אנחנו מגדלים ילדים בחברה אלימה, האלימות בחברה הישראלית מופנית לילדים, נשים, גברים, מבוגרים ויש בא אלימות מילולית, פיזית, נפשית, כלכלית והיום גם דיגיטלית.
אם חשבנו שאנחנו חברה נאורה ומפותחת, אז נראה לי שטעינו. לצערי תסמיני הפטריארכליות נטועים בנו היטב, אנחנו מגדלים ילדים בחינוך מסליל כזה שמכתיב ומעצב את מי שאנחנו מהילדות ועד לבגרות וגם זה סוג של אלימות.
ילדים היום גדלים בתוך עולם וירטואלי, עולם שבו הם נמצאים בבדידות רוב שעות היממה, תסכול, הרבה קנאה והשוואתיות, חרדה ותחושה חזקה של תבוסתנות.
כשילד גדל בתוך תחושה כזו, כאשר הרגשות האלו צפים בתוכו רוב שעות היום והוא נשאר איתם, ישן איתם ומדחיק אותם היטב פנימה לתוך נשמתו, הן הופכות להיות חלק ממנו. אנחנו לא מאפשרים להם מרחב שיחה ולא מרחב בטוח לשיח רגשי, שיח כזה שמאורר את הרגש, מנרמל את הכאב, מראה את הצד היפה ואת הטוב במציאות,
אנחנו בקושי נמצאים איתם באינטראקציה של אחד על אחד, וגם אז השיח שלנו מולם הוא שיח ביקורתי, שיפוטי ומרוחק. הם גדלים בתוך מרחב וירטואלי שיש בו אלימות כל הזמן, אלימות מילולית בעיקר בהודעות בוואטסאפ, בצ'טים אנונימיים, אונליפנס, טלגרם, אינסטגרם, טיק טוק ועוד. אלימות פיזית במשחקי המחשב בהם רוצחים, הורגים, אונסים וכו'. ובנוסף המרחבים הפורנוגרפיים שבהם צופים ילדים מגיל 8 בישראל ונחשפים לאלימות מינית והחפצה.
ואם זה לא מספיק אז יש גם את נטפליקס ששם יש לא מעט אלימות על כל גווניה בהמון סדרות.
כשהגוף שלנו והתודעה נמצאים בתוך מרחב של אלימות, כשאין מקום לשיח וכשיש השתקה של רגשות כואבים, כשאנחנו מדחיקים רגשות ולא נותנים לזה ביטוי, אין לזה לגיטימציה. כשלא מדברים על מיניות, על אלימות מינית, כשאנחנו לא מספקים להם מקום בטוח לביטוי עצמי, אנחנו מלמדים אותם להתרחק מעצמם, להיות מישהו אחר כלפי חוץ, קוראים לזה ניתוק רגשי, זה בא לידי ביטוי ברשת באמצעות פילטרים והסתרות. כל אלו יחד מייצרים דפוסי התנהגות אלימים, קשים, אימפולסיביים ולא נשלטים.
התפקיד שלנו לייצר מרחב של אהבה, מרחב חדש שישפיע על בני הנוער שדרכו נצליח להזרים אהבה ואור, כזה שיצליח לרפא את הפצע. התפקיד שלנו הוא לגדל פה דור חדש שמדבר רגשות, שמחובר לעצמו ולא לפילטר שלו במסך, שיודע לתקשר, לשוחח, לשתף, להיות כנה ולהרגיש בטוח. לייצר פה ילדות חדשה של ילדים שאוהבים את מי שהם כמו שהם ורק כאשר זה יקרה הם יצליחו לאהוב את הסביבה שלהם.
המתבגרים שלנו היום לא מכירים את המילה עונג, הם עסוקים בלהיות חיקוי של אושייות אינסטגרם . מתבגרות היום מתייחסות להנאה מיחסי מין בהעדר כאב בלבד, הן נמצאות שם צעירות ומרצות (ריצוי) את מודל הרשת. כשהנוער לא מכיר ומתנסה במושג עונג, ריגוש, אהבה הוא לא יכול להבין איך נראית פגיעה מינית. רק כאשר הם יחוו את הצד החיובי של המטבע בצורה טבעית ואוטנטית הם ידעו להבחין ברע, רק באמצעות אהבה אמיתית נצליח להרחיק את האלימות.
מתבגרים היום פחות אוהבים את עצמם, שיפוטים וביקורתיים כלפי עצמם וכלפי הסביבה, המילה חמלה היא מילה שאיבדה את ערכה בדור הזה, כשאין חמלה לעצמנו לא יכולה להיות לנו חמלה לאחר.
רק אדם שפצעיו הפנימיים נחבשו והחלימו יוכל להיות פנוי לחמלה כלפי האחר
חינוך למיניות בריאה - ילדים היום מחנכים את עצמם על מיניות, הם נעזרים ברשת ולומדים בדיוק ההפך ממיניות , הם לומדים אלימות, החפצה, השפלה וכאב. אחד הנושאים הקשים לשיח בבתים הוא נושא המיניות, בהרבה בתים השיח הזה פשוט לא קורה, או שהוא קורה בצורה לא מותאמת. הדרך הנכונה היא ללמד למיניות מתוך מקום של כבוד, חמלה ועונג לעצמך ולאחר
1 להכיר ולכבד את הגוף שלנו-
כל מתבגר צריך לדעת שהגוף שלו הוא שלו, לכל אחד/ת מותר לסרב ושביכולתם להגן על עצמם ולענג את עצמם- אוננות היא לא מילה גסה, היא טבעית ונורמלית.
2. דבר רגשות - צינור הרגש הוא צינור אחד, עוברים בו כל הרגשות, כואבים ושמחים כאחד, אדם נורמלי חווה את כל טווח הרגשות, כאשר אנחנו מדחיקים רגש כואב, זה חוסם את צינור הרגש ולא מאפשר לחוות אושר, זה כמו תולעת בתוך הנשמה שמכרסמת מפנים וגורמת לנו ללחץ, כאב גדול יותר , בדידות ולעיתים השחרור הוא בצורה אלימה
3. שימו את זה על השולחן – תעשו שיחה פתוחה למרות חוסר הנעימות, כשאנחנו מתביישים ושמים את הנושא בחושך, הוא הופך להיות חשוך וקשה , הוא לא מתחבר לעונג ואהבה .
4. קבלה מלאה של כולנו – בנים ובנות שווי ערך, ראויים לאהבה ועונג במידה שווה. המלחמה באלימות המינית היא באחריות שלנו, ילדים/ות צעירים מאוד חשופים היום לפגיעות מיניות בכל רגע ורגע ללא הגנה. ההגנה היחידה שאנחנו יכולים לתת להם זה את עצמם חזקים וחסינים נפשית ילדים בעל ערך עצמי גבוה יצאו מסיטואציה מסוכנת כאשר ילדים בעל ערך עצמי נמוך יישאבו אליה וייפגעו. רק אהבה וקבלה ימנו את האלימות