדרית ומינית.
ודווקא שם בבית הספר נזרעים להם זרעי המצוקה הרגשית
שם בתוך הזירה המורכבת הזו שאין בתוכה עיניים של בוגרים משמעותיים. (ניתן היה להבין את זה ברגע שנכנסו לאינסטגרם של ג'יימי והבינו את המצוקה דרך השיח בתגובות).
בתוך הזירה הזו ניתן גם לזהות את הזרעים שנזרעים. ניתן לצפות במצוקות של ילדים, ולנסות להבין מה קורה שם בנפש.
ניתן אבל לא בטוח שזה קורה בדיוק בגלל הסיבות שציינתי לעיל, על מצבו של בית הספר. לכן, להורים יש את האחריות להיות מעורבים ולא מתערבים, עוטפים ולא מגוננים, רואים ולא עיוורים.
לא מעט הורים ואולי גם מטפלים לפעמים "נופלים" באבחנה ומפספסים מצוקה תהומית שעלולה להוביל להשתייכות לאינסל, או לכל קבוצת השתייכות אחרת שמטרתה לספק מענה לסבל.
לפעמים המחשבה על גיל התבגרות ואתגריו הרגשיים קצת מבלבלים, לפעמים גם עוזרים לנו לספר לעצמנו סיפורים ולהבין מה נכון ומה לא נכון. האתגר הוא להבחין מתי ההתנהגות של גיל ההתבגרות שייכת לגיל ומתי היא מעידה על הזדהות של האדם עם שנאה עצמית, ייאוש, תחושה של שחור לבן וקוטביות.
להבין מתי זה "ככה בגיל ההתבגרות" ומתי זה נורה אדומה שמחייבת התייחסות שומרת וטיפולית. כדי להצליח במשימה החשובה הזו – אנחנו צריכים להיכנס לארגז החול הדיגיטלי, להבין את השפה שלהם, את המרחב ואתגריו, להבין את הטרנדים וה"מסורות" שמייצרות את המרחב שעליו הם מנסים לבנות את העצמי הבוגר שלהם.
צועקים פנימה לתוך עצמם
אנחנו נוטים לחשוב שמדובר בילדים מוחצנים, מופרעים, ערסים, כאלו ששומעים אותם ויש להם תגובות אלימות או כוחניות.
זה לא בהכרח, ילדים מופנמים יכולים לצעוק את התסכול שלהם לתוך עצמם, לפרוק בתוכם את הזעם שמצטבר בהם. הם לא חייבים להיראות חריגים, מוזרים, קולניים וכו' הם יכולים להיות דווקא הילדים האלו השקטים, שצריכים את הלבד שלהם, שטוענים שאף אחד לא טוב עבורם, לא מעניין אותם, מופנמים ואו ביישנים, כאלו שלא נראה אותם במעורבות חריגה באירועי קיצון או אלימות.
בדיוק כמו ג'יימי שסה"כ היה ילד טוב ורגוע. דווקא הילדים האלו שיש פער תהומי בין השקט המשקר שהם מפגינים כלפי חוץ תוך כדי ניסיון להסתיר את הסבל, לבין הלב שמדמם בתוכם, הדופק המואץ מחייב את אנשי הטיפול וההורים לעשות רנטגן ולהבין מה מתחולל שם פנימה.
לא מעט פעמים הסימנים שנראה מעל פני השטח זה עיסוק בנושאים מיניים, תלמידים כאלה עשויים להפגין עניין פתאומי בנושאים כמו היררכיות מיניות, תיאוריות על זוגיות שמנסות לנרמל את המצב למרות שהזוגיות לא מותאמת.
הזנחה עצמית, דחייה של נשים, חוסר אמון בסמכות/ בהורים, זלזול בכל מה שנראה או נחשב "נורמלי" – נראה כל מיני התנהגויות שנראות כאילו הם בודקים גבולות כולל נטייה להיכנס לכל מיני שיחות/ קבוצות/ שיחים שעוסקים בעיקר בתחושת הדחייה, חוסר השייכות והקורבנות הקיצונית.
ניתן לראות בטיק טוק – יש לא מעט סרטונים כאלו שעוזרים לילדים להרגיש תלויים, מנרמלים בדידות וקורבנות.
הדבר הכי חשוב והכי משמעותי שצריך לזכור זה ל"הפריד את הביצה"
הם יכולים להתבטא בצורה מאוד קשה, ערסית, רעילה, נקמנית, מוקצנת – כמטפל או הורה או איש צוות חשוב שנהיה שם יציבים, רגועים ותחת שליטה. משדרים ביטחון ויציבות ולא בהלה וכעס.
בהלה תחזק את מנגנוני ההרס שלהם. יציבות תאפשר להם לבנות את הגשר לאמון. תפרידו בין המילים וההתנהגות לבין הילד שנמצא מולכם.
תקלפו ממנו בדמיון את התחפושת שהוא שם על עצמו ותנסו להבין מה אומר שם הרגש שלו, מה אומר הלב.
מה הם מבקשים בעצם ? תיקוף של הרגש, תיקוף זה לא רחמים ולא לגיטימציה, תיקוף זה אשרור של הרגש ומתן הכרה בכאב שלהם וברגש שהוא מציף בהם. הם צריכים עזרה לייצג את מה שמתחולל בתוכם, אין להם מילים לתאר את הכאב, את האימה, יש מין קושי סימבולי לייצג את הכאב, לייצר אימפקט במציאות של עצמם. תולדה של התפתחות שפה בצורה לקויה, תוצר של התכתבות במקום שיח, תוצר של צמצום השיח הבין אישי.
הם צריכים הכרה לקושי שלהם, ביטחון רגשי, פיתוח סף תסכול ותחושת ערך דרך התנסות ופיתוח של תחושת מסוגלות אישית משמעותית.
הם לא צריכים הורים או מבוגרים שנבהלים מהם. המענה חייב להיות הוליסטי, כולל וכזה שמטפל במצב דרך עבודה עם כל מעגלי התמיכה של המתבגר וגם עבודה ישירה ואישית.
מערכת החינוך אוחזת ב"חובת הסילוק"
מערכת החינוך לקחה את עצמה את הסלוגן אפס סבלנות לאלימות, המימוש של ההחלטה הזו הצמיחה את מדיניות הסילוק. ילד שמתנהג באלימות מיד מסולק, מושהה מבית הספר, מתויג כבעייתי, מוזמן לשיחה עם ההורים, יועצת, מנהלת, קב"ס ועוד ועוד.
נכון, כשיש אלימות מכל סוג שהו המערכת מחויבת להתייחס ולמגר. ויחד עם זאת צריך להבין שמדיניות הסילוק לא מייצרת מענה לקושי העמוק שבגינו יש אלימות. זה לא פותר את הבעיה, זה רק מזיז אותה הצידה, מתעלם מהזרע שמייצר את ההתנהגות ובעיקר מתעלם מהאימה שמתחוללת שם בתוכם, מתחת לעורם, מציקה להם והם מנסים לאותת בצורה שבה הם יודעים, דרך גופם ולרמז על מה שמתרחש שם וזועק לעטיפה.
במקום זה הם מקבלים עונש, שיפוט, איום, ביקורת וחווים שוב בצורה עוצמתית את חווית הדחייה הקשה הזו שמוציאה אותם מחוץ למעגל השווים, הטובים, הרגילים. שוב הם חווים ניכור, לניכור הזה יש משמעות עוצמתית שקודחת בתוכם ומייצרת אדוות של כאב, היא לא פותרת את הבעיה היא רק מעמיקה אותה.
המערכת מסמנת אותם
היא גם דואגת ל"גדר" אותם בכל מיני מסגרות שלא יפריעו לילדים ה"רגילים". היא מאחסנת ומסמנת אותם בכיתות אתגר, כיתה קטנה, כיתת אומץ ועוד כל מיני מסגרות שמעצימות את תחושת המידור, הניכור, ההרחקה והעדר השייכות.
כך הם "שורפים" את הגשר אל הדמות המשמעותית, הסמכותית. זה גורם להם לאבד אמון בדמויות משמעותיות, זה מייצר הרחקה והסלמה של האלימות שלהם כלפי הסביבה ובעיקר כלפי עצמם.
איך כן עושים את זה ?
ברגע שהמערכת הגיע למקום של החלטה על "סילוק" שיפוט, כעס והחלטה לנקוט צעדים קשיחים וחד משמעותיים בעצם יכול להיות שנזכרנו מאוחר מידי, יכול להיות שהמרחב הבית ספרי והמשפחתי שתיארתי את הקשיים שלו פה למעלה לא הצליח לקרוא את הסימנים שמבשרים על קושי, את השפה שמתחת למילים, את ההבנה שיש קושי שמצטבר בתוכם ואנחנו לא שם כדי לסייע בזמן.
כשהם מגיעים למצב של סילוק הם כבר מבעבעים מסבל, ודווקא אז אנחנו כמבוגרים משמעותיים מפילים עליהם מכת מחץ נוספת וכואבת. התפקיד שלנו בראשיתו הוא להיות איתם בקשר, בקשר של יחסים תקינים של כבוד הדדי ולא של ריצוי, טיפול, הליכה על ביצים ותנודתיות של בין ריצוי בלתי פוסק לבין זעם קיצוני ברגע שכבר נמאס לנו.
הקשר הוא זה שמייצר את היכולת הסימבולית לדבר את הכאב ולהציף אותו, הוא זה שמייצר את השפה שדרכה ניתן ללמוד היטב מה קורה מתחת לעור שלהם בתוך הנפש, הקשר הוא העוגן הזה שדרכו אנחנו נוטעים את קולנו בתוכם, קולי הורי יציב שמתנגן למול כל קולות הרשת והרחוב.
קול מלטף שזוכר לומר כל הזמן שהם ראויים, שייכים, נחוצים ואהובים בכל מצב ובלי שום תנאים. קול כזה שהוא עונג וריפוד לנפש שלהם שמתמודדת עם תחרות לא פשוטה ועם ניכור משמעותי ומורכב ברשת ובמציאות.
התפקיד שלנו כהורים וכצוותי חינוך, להיות קרובים, להקשיב לקולות שבוקעים מבפנים אחרי ש"הפרדנו את הביצה" וניסנו להבין מה קורה מתחת להתנהגות. אנחנו צריכים להיות פחות שיפוטיים ויותר יציבים ונחושים, בטוחים בדרכנו ומעבירים מסר ישיר וברור של גבולות שתפקידן אהבה וביטחון ושמירה.
ההתערבות הכי חשובה היא סקרנות והתעניינות, למידה של המרחב שלהם, כבוד אליהם, חמלה ובעיקר אופטימיות וידיעה שהם זקוקים לכתף תומכת, מגע עיניים וגם חיבוק ועטיפה.
התפקיד שלנו לייצג עבורם בצורה מדויקת את מה שהם לא מצליחים לייצג לבד, לתת להם לומר את הכאב ולא מיד לתקן אותו, לתת לו להיות, לתת להם למצוא מענה, לא לנסות ל"נקות" את מה ששורף שם, אלא להתמודד אתו, במציאות לא נוכל תמיד לייצר פתרון לכל אתגר או קושי, הילדים צריכים להיות מסוגלים להיות נוכחים יחד עם המציאות הלא פשוטה שבה הם גדלים.
במקום לתקן – להבין איך הוא הגיע לתפיסה הזו, לתובנה הזו. לשקף לו ולייצר שינוי תפיסתי שעוצר את הטבעת השגויה שמייצרת את הכאב.
"אם תיקחו לי את הנייד אין לי חיים"
הילד במרכז חומרי שמייצר הזנחה רגשית, ניכור וייאוש - במרחב הדיגיטלי הפרוץ מתעצבת הזהות ה"אינסלית"" ויש גם זהויות נוספות.
המציאות בשנים האחרונות הפכה להיות כזו שכל עולמם של הילדים/ מתבגרים מתנהל בתוך המסך, אינפוזיה רציפה, סגורה הרמטית, אובססיבית שייצרת אנושות פאסיבית עם מאפיינים התמכרותים, שצומחים מול מסך מפולטר, בודד ובעיקר כזה שמייצר הנדסת תודעה 24/7.
כל תהליך הספרציה המשמעותי שדרכו מתבגרים בונים את הזהות שלהם כבוגרים הצטמצם למסך מהונדס שדרכו הם בונים את זהותם הרגשית, המינית, החברתית, הבין אישית והמגדרית.
תופעת הניכור, החרם, האלימות וגם האינסלים לא נולדה במרחב האינטרנטי, היא רק קבלה שם הד, הפצה שהפכו אותה ממשהו פרטי לתופעה רחבה וקולקטיבית, הרשת העמיקה את התופעה, יצרה לה גלגל שינוע ותפוצה רחבה ובנתה קהילה עולמית של עידוד והעמקת ה"אינסליות".
הקהילות האלו בעצם עונות לתחושת החסר של שייכות, בדיוק כמו קבוצות של חברי הקהילה הלהט"בקית, קהילות של ילדים עם פגיעה עצמית, דיכאון, קושי רגשי, דיכאון ועוד.
השיח בקהילות הללו נעשה בפלטפורמות שונות ברשת, פלטפורמות שמאפשרות להישאר נסתר ואנונימי, כך נוצר מרחב שמייצר השטחה רגשית ומעצים את הקוטביות והקיצוניות כמו גם את האלימות והשנאה.
"כרטיס הכניסה" לקהילות הללו הוא תמיד תחושת החסר, דיכאון, הרגשת נחיתות ,כשלון, ייאוש, פגיעה עצמית, שימוש בסמים, קעקועים, לבוש גוטי ועוד – זה השיח והשפה החברתית בכל הקהילות הללו.
אפקט המראה – שמייצר כדור שלג שמאבד שליטה
מה שמייצר את ה"מגנט" בתוך הקהילות הללו, שמאיץ את הדופק שלה, שמחזיק את השיח זה הכאב הרגשי. יש הבעה של רגש, ככל שהרגש יותר קיצוני, ביזארי, אלים, מיני, חוצה גבול כך הוא זוכה ל"טרפיק" ולתגובות ולייקים.
דומה הדבר לצורת השיח בטיק טוק – כל מי שמעלה תוכן מיני, שקרים, רגשות עזים, רחמים, בכי ועוד זוכה לתנועה של הסרטון ולהרבה אהדה ותשומת לב.
המרחב הצר הזה מהבחינה הרגשית, שאין בו שם מגע רגשי אמיתי, אין שם חיבוק ומגע יד אדם, המערכת מזינה את עצמה ומייצרת מעגל סגור ועיוור של תפיסת עולם קשה, מעוותת, מנכרת שמזינה את עצמה, מחזקת את הכאב והקושי והופכת את המציאות הזו לסוג של נורמלית.
"נורמלי" להיות אלים, מיני, ביזארי, עצוב, נזקק, מיואש, דיכאוני ועוד.
היום כשהתא המשפחתי רופף, כשילדים נמצאים שעות בחדר לבד עם מסך ושיח בתוך קהילה חונקת ומבודדת, לשיח ההורי יש משמעות הרת גורל, רק דרך שיח שיש בו דופק, שפת גוף, חיבוק, אהבה והדהוד של רגש חיובי ניתן יהיה לעצור את בועת העיוורון הזו שהופכת מתפיסת מציאות שגויה לאמונה שמתהדקת בתוכם, מרחיקה אותנו מהם, ומעצימה את הבדידות והכאב.
כשמתבגרים נמצאים בתפיסת עצמי נמוכה, שמתמודדים עם קושי חברתי ורגשי הקהילות הללו שמבעד למקלדת הם מרחב מסוכן מאוד.
שם הם מקבלים אישור להתנהגות שלהם במקום אישור לכאב שנטוע בהם.
שם הם מקבלים שייכות וזהות תחת תנאי קבלה של התנהגות חסרת ערכים, פוגענית ואנטי סוציאלית. הם מקבלים חיזוק של טבעת העיוורון של תפיסת המציאות המעוותת.
מלכודת של רעל בתוך הרשת
הילדים שלנו הם ה"מוצר" ברשת, ככל שהם יהיו דבוקים יותר למסך, ככל שיהיו יותר בודדים, כועסים, מיואשים, מנוכרים כך הפלטפורמות מקבלות כסף. כדי שהם ימשיכו להיות ברשת היא מייצרת ג'וס כל הזמן, עוזרת לשיח להיות קיצוני יותר, כואב יותר, וכמו כן הרשת תציף עבור אותו מתבגר סרטונים ותוכן שיסיעו לו להמשיך להעמיק את הכאב.
מתבגר שיגיב בקבוצות של אניסלים, מיד יקבל לפיד שלו הצעות לקבוצות נוספות, סרטונים בנושא, ולא מעט עניין שיאפשרו לו מרחב התמכרות בטוח.
וזה עוד רובד של העמקת השנאה והסבל, הרובד שמייצר אשרור ונרמול של תחושת הייאוש והניכור/ הבדידות. ברגע שהאפליקציה מעלה לפיד תכנים באותו תחום ההתעניינות של המתבגר, למשל בתכנים של פגיעה עצמית, ניכור, ייאוש, שנאת נשים, חרם וכו'. כך היא מחזקת את ההבנה שהעולם כולו כמוני, עוסק בזה, הרשת מצמצמת את ההסתכלות ומשאירה את המתבגר מול עולם תוכן מצומצם וקשה, לא מאפשרת לו להבין שיש מציאות אחרת. כך במקום כביכול לשרת את המתבגר ולספק לו קהילה תומכת היא בעצם הופכת להיות קהילה שמייצרת החמרה והעמקה של הסבל.
הקהילות ואו הקבוצות הללו ברשתות החברתיות ובאינטרנט מייצרות הקצנה והחמרה של המסרים, מייצרות מין הד מאוד אובססיבי, קיצוני שבני ובנות הנוער מאוד קשובים לו כי זה מייצר להם תחושה של כוח, שליטה כוזבת במצבם וכל זה מתנהל תחת עצמי כוזב שהם מייצרים לעצמם כדי לברוח מהתמודדות עם הקשיים שניצבים בדרכם.
השיח שמתקיים שם באופן קיצוני וחד, מאוד אלים, מאוד קורבני וסופני הופך משיח של מילים שנכתבות במקלדת למחשבה מייצגת ולאמונה, כשיש רק את זה בתוך הראש ואין קול הורי שנמצא מנגד, זה מעצים ומחזק את התפיסות השגויות וההרסניות שמחזקות את טבעת החנק הרגשית שהם חיים בתוכה תחת הסתרה כמעט מוחלטת בעיקר מהורים וגורמי סמכות.
בדרך הזו שיש שקט בגזרה ההורית, והצפה של קיצוניות ושיח הרסני, נרמול של כוח ותוקפנות, בתוך הגזרה השקטה הזו מהצד ההורי והחינוכי ועל בסיסה מתבגרים מפתחים זהות בוגרת שמבוססת על כוח, עליונות, כעס, מרמור ותחושה של קורבנות. חיים בתחושת "מגיע לי", "חייבים לי", וגם לא מעט נרקיסיזם מתפתח וצומח בתוך המציאות הזו.
איך פוקחים עיניים בתוך עיוורון הורי שמוסתר תחת קוד הנייד בתוך מרחב ה"פרטיות" ?
בהחלט נקודה מאוד מורכבת וקשה שגם מתייחסת לשאלה מה קודם?
הביצה או התרנגולת? אז נתחיל בזה שקשר יציב ושיח שוטף, סמכות הורית שמייצרת שמירה וביטחון רגשי, תחושת שייכות וערך עצמי יצמצמו תופעות של כניסה לקבוצות הרסניות וחיפוש שייכות במחיר זול, או למול תנאי קבלה פחות מכבדים. ויחד עם זאת זאת, זה בהחלט עלול לקרות במציאות של ימינו לכולם, כולם משוטטים ברשת, ניזונים ממנה והיא בהחלט פלטפורמה מאוד מרכזית בחייהם, יש לה השפעה ישירה על התפיסות שלהם ועל בניית הזהות הבוגרת שלהם. לכן, אנחנו כהורים וכאנשי צוות אנחנו צריכים לחקור, להיות ביתר תשומת לב, ולא בזרימה ובאמירות של "ככה זה גיל ההתבגרות".
כשכואבת לכם הבטן מתחושה לא טובה, תקשיבו לבטן שלכם, זה בסדר לחטט בנייד, לבדוק מה קורה שם אם יש לכם תחושה שיש שם קול חזק שמסית או מייצר הסתגרות אן התנהגות לא נורמטיבית (כל דבר שמכאיב לכם בבטן – תסמכו על עצמכם).
הם מצידם יפעלו בכל הכוח להסתיר, להכחיש ולא לשתף ועדיין תמיד הגוף שלהם ידבר. שפת הגוף שלהם היא שפה שיש בה הרבה תוכן, שימו לב ותנסו לקרוא מתחת למילים, תבחנו את ההתנהגויות שלהם, שימו לב לסלנג הדיבור, למילות קוד שיכולות לעוף באוויר ותבדקו את המשמעות שלהן, תתעניינו, תהיו סקרנים, תסתכלו עליהם בעיניים בלי להשפיל מבט – אלו הילדים שלכם.
שימו לב לתסמינים שיכולים להיות גלויים כמו לבוש, פגיעה עצמית, איפור, סטייל, קבוצת חברים, אכילה, הזנחה, הסתגרות, מוחצנות, תובענות ועוד וגם לתסמינים שאינם גלויים/ נסתרים דרך למידה של העולם שלהם, עניין, יחס, סקרנות, תשאול ולא חקירה והכי חשוב קשר, קשר , קשר , קשר – זה המענה הכי חשוב.
חובת הסילוק בבית הספר כצורך שמטרתו גם הגנה על שאר התלמידים, דיאלקטיקה מורכבת.
נוכחות אלימה, עבריינות, נוכחות של קהילות שנמצאות במעגל ההרס, קהילות של "אינסלים" בתוך מרחב חינוכי בית ספרי יכולה בהחלט לאיים ולהוות סיכון.
נוכחות כזו מייצרת מתח משמעותי בעיקר של צוות המורים. הפרדוקס במענה מנסה ליישב את השמירה על הכלל דרך "חובת הסילוק" ההרחקה שלהם מסל התפוחים, מה שמגדיר אותם כתפוח רקוב.
לבין, ההכלה שהם זקוקים לה והחזרה למעגל החיים שהם חווים בו דחויים ומנוכרים. בהחלט מורכב וקשוח.
בכל צד של החלטה יש הרס או הפקרה של הצד השני, איך מיישבים את המציאות הזו, עוצרים את גלגלי ההרס, ומאפשרים ביטחון פיזי ורגשי לכולם יחד עם הזדמנות ויחס הוגן שמרפא את כאב הדחייה והניכור שהפכו לייאוש צורב והרס עצמי וסביבתי?
האינסלים, כמו גם קבוצות הרס נוספות (פגיעה עצמית, הרעבה עצמית, גם בנות בקבוצות של זנות, סקסטינג ועוד) חווים בחוויה הבסיסית הרגשית שלהם בדידות תהומית, לא מוצלחים, כשלון תמידי, אין אופטימיות יש כניעה למציאות הזו, מותקפים ולכן, הם מגיבים בכוח, ובעיקר חסרי אמונה בסביבה במיוחד חסרי אמון למול דמויות סמכות.
כל הרחקה שלהם תייצר העמקה של כל התפיסות השגויות והרגשות הכואבים. לכן, מניעה היא הטיפול הטוב ביותר, לצערנו כרגע צריך לטפל באירועים שכבר מתרחשים, וכאן השיח צריך להיות שיח כנה ויציב, שיתוף פעולה של הורים ואנשי צוות חינוכי וטיפולי.
פחות תיוג, פחות הקלות והתאמות, יותר דרישה ברורה ויציבה – כשאין הקלות ודורשים מהם כמו שדורשים מכולם זה מחזק את הערך שלהם.
כשעושים להם תוכנית עם המון הנחות אנחנו מחזקים את התפיסה התבוסתנית שלהם כלפי עצמם.
השגחה, שמירה ויצירת מרחב ואקלים חברתי פתוח ופחות שיפוטי וביקורתי.
יצירת אקלים חברתי בריא היא משימה מורכבת שמערכת החינוך צריכה לדון בה, ללמוד אותה ולהשקיע משאבים משמעותיים אבל בעיקר ישימים למעשה בשטח. שינוי מדיניות הסילוק ויצירת תוכנית מעטפת שמתייחסת לכולם כשווים, זו נקודת ההתחלה שתאפשר שיווין ערך עבורם ומשם תצמיח סוג של אמון במערכת, לצד גיבוי הורי, דרישה הורית, קול הורי יציב ניתן יהיה להוציא אותם ממעגל הקורבנות וה"אינסליות" ממעגל של הרס עצמי מתקדם שמתרחב לתהומות קשים מנשוא.
צוות חינוכי צריך לבחון כל מקרה לגופו של עניין ולהבין את הצורך שמחפש מענה, את החסר שהנפש זקוקה לו. תלמיד שמחפש שייכות וקורא לעזרה דרך השתייכות לקבוצת "אינסל" או תלמיד שכבר מנהל שיח עמוק, גיבש תפיסות ונסגר בתוך מעגל הרס מסוכן וכן יכול להיות מסוכן לסביבה וגם לעצמו, בשני המקרים חובת הסילוק והכעס לא מסייעים, ויש לפעול בצורה ממוקדת למול כל מקרה, תוך חיפוש מענה יציב וסדור לכאב של הילד ולהגנה על הסביבה ושמירה על ביטחונם של כולם.
במיקוד לעניין ה"אינסלים" – כמו שניתן היה להבין גם בסדרה התבגרות, מקרה שהסתיים ברצח של מתבגרת. כאן חשוב לשים לב לאמירות שנאמרות, לטון שהן נאמרות ולשיח שמחייב השגחה צמודה, גבולות לצג הכלה וטיפול רגשי שיספק מענה לצרכים של המתבגר.
יש להם המון פנטזיות של נקמה, שמגיעות מתוך עצמי שמנסה לייצר עליונות (כוזבת) ולכן חשוב לשים לעניין הזה את כל תשומת הלב הנדרשת.
חשוב לשים לב לכל מיני משפטים שנאמרים גם ברשתות החברתיות, להכיר את הזירה החברתית בתוך הכיתה, את הקשרים של הילדים אחד עם השני/ה, ולא להתבלבל גם כאשר הדברים נאמרים בצחוק, בצחוק ובהומור יש גם הרבה אמת, ולא צריך להיות "בת יענה" .
כשמוציאים את הראש מתוך החול לא צריך לפעול בצורה של חיפוש ורדיפה, לא צריך להפעיל כוח, זכרו שהפעלת כוח תגביר את תחושת הנרדפות של ה"אינסלים" ותייצר מציאות של קיטוב והסלמה של ההתנהגות וגם של הכאב הרגשי, לכן דיאלוג חכם שפועל מול מטרה של החזרה למעגל החברתי וקבוצת השווים ולא של הרחקה וסילוק ותיוג.
פגיעה שאין לה עקבות...
לצד הרצון להכיל ולייצר שיוון, ולהימנע מהעצמה של תחושת הניכור והתלישות חשוב לשים לב גם לפגיעה שמתרחשת מתחת לראדר.
כשמודבר ב"אינסלים" – הפגיעה היא בעיקר מול נשים. כשיש שיח "אינסלי" שבמהותו שונא נשים ושם אותם כאשמות, מתייחס אליהן בעליונות ותחת כוח. השיח הזה בעיקר בתוך הרשת מחלחל, מופץ בקצב ונכנס לתודעה שאט שאט מנרמלת שיח פוגעני נגד נשים, שיח מחפיץ, שיח מסוכן שרואה בנות כדמות מינית/ שפחות מין שצריכות לספק את הגבר ולא מעבר לזה.
לתפיסות השגויות הללו יש כבר הדים מאוד נוכחים בתוך הרשת כבר היום, לצערי גם תפיסות של בנות את עצמן כלפי עצמן ככלי שרת עבור הבנים/ הגברים.
לא מעט בנות מתנהלות היום ברשת בצורה שמתכתבת עם המחשבה ה"אינסלית" עם ההבנה השגויה שגופן ומיניותן של בנות מגיעות לפני העצמי שלהן.
מהכרות עמוקה שלי עם השיח בתוך הרשת, יש לא מעט מתבגרות שמשתפות פעולה עם הריצוי הזה דרך מכירת גופן ועוד
כחלק מתפיסת שמחלחלת ומקבלת הד של נורמלי וכשר. קצת מחזיר אותנו אחורה לפני המהפכה הפמיניסטית ומשאיר את הבנות בתוך מרחב של בטוח בעיקר של תפיסת עצמי שגויה.
יש היום לא מעט תופעות של שיימינג, הפצה של תמונות והתכתבויות סקסטינג של עירום, היד קלה על המקלדת, בדיוק כמו בסדרה "התבגרות" שתמונת עירום של קייטי מופצת וזוכה לשיימניג שמגדיר אותה "חלשה חברתית". בכלל כל התופעה שבה השיח מתנהל ברשת בצורה של העלאת סרטונים שמרמזים על מענה למישהו ספציפי היא תופעה הרסנית שמקדמת ניתוק, השפלה, החפצה וזריעת כאב שהופכת אט אט להיות תופעה שגורה ו"מקובלת" חברתית.
ואם יש הורים שקוראים עכשיו את השורות הללו ולא יודעים למה הכוונה, זו עוד עדות לכך שאנחנו כהורים לא מכירים את השיח, צורתו של השיח, האלימות השקטה והמסוכנת שלו.
גם על התופעות הללו חשוב לקיים שיח שמקדם כבוד, כנות והבנה של האחר, בכלל הבנה שיש אחר ויש לו רגשות וצרכים. אחד הדברים הכי משמעותיים שלדעתי צריכים להתקיים כיום הוא איסור מוחלט של הכנסת טלפונים לשטח בית הספר.
יצירת מרחב שבו הם יצאו מבועת העיוורון וגלגלי ההרס, יפקחו עיניים ויראו שיש אנשים נושמים מולם ולא מקלדות בלי דופק.
לסיכום החלק הזה:
דיאלקטיקה שמחזיקה את ההכרה בכאב הנפש, באימה שיש בתחושת הניכור והדחייה ומנגד, מייצרת מרחב בטוח שמונע פגיעה באחר. חשוב להיות יציבים, לא לפחד מעימות ולדעת גם לא להיכנס אליו, גבולות וסמכות יציבים שמקרבים את הילד לתוך המעגל השיווני ולא מקריבים את הילד ומקיימים את "חובת הסילוק".
כמה נקודות חשובות להבנה בנושא ה"אינסלים" כסמל לעוד הרבה קבוצות שצצות במרחב של מתבגרים.
- אנחנו צריכים להבין שהמציאות שבה גדלים הילדים שלנו היא לא דומה למציאות שבה אנחנו גדלנו, בשום צורה!! לא נכון לשכנע את עצמנו שגם אנחנו היינו ככה.
- ההשגחה והטיפול בבני הנוער מחייב הבנה כוללת ומערכתית בעיקר סביב התרבות והמסורות והשפה שהם מייצרם לעצמם בעולם שאין בו גבולות ואין בו נוכחות בוגרת שמייצרת איזונים.
- החידוד החשוב הוא שנדרשת הבנה של התנהגויות ותרבות שנרקמת בעולמם, וההתייחסות חייבת להיות למול פרשנות ולמידה של התרבות הרגשית והתרבות החברתית, ההתנהלות שלהם וההבנה שלהם את המציאות בהקשר של מערכות יחסים, ראיית האחר וראיית עצמם בתוך תפיסת המציאות.
- ההתנהלות הווירטואלית שהפכה להיות זירה צרה, בודדה ועיקרית לצד תא משפחתי גדול ממדים, עם המון מקום לבדידות, הורים עסוקים זמינים ולא מספיק נוכחים מייצרים השטחה רגשית משמעותית, ניתוק מהעצמי והמון סבל שנצבר תחת כל אלו. הסבל בא לידי ביטוי בקיטוב, קורבנות, תובענות, פוגעניות, הסתגרות ועוד כל מיני התנהגויות שמייצרות אוירה קשה בבית, הן חלק מהמציאות של הרבה משפחות בארץ ובעולם, ואנחנו צריכים כמבוגרים לקחת אחריות על העניין הזה ולא לזרום מולו בכניעה.
- סוגיה מסוכנת נוספת היא המצלמה – חשיפה תמידית ולא רק של המראה החיצוני, מצלמה תודעתית שמייצרת אצלם הבנה עמוקה שהם חשופים, שרואים אותם כל הזמן וגם מעבירים עליהם ביקורת. לכן, הם עסוקים במראה בצורה אובססיבית וגם בהסתרה באותה מידה. בעידן שלהם הרגש שמבקש מגן נפש נמצא חשוף לעיני המקלדת של כולם, שמופעלת בהשטחה רגשית ולא מעט פעמים גם פוגענית.
- מיניות, קשרים בין אישיים, חברות, זוגיות, יציאות לדייטים, אינטימיות הכל הפך לפרוץ ולא שמור. הם מדברים על פרטיות ונמצאים במרחב פרוץ שחודר לתוך האינטימיות הקדושה שלהם ומייצר שם חילול – הכול נמצא במצלמה התודעתית מצולם, משודר ותחת ביקורת עוינת. ואם זה לא מצולם אז הם בתחושה שהם חייבים לצלם, כי אם לא צילמתי לא קבלתי אישור חיצוני – לייקים. – לכן הורים ומערכת חינוך חייבים לייצר נוכחות ושמירה, קריאה את הסממנים הרגשיים, תיקוף שלהם וייצוג שלהם בפני הפרט בכדי ליצר תובנות ולמידה, כדי להכיל וכדי לשים גבולות ולא רק לייצר שיח, גבולות שמייצרים קרבה ולא הרחקה וכוח.
- אהבה וקשר שאינם תלויים בדבר – תופעת האינסליות מדגישה בפנינו חסר רגשי עמוק – חוסר בשייכות, חוסר ערך, חוסר אטרקטיביות בעיקר מינית / זוגית. הפחד מניכור ודחייה זה פחד שמנהל כיום כמעט כל ילד ומתבגר. הם מנסים לשמור על עצמם מהפגיעות הזו דרך כל מיני מנגנונים של כוח, שימוש בגוף שלהם, שקרים, הסתרות או הסתתרויות. לכן, הם זקוקים לקשר בטוח ויציב שיאפשר להם להרגיש בעלי ערך, אהובים בלי תנאים, נחוצים לאחר, שווי ערך, מועילים ואטרקטיביים.לייצר להם חוויות של הצלחה וערך שלא על בסיס של סטטוס חברתי, תחושת ערך על בסיס של קבלה והכרה.
- עבודה על תחושת הערך שלהם חשוב שתהיה דרך עמלנות, התגברות והתמודדות עם אתגרים. זה חייב להיות מולם תחת עיניים שמתבוננות בהם ורואות אותם יכולים ומסוגלים. הם צריכים להיות חלק פעיל ואקטיבי, יחד עם אמונה בהם, ביכולות שלהם ובמסוגלות שלהם.
אפשר לתת עוד המון המלצות ומחשבות שלי בעניין החינוך והליווי. אבל חשוב מאוד שנדע ונכיר את זירת החיים שלהם, נכיר את השפה שלהם ונדע להיות שם למנוע התמוטטות רגשית ולייצר שמירה והגנה.
תופעת ה"אינסלים" מאפשרת פה למידה משמעותית ודחופה של הורים, צוותי חינוך ומורים.
מאמר נוסף בנושא הסדרה התבגרות - מאפייני התנהגות - מדריך מפורט להורים מצורף פה
תודה שקראתם מוזמנים/ות לכתוב לי רשמים, מחשבות, תהיות, בקשות וכל דבר אחר שעולה בכם.
כותבת המאמר:
ליאורה חיים - מנכ"ל ובעלים של מגן הנפש - מרכז טיפולי למשפחות הורים ומתבגרים/ות בע"מ.
פסיכותרפיסטית מוסמכת, MA בחינוך בהתמחות לקויות מורכבות קשב ואוטיזם, מטפלת רגשית, CBT, NLP, ACT - מדריכת מיניות לגיל ההתבגרות, מומחית בטיפול בהפרעות התנהגות וקשיי סמכות, מטפלת זוגית.
למידע נוסף על המרכז : הורידו את הקובץ המצ"ב