הסדרה התבגרות - מדריך להורים

התבגרות – הצצה נדירה ואוטנטית לתוך המראה הרגשית של ילדים עם נפש זכה וחשופה במציאות של העידן החדש. 

תמונת מציאות של נפש ילדית שנרמסת לחתיכות דקות תחת עיינים עצומות לרווחה של מבוגרים במרחב, מבוגרים שמסתכלים למציאות ולא יודעים לקרוא את הקודים שלה, לא מכירים את השפה ונשארים עיוורים למול מציאות רגשית קשה ומורכבת.

 התבגרות בנטפליקס - מיני סדרה של 4 פרקים שמתחילה בהלם, בסוג של שבר עצום שפוקד משפחה שלמה ברגע אחד שבו המשטרה פורצת את הבית, אבל גם את הבועה שבה חיו ההורים בועת השקט. 

שורים קשוחים עוצרים ילד צעיר מידי, ג'יימי, רק בן 13, באשמת רצח. ההורים שעומדים שם מוכי הלם בטוחים מעל לכל ספק שזו טעות, הוא מרוב פחד משתין במכנסיים.

כשמתבוננים  דרך המשקפיים של ההורים, בהבנה שלהם את העולם שמתחת לקוד הנייד של הטלפון, הם צודקים. 

כי הוא ילד טוב ושקט, ואין שום סיבה שבעולם שהוא ירצח אף אחד. 

הוא היה שמור ומוגן בבית, בחדר שלו, "כל יום הוא חזר והיה בחדר שלו עם המחשב..." . 

אי אפשר להיות שמורים ומוגנים כשיש להם מכשיר שמקצר עבורם את הדרך לכל מקום שירצו להיות בו, בלי שום הגנה ויחד עם זאת בלי שום מגבלה או השגחה הורות אחראית, בלי שום נקודת יחוס לבחינת מציאות החיים. 

 פרק 3 - המפגש של הפסיכולוגית עם ג'יימי רגע לפני המשפט שלו. 

בפרק ניתן לצפות בשאלות מאוד מהותיות ועמוקות בעיקר על ויסות רגשי, תפיסת העצמי שלו, זהות, מיניות, תחושת הערך והשייכות וגם התוקפנות הזו שמגיעה לפרקים מתוך השקט, בלי שום התרעה, מתפרצת מתוכו. 

סף תסכול נמוך, תחושת תלישות והעדר שייכות שאולי הם הבסיס הבראשיתי שנפש זקוקה לו כדי להצליח להתמודד עם אתגרים מציאות חיים מורכבת. 

הסיפור המדובר מציב את הצופים בתוך המציאות הרגשית והמוסרית של מתבגרים בעולם מורכב כשהם פועלים בתוכו בהשטחה רגשית, ניתוק מעצמם וקושי לראות את האחר ואת צרכיו. 

מטרת מאמר -  הבנה של המרחב הרגשי המורכב והמאתגר של מתבגרים, צפייה מכוונת ללמידה וזיהוי של התנהגויות שמצריכות מענה הורי עמוק.

הצצה לתוך השפה שלהם והבנה של משמעות השפה והפרשנות שלה על ההתנהלות מתבגרים ועל מצבם הרגשי, משמעות המיקום ההורי בתוך התא המשפחתי. וגם חשיבות השיח הפרונטלי עם מתבגרים.

לנוכחות הפיזית הקרובה, לשיח העמוק ולהשגחה ההורית  יש כוח שמרפד עבורם את "מגן הנפש" ומאפשר להם לצמוח עם עמוד שדרה רגשי, תפיסת מציאות ראויה ויכולת לבחון מציאות ולדעת לעצור רגע לפני נקודת ה"אל חזור".

רגע לפני רצח של אדם אחר ושל עצמם, קול פנימי שיאפשר להם לפנות להורים או למבוגר בריא אחר כדי לקבל עטיפה ותמיכה רגשית ומוסרית.

לא מעט הורים שצפו בפרקים ציינו כי הופתעו מהחזות התמימה של ג'יימי כמתבגר ויחד עם זאת לא הופתעו מביטויי התוקפות, סף התסכול הנמוך, המעבר בין 0 ל 100, הניתוק הרגשי, השקרים ועוד. 

לא מעט הורים חווים כיום את ההתנהגויות הללו שנעות על ציר של שחור לבן, לא צפויות ומאוד מבלבלות. זה פוגש הורים וחובט בהם בבטן הרכה, משאיר אותם בתחושה של "איך זה קרה לנו?".

זו נקודת חשובה שכדאי לצבוע במחשבה ולהבין שזה גיל לא תמים כלל, לכל התנהגות של מתבגר/ ילד יש סיבה ויש מטרה. לפעמים הפרעת ההתנהגות או המצוקה שלהם יכולה לבוא לידי ביטוי גם בצורה של התכנסות/מופנמות שאולי נפרש אותם כילדים שקטים ורגישים, חשוב שנהיה ערים למצוקות שמתרחשות מתחת לפני השטח. 

הפרק השלישי המפגש עם הפסיכולוגית: 

הסוגייה המרכזית שנדרשת פה לתשומת לב היא לא רק עצם העבירה, הרצח שבו הנער חשוד. חשוב להבין שהרצח לא קרה פתאום, או ברגע של אי שיקול דעת, הרצח הוא קצה של קושי רגשי ונפשי. הוא תוצר של כאב רגשי עמוק. 

כמובן שזה לא מצדיק רצח, אבל בעיניים של הורים ומטפלים חשוב ללמוד דרך הצפייה שההתנהגות הקיצונית הזו הוא תולדה של סבל. 

הסבל הוא לא רק חברתי, הסבל הוא גם למול תחושת השקיפות והבדידות שהוא חווה בבית, במקום שבו הוא נשאר עם הכאב, בחדר, מול המחשב, עד מאוחר בלילה.

אבא של ג'יימי   "ראיתי את האור דולק בלילה, ורק קראתי לו לכבות ולישון, הוא לא אמר מילה, הוא כיבה את האור, אולי הייתי צריך להיכנס אליו לחדר, חשבתי שהוא בחדר בבית מוגן ושמור ....." . 

הפסיכולוגית בפרק נדרשת להתמודד עם סוגיה קשה של עבריינות, מקרה רצח. ויחד עם זאת להחזיק את הצורך של ג'יימי באהבה, תחושת שייכות, ערך עצמי וקבלה שלו כאדם בלי תנאים. 

ג'יימי -  מתבגר שעבר חרם חברתי ורגשי, תחושת נידוי, לעג על גופו ומראהו, השפלה "אני לא כל כך נואשת.." וגם הפקרה רגשית וחברתית. 

הפסיכולוגית  מנסה עכשיו לעבוד עם המטען הרגשי המורכב הזה שלא מסוגל לסמוך על אף אחד בעולם, אולי אפילו לא על עצמו. 

היא מנסה להישאר ב"קובייה" המקצועית של המטפלת ולהחזיק את נושא המוסריות והגבול שנחצה למול הלב הזה של הילד שלא מפסיק לדמם, לכעוס, לפחד ובעיקר להרגיש חסר אונים. 

סוג של השפלה עצמית שבה הוא נתון למול עצמו. 

כדי לתת בה אמון או כדי להבין מול מי הוא עומד, הוא מנסה בדרכים שמוכרות לו ל"שבור" את הפסיכולוגית, לשבור את החומה. 

הוא מנסה לייצר מולה שיח של חברים, לגייס אותה לצד שלו, הוא מנסה גם לייצר מציאות של מישהו שלא רק יביא לו שוקו ומרשמלו, ויכינו לו כריך כמו שהוא אוהב, הוא גם רוצה מחויבות והכרה בסבל שלו, הוא זקוק למישהו שיבין את הכאב שלו, את מה שהוא חווה לפני שהוא יהיה מסוגל לקחת אחריות על הרצח. 

הוא מנסה לפרוץ את דמות המטפלת דרך שיח רגשי, בדיקת גבולות כל הזמן, תוקפנות ורגיעה, פיזיות וגם התפרצויות רגשיות, כל אלו מתרחשים מול רצון אחד – לקבל אהבה, לקבל הכרה ביכולת שלו להיות אהוב על ידי הסביבה, ביכולת של מבוגר בעולם הזה לתת לו עטיפה רגשית שיש בה מחויבות אישית כלפיו גם אחרי שהוא חצה את הגבול, בעצם לקבל אהבה בלי תנאי, גם כאשר הוא אכזב בגדול. 

כמה נקודות שהורים יכולים ללמוד מהצפייה ומהשיח הזה: 

• שימו לב מה קורה כאשר אתם כבוגרים משמעותיים בחייהם של הילדים שלכם מפגישים אותם עם מציאות, עם הפחדים שלהם ?
• מה קורה כאשר הפחדים שלכם כהורים מנהלים אתכם בשיח עם הילדים?
• האם הילד שלכם יודע שהוא ראוי לאהבה תמיד ובכל תנאי ?, תענו על השאלה הזו עבור כל ילד שלכם.
• האם שוחחתם על הנושא הזה? אמרתם בקול צלול וברור שהם ראויים לאהבה ?
• האם לילד שלכם יש תחושת שייכות לבית, לתא המשפחתי ? מה תחושת הערך שלו ?
• האם יש גבולות בבית שהילד יודע לכבד אותם ? 
• האם אתם כהורים דורשים מהילדים לכבד את הערכים בבית ?

תחושת שקיפות 

השיחה עם הפסיכולוגית מאפשרת להורים להיות "זבוב על הקיר" בתוך חדר הטיפולים, ולהבין עד כמה חשוב לילדים להרגיש שרואים אותם, שיש להם משמעות בתוך הבית, ולא רק שקונים להם ונותנים להם מכסה של קורת גג פיזית. 

המקרה של ג'יימי, אומנם עוסק ברצח, אבל דפוס ההתנהגות, תחושת התסכול, הצורך הרגשי צף ומייצג בצורה טובה את מה שמתרחש אצלם עמוק בנפש.

השיחה עם הפסיכולוגית  מתנהלת כמו טיפול לכל דבר ועניין, הם נמצאים לבד, היא שואלת אותו לא מעט שאלות שמתייחסות למצב הרגשי שלו, חוקרת יחד אתו את התגובות שלו באינסטגרם, את הפעילות שלו ברשת מתוך רצון להבין מה המניע שיכול היה לגרום לו לבצע את פעולת הרצח שמיוחסת לו. 

בשיחה הזו ניתן להבחין בתחושת השקיפות שלו ואת ההתנהגות שהיא מייצרת. 

ניתן להבחין בדואליות (שדרך אגב מאפיינת המון מתבגרים) מצד אחד התרסה, בוטות, תוקפות שמייצרת הרחקה. 

המטפלת נשארת קפואה ומבוהלת לא מעט פעמים. 

ומנגד, צורך עמוק בשיחה, אמון, ערך, "מה תכתבי עלי ? ...", "את אוהבת אותי?" הוא שואל בלי הפסקה, מבקש לקבל הכרה, קרבה, אפילו מגע. 

זו המטוטלת הרגשית שהוא מצוי בה מתוך כאב עמוק, נפש מדממת, ובעיקר תחושת חוסר אמון בעולם, במשפחה, בממסד, בחברים. 

הוא מתנהל בחוסר אמון מלא מול המציאות, זו תחושה קשה שמפעילה אפילו כאב פיזי. 

כשהייאוש נעשה יותר נח. 

ג'יימי מכנה את עצמו "מכוער", מדבר על עצמו כאדם  שאין מצב שיצליחו לאהוב אותו, תחושה קשה של "אין מוצא" חוסר אונים שהפך לחוסר ישע. 

הסיפור של קייטי, הנרצחת, לאחר שהופצה תמונת עירום שלה בשכבה, וההתנהלות של ג'יימי בתוך הכאוס שלה היא הזדמנות להורים להבין את דפוסי הפעולה של מתבגרים.

מתבגרים שתחושת הערך שלהם ירודה, ומתוך ייאוש מחפשים "לנצל הזדמנות" להצליח להיראות "נורמלי" או "אהוב" או "שייך" דרך מצוקה של האחר.

 "הם צחקו עליה וקראו לה שטוחה", הוא מבין שכרגע קייטי חלשה, מוחלשת, פגועה.  זה מייצר אצלו תחושה של הזדהות אולי וגם רצון לנצל מצב. 

הוא מציע להתקרב אליה, לצאת איתה, למרות שהוא לא אוהב אותה, הוא לא ציין שהוא מרגיש אליה רגשות מסויימים, הוא רק ציין שכולם צחקו עליה. 

זו הזדמנות עבורו להרגיש בעל ערך, כי עכשיו כשהיא חלשה אולי יהיה לו סיכוי להרגיש אהוב, למרות שאין לא באמת רגשות אליה. 

זה תיאור מאוד אותנטי של נפש שמחפשת תשומת לב ותחושת נחיצות בצורה נואשת, הנואשות הזו מגיע מחסך כבד, מכאב עמוק ומתחושה של חוסר ערך. 

נזרעת פה הבנה שגויה של מערכות יחסים, הבנה שמערכת יחסים היא משחק כוחות לא שיוויני, שיש עליונות בזוגיות, שיש ניצול של חולשה.

כל זה נעשה מול שקט הורי, חופש להיות בחדר בשקט שלו, "צריך את ה לבד שלו" , "צריך את הפרטיות שלו". 

מתבגרים/ות שנמצאים מול מסך לא מעט שעות ביממה, משופעים  מהרשתות החברתיות. הצפייה מייצרת השטחה הרגשית, ניתוק ורצון להיראות ולקבל לייקים, מותירים את העומק, החברות האמיתית, מהות הקשר הרחק מאחור. 

המטרה "להיות בזוגיות" / "כמו כולם", לפעול מתוך התבוננות של איך כולם יראו אותי,  מקדשת את האמצעים – הקטנה עצמית, ריצוי, ביטול עצמי ועוד. 

זו סוגיה מאוד מורכבת ומאוד חשובה שהורים צריכים להעמיק בה את השיח, לחזק את תחושת הערך של הילדים/מתבגרים, להיות בקשר רציף ועמוק כהורים מכווינים ודורשים, מציבי גבולות ולא כחברים. 

עיוות החשיבה שקרבה וזוגיות יכולים להיות מתוך עליונות רגשית, או החלשה הרגשית של האחר או ניצול מצוקה של אחר חייבת לקבל מענה של שיח רגשי של הורים ומתבגרים. 

התפקיד ההורי הוא להכווין לתפיסת מציאות של קשר זוגי מתוך אהבה, משיכה, עניין, תחושת ערך, הדדיות ושיוון ערך. מתוך רצון מלא ולא ממקום של הסכמה או כניעה כי "לכולם יש חבר". 

מתבגרים/ ילדים לעיתים מתייחסים בשיח כלפי לאחר, בזוגיות או בכלל בצורה של עליונות / בריונות/יחסי כוחות/ ניצול ועוד. 

"עשיתי לה טובה – מי היה יוצא איתה בכלל", תחושה של מה היא/ הוא שווה בלעדיי ועוד כל מיני אמירות והבנות שמייצרות עיוותי חשיבה ומערכות יחסים רעילות ומסוכנות שבנויות על כוח, שליטה או פנטזיה של גיבור/ה שמצילים את האחר או עושים לו טובה. 

אינטימיות ומיניות ממקום של הסכמה וכניעה: 

תמונת העירום של קייטי שהופצה ברשת.

כל מתבגר/ת היום יודעים ומבינים את הסכנה בשליחת תמונות עירום שלהם לחברים/ברשת. 

יחד עם זאת ה"אני העכשווי" שלהם בתוך הדילר הטכנולוגי חזק יותר מ"האני העתידי" והמחירים ידועים מראש. יש שם מין בלבול וטשטוש של הגבולות וגם בלבול רגשי גדול מאוד. 

לכן, למרות כל השיח וההבנה של הסכנה והפגיעה המסוכנת של שליחת תמונות עירום זה קורה!. וזה קורה במשפחות הכי טובות, אצל ילדים/ות טובים מאוד שמחפשים לטפל בכאב/ בסבל / בצורך רגשי שלא מקבל מענה, לעיתים מתקשים בדחיית סיפוקים ומחפשים את הריגוש. 

תחושת חוסר האונים שנטועה בהם הופכת לאימה שמתחוללת בתוכם. 

"בחיים לא יהיה לי חבר" , " אני מכוער/ת מי יצא איתי" , "לכולם כבר יש חבר/ה" , ,כולם כבר עשו את זה". 

מכונת המחשבות שלהם ממריצה את הפחד, מגדילה את הכאוס הרגשי ומייצרת דינמיקה אינטימית, מיניות פרוצה, מיניות טכנית שמתרחשת בלי החוויה הרגשית הנכונה. ילדים שמתנסים במיניות לא מותאמת יחד עם העדר רגש. 

פשוט נותנים את עצמם כדי לקבל קרבה, כדי להרגיש "בסדר". 

יחסים שאין בהם הדדיות, מחויבות, אהבה, חיבה , אכפתיות. 

יש בהם המון תלות, תובענות, פחד, שיפוט וביקורת ולפעמים אפילו תחושה של סלידה. 

אחת הפלטפורמות ברשת שמייצרות ומעצימות אולי אפילו מנרמלות של מערכות היחסים המעוותות האלו היא "אומיגל". שם יש חיפוש של קרבה אינטימית מבלי שיהיו יחסי כבוד והתמסרות רגשית. 

יחסים של פיצוי, ריצוי וכוח, "את תשלחי לי תמונות ואני אהיה איתך בקשר". 

מתבגרת שמכירה מתבגר באומיגל, מתכתבים 4 שעות, קובעים להיפגש, הוא מציין בפניה שהמפגש הוא למטרה מינית, היא מסכימה ויחד עם זאת מצפה שיהיה שם אולי אחר כך קשר אמיתי, כך היא בעיניים פקוחות ניגשת למפגש מיני (פעם ראשונה) עם אדם זר, מתוך כמיהה לקשר אמיתי. 

רק שהעיוות החשיבתי שמייצרת תחושת חוסר האונים שולט בהתנהלות שלה. היא מקיימת אתו יחס מין מלאים ברכב. 

ומשם ממשיך קשר של ניצול ושליטה שלו בה. תוך ניסיון שלה לנרמל את השליטה בסיפור שהיא מנצלת אותו מינית וככה היא לומדת להיות טובה יותר.   

נחזור לקייטי שלמרות מצבה האנוש, המוחלש חברתית דוחה את ג'יימי, שברגע הזה מרוסק רגשית מתוך הבנה שגם היא, שמצבה כה קשה, לא מעוניינת בו. 

זה מחזק את המחשבה שלו על עצמו, את הביקורת שלו כלפי עצמו "אני מכוער". וזה לא מספיק, הדחייה נעשה בלעג "אני לא כל כך נואשת" ובגלוי! 

יש פה כאב עצום של דחייה על רקע רומנטי, כביכול, ויחד עם זאת חשיפה של ג'יימי כמי שניסה להתקרב לחלשה של החבורה, ולא מספיק שהסוד התגלה, היא גם זרקה אותו בברוטליות, בביטול ובלעג. 

בחוויה של ג'יימי יש אימה – הוא מרגיש עירום רגשי מול כולם, היא באמירה "אני לא כזו נואשת" חיזקה את תחושת היעדר הערך שלו בפני עצמו, אבל גם גרמה לו להרגיש חשוף מול כולם, כאילו שהיא שמה לו שלט על הראש "חסר ערך/ שקוף/ מכוער" ועכשיו כולם נחשפו לזה. 

היא קיבעה  את השקיפות שלו, את חוסר הערך שלו והשאירה אותו חסר ישע, בלי יכולת לווסת את הצונאמי שמתחולל בתוכו, את הכאב הרגשי הזה שהוא בלתי נסבל, שמציף אותו עד חנק. 

מנשלט לשולט  

ניתן לצפות בפרק 3 ברגע הזה שבו ג'יימי הופך מילד חמוד שמנהל שיחה טובה ומאוד מתנחמדת עם הפסיכולוגית למפלצת. הוא ברגע עובר להתקפה. 

כשהוא מנסה לקבל קרבה והכרה הוא מצליח לווסת את עצמו, ברגע שהוא לא מקבל את מבוקשו, ברגע שמשהו מתחיל להיסדק למול התכנון שלו הוא מתפרץ, עובר להתקפה. 

ניתן היה להבחין בזה גם מול קייתי, הוא ניסה לעשות שימוש בחולשה שלה כדי להרגיש ערך, ניסה לנצל את מצבה  החלש והציע לה חברות. בראשו הוא דימיין הצלחה, קרבה, סיפוק. ברגע שהיא דחתה אותו, ועוד עשתה זו בצורה של לעג, המעבר להתקפה הוא מידי. 

התוקפנות מדברת את הכאב שלו שהוא לא מצליח לווסת במילים, בשפה ברורה. בניסיון לתרגם את הכאב הפיזי והרגשי שלו למילים/ סמלים או אותות מצוקה שיהיו בהירים ומובנים במציאות, בקרב אנשים קרובים שהוא יכול לתת בהם אמון ולהיות עטוף תחת כנפיהם החמימות. 

ברגע שבו הוא מבין שהפנטזיה לא הולכת להתממש הוא שורף הכול, והרצון שלו בקרבה מתחלף ברגע ברצון שלו למחוק אותה, את מה שהיא מייצגת בעצם, את התחושה שהיא גרמה לו להרגיש – שקוף – לא קיים – מושפל וכו'. 

עוד נקודה שאפשר להתבונן בה בשיח של הפסיכולוגית עם ג'יימי, וחשוב שתנסו לקחת את זה לשיח עם הילדים שלכם, ולנסות לזהות את הדפוס הזה. 

הפסיכולוגית ממקמת את עצמה מול ג'יימי במקום של סמכות, נשארת רחוקה ויחד עם זאת מפגינה אכפתיות ואמפתיה כלפיו, מכינה לו שוקו, כריך, מתעניינת בו, סקרנית לגבי אורך החיים שלו, היחסים עם אבא שלו. 

הכל נעשה ממקום מאוד מתעניין. אין ביקורת ואין שיפוט – "שדרנית כדורגל" – (מונח שמסביר תיאור מצב בלי לתבל ברגש/ ביקורת) ויחד עם זאת אין התרגשות, התפעלות, התמסרות. 

מנגד, ג'יימי עוטף עצמו באגו ומשחק משחק של כאילו שולט בסיטואציה, משחק אמשחק של רגוע, צוחק, מנסה להפעיל אצלה רגש, מגחך. 

וגם נע כל הזמן לציר של האיום והכעס. 

כאילו הוא על סיר לחץ שכל פעם יוצא ממנו הבזק של אש. זה בדיוק אותה תנועה של התנהלות גם במקרה מול קייטי, ככל הנראה בכל סיטואציה חברתית. 

מנסה, ברגע שיש קושי ו/אי הצלחה, פנטזיה שמתנפצת הוא נע במהירות לצד השני בציר השליטה, ומפעיל תוקפנות וכוח. 

כהורים אנחנו פוגשים את הדפוס הזה למול הילדים/ המתבגרים שלנו. 

אם הדפוס הזה מופנה כלפינו, ככל הנראה זה גם דפוס ההתנהלות החברתי של הילד.  זה מעמיד הורים מול שאלה חשובה, האם בשם ההבנה והרצון לסייע לילד הורים צריכים להיות במקום שבו הם לא מוגנים? חדירים? שקופים ? כנועים? . ושאלה חשובה יותר ומשמעותית – האם עצם התוקפנות מעידה על רצון בניתוק או מעידה על תחושת חוסר אונים ורצון נואש ליחס, לקשר, לגבולות, לשמירה ? 

שאלות מהותיות שהתשובה אליהן חייבת להתייחס למטרה ההורית, התפקיד ההורי. המטרה ההורית היא עיצוב ההתנהגות, בניית עמוד שדרה רגשי וילד/ מתבגר עם סף תסכול ראוי שיאפשר לו לפגוש מציאות מורכבת ולהתמודד איתה תוך יכולת ויסות, שליטה עצמית, התמודדות עם תסכול ומציאת פתרונות.

ולא חוויה של חוסר ישע שבאה לידי ביטוי בזעם ובתוקפנות. את המראה הזו אנחנו צריכים לייצר בבית, בשיח תמידי ועמוק, במודלינג של ערכים, כאשר הערך המרכזי בחינוך האדם להיות "בן אדם" זה כבוד עצמי וכבוד לאחר. 

נדרשת עבודת עומק שבונה אמון, גבולות, ערכים. 

וכן, כשילד מביע תוקפנות ואלימות כלפי הורה צריך לטפל בזה בשני צירים: הצבת גבולות ברורים, עמידה איתה על הערכים. ויצירת מרחב שבו ההורה מוגן ולא נמצא חדיר או מאוים.

איך עושים את זה הלכה למעשה ? 

מחייב התאמה למציאות של הבית, לגיל, למצב הרגשי – ניתן לקבל על זה מידע בתוכנית "מפסיקים ללכת על ביצים". אין צורך להיכנע, אין צורך ללכת על ביצים, לעגל פינות, להבליג, לספר לעצמנו סיפורים שככה זה, לכופף את הערכים שלנו ולחוש חוסר ביטחון או זר בבית שבו אני גר כהורה. 

התנועה על הציר הרגשי  

התנועה המהירה של ג'יימי בין הרצון בקרבה לקייתי לבין השנאה אליה. 

בין הזעם שבו והתוקפנות למשחק הרגיש. 

בין הבדידות העמוקה והכמיהה לקרבה מייצג היטב לא מעט ילדים ובני נוער במציאות היום. 

חוויה שבה ילד מרגיש שהוא לא מסוגל ליצר אימפקט במציאות של חייו, בסביבה שלו בצורה שבה הוא מייצר שיח. 

מרגיש לא מובן, לא נראה. 

ילדים שלא הצליחו בילדות המוקדמת לקבל שיקוף ותיקוף רגשי יציב ורגוע עלוים לעשות שימוש בדפוס ההתנהגות הזה. ההבנה שאין לו יכולת לייצר השפעה במציאות מחלחלת לתוכו ומייצרת שימוש בשפת הגוף שלו, בכוח שלו ולא בשיח מווסת. הלמידה החשובה שבה ניתן לייצר מערכת יחסים שאין בה מנצחים ומפסידים, אין בה מעמדות אלא יש בה שיווין לא הופנמה. 

ההבנה הזו כהורה יכולה לסייע לנו לפעול מול מציאות והתנהגות כזו לא ממקום שיפוטי (כי זה אף פעם לא יעזור), גם לא ממקום של התעלמות, כי זה יחזק את תחושת העוינות וחוסר היכולת לייצר השפעה. 

גם לא ממקום של פחד והליכה על ביצים כי זה יחזק את ההבנה והתפיסה המעוותת של כוח ולא של הדדיות ושייוון ערך. 

ההבנה המרכזית שנדרשת פה היא אחת חשובה ומשמעותית: ההתנהלות האגרסיבית הזו, האנטי סוציאלית, הכוחנית, המרוחקת מבקשת דבר אחד – קשר !

כשאין מילים חוזרים אחורה לשפה של הגוף, לשפה של הבכי. 

רכבת הרים רגשית, קצב רגשי לא יציב, לא צפוי. ג'יימי נע בשיח שלו מול הפסיכולוגית בקשב של ריקוד לא ברור, הביטוי של הרגש מגיע בכל מיני אופנים, הרגש עובר דרך הגוף כמו חותר, הוא מגיע בשתיקה ורוגע, עובר להתפרצות, קיפאון ושיתוק, אפילו פיצול לרגעים מסוימים. 

הוא מתחנף ומודה על השוקו, מתפעל מעצם העובדה שחשבו עליו ויחד עם זאת מיד מתעורר בו חשד עמוק. משם הוא נע בלי שליטה לזעם אגרסיבי ומעיף את כוס השוקו. 

גם שתיקה שמאוד מבלבלת, רועמת, מרתיעה מפני התפרצות חוזרת. ניתן היה לראות שהפסיכולוגית לא יודעת למה לצפות, התגובה הייתה מאוד קוטבית, תחושה של חוסר שליטה 

תחשבו האם גם אתם כהורים מרגישים כך לעיתים מול ילד בהתפרצות? 

התנהלות קוטבית כזו יכולה להעיד גם על תגובה פוסט טראומטית, או על טראומה רגשית שמייצרת ניתוקים ופיצולים שמטרתם הישרדות. טראומה רגשית במקרה של ג'יימי יכולה להיות מובנת במקרה זה, המציאות החברתית שמתוארת גם בפרק 4 בשיח של הוריו, מציגה מצב של דחייה חברתית, עלבון, לעג, תחושת ערך מעורערת, תלישות חברתית, נחיתות חברתית, בדידות עמוקה, בריונות. 

ילדים זקוקים למגן הנפש 

מגן הנפש זו נוכחות הורית שמטרתה לייצר יציבות רגשית, ביטחון רגשי, הקשבה ויחד עם זאת התמודדות ויצירת חווית הצלחה. 

חוויה שבה הילד מדבר ומייצר אימפקט במציאות שלו, השפעה. כשאין מגן נפש – מגע עיניים, שיח, מפגשים משפחתיים, קרבה והשגחה הילד ייצר לעצמו הגנה שיכולה להגיע בצורה של הימנעות ממפגש עם הרגש הכואב. 

חוסר יכולת לשאת תסכול / כאב / עצב /סבל. 

הדרך שג'יימי למד היא דרך של כניעה וריצוי/ ביטול עצמי לבין שליטה וכוח. השיח הרגשי, האמפתיה, הנוכחות הבוגרת שלא הייתה חלק מהמציאות שלו לא נספגה בו והוא לא למד לעשות בה שימוש. 

הוא למד למחוק/ להדחיק את הרגש ולא לשאת אותו, להעביר אותו כחותר בגופו. ג'יימי שחווה בצורה מתמשכת כאב רגשי, בדידות, כאוס, דחייה ועוד לא זוכה לדמות הורית/ מבוגר בריא שהוא יכול לגשת אליו ולפרוק את הכאב, לדבר עליו. 

הוא מסתגר בחדרו מול המסך שמעמיק את הכאב, מגביר את תחושת הקנאה, מחליש את הערך ומחזק את התסכול. 

בבדידות הזו הוא היה צריך מבוגר שידפוק בדלת, שיסתכל בעיניים וישאל, ישאל מה קורה לו ? 

לא יפחד מהתוקפנות ולא יתבלבל מהשקט. 

התגובה  שלו לתחושת ההשפלה היא תגובה של מצוקה רגשית עמוקה, מתוך פאניקה וכאב שגדל בתוכו ומשאיר אותו בלי אויר, בתחושת חוסר ישע. 

מתבגר שעובר חוויה טראומתית כזו, עלול לפתח חרדה עמוקה, חרדה שמייצרת לפעמים התנהגויות של הימנעות ובריחה (הסתגרות בחדר/ במסך) או התחזות, מנסה לייצר דמות של כוח, מין "עצמי כוזב" שיש לו תחושת ביטחון למראית עין. אפשר לראות את זה אצל ילדים מאוד רעשנים /וכחנים / מוחצנים שמבקשים לייצר מצג של ביטחון כוזב, ניסיון נואש לייצר הגנה מפני המבט של הסביבה, מפני הגילוי של הסביבה את מצבו העגום. 

הוא מנסה ליצר מצג שווא של ביטחון בעזרת מגן נפש כוזב שיגן על נפשו החשופה מהמבט של הסביבה. 

תלמדו להפריד ביצה  

כשאתם עומדים מול ילד בהתקפת זעם, כשאתם מרגישים שהדם עולה לגם לראש, שאתם שואלים את עצמכם "איפה טעינו". 

תעצרו רגע את המחשבות שלכם. תתבוננו בילד שעומד מולכם ותפרידו בינו לבין ההתנהגות שלו שהיא כרגע תוצר של כאב, של אי למידה של משהו אחר, של חוסר יכולת לשלוט. 

תנסו להבין מה הסיבה ומה המטרה של ההתנהגות הזו, תעצרו את האגו, תרדו מהבמה ושימו את הלב שלו למול עינכם, תבדקו מתי נזרע בתוכו הכאב, תפעלו ותעזרו לו ללמוד מחדש. 

וכחנות – היא אסטרטגיה שמטרתה לא להגיע לנקודה, כנ"ל גם צדקנות. הרצון לייצר ויכוח כדי לא לגעת בשורש של הכאב עצמו. 

אל תכנסו לעימותים, ויכוחים בלתי פוסקים, התנצלויות והתרפסות בלתי פוסקת, גם לא לתחושת מירמור וכאוס – זה לא יקדם את הילד ולא את מערכת היחסים אתו.

 לפעמים גם הורים נשברים- מכירים את התחושה שבה לכם לבכות כשאתם מתבוננים בילד שלכם מאבד שליטה? זה קצת דומה לתחושה של הפסיכולוגית, הוא שואל אותה אם היא אוהבת אותו והיא מנסה להישאר בעמדה הטיפולית, היא לא עונה לו, זה שובר אותה ואותו, הוא שואל את השאלה הקיומית הזו שמנהלת את המציאות של חייו. 

האם מישה בעולם הזה יכול לאהוב אותי? , האם אני נחוץ פה ביקום הזה ? האם אני שייך למשהו? 

בהקבלה של הרגע הכואב הזה למציאות של ילדים ובני נוער היום, אנחנו רואים לא מעט ילדים שיבקשו את הבקשה הזו דרך הגוף שלהם, דרך סרטון בטיק טוק, תמונה, הודעה, סטורי ויצפו לאישור שהם בסדר, אישור בצורה של לייקים ותגובות, אישור חיצוני לכל דבר שהם עושים, חיזוק רגשי שמייצר התשה ולא מעט תסכול. 

החזקה רגשית היא חלק ממגן הנפש, מהתחושה הכי בסיסית שבן אנוש צריך, שיש לו מקום במציאות, שהוא חלק ממשהו, שהבית שבו הוא גר זקוק לו.

לכן, כל כך חשוב לייצר את האוירה המשפחתית, את הרגעים האלו של ה ביחד.

לכן, חשוב כל כך לתת מטלות ותחומי אחריות בתוך הבית כדי ליצר את תחושת השייכות והנחיצות שלהם. 

ילדים ובני/ות נוער שנתפסים אחרי שליחת תמונות ברשת, הטרדה מינית, התכתבות מסוכנת, גניבה וכו' מרגישים היטב את התחושה של "אכזבתי" ומיד עולה בהם התהייה, האם אפשר לאהוב אותי גם עכשיו ? האם אני ראוי לאהבה הזו ? וילד צריך לדעת לענות לשאלה הזו ולומר לעצמו תמיד ההורים שלי יקבלו אותי ויאהבו אותי, גם כשאני מאכזב, מעצבן, צועק וכו' – 

הם יפרידו את הביצה, ישמרו עלי ויעצרו את ההתנהגות שלי. 

כשאין את המקום הבטוח הזה בנפש, יש למידה שגויה של מציאות החיים, למידה שיכולה להיות מושפעת מאירוע שעושים לו הכללה, אירוע קשה, או מספר אירועים שחוזרים על עצמם מייצרים למידה משמעותית של הימנעות ולא של התמודדות. 

כך ג'יימי בשיחה עם הפסיכולוגית חסום רגשית, לא מביע שום רגש של התמסרות, גם כלפי קייטי הוא לא מביע אהבה, הוא מביע רצון לשלוט, להרגיש שייך. 

הלמידה שמנהלת אותו היא שחשיפת רגש או רגש בכלל מייצר כאב, חשיפה, כאוס. הוא למד שקרבה ופתיחות חושפים אותו למצב חדיר של סכנה, בושה, עלבון. 

כהורים אתם יכולים לנסות לזהות התנהגויות כאלו גם אצל הילדים שלכם, שימו לב להימנעויות גלויות וסמויות, שימו לב לרצון שלהם להישמר בכל מיני דרכים מתוחכמות, תנסו להוביל אותם לשיח על הרגש ולתת להם ביטחון שהם יכולים להתמודד ולנצח, ולא כל חוויה רגשית מייצרת אותה תוצאה. 

לרוב כהורים כשאנחנו נעמוד מול ילד בהתקפת זעם, או בשבר גדול אנחנו נחפש עבורו טיפול, מיד נצמיד לו אבחנה של קשב וריכוז, רגישות, חרדה, התפרצויות זעם ועוד. 

כל האבחנות/ התיוגים הללו לא מייצרים מענה, הם מעצימים את התחושה הקשה ומקבעים אותה. 

הילד צריך גבול ויחד עם זאת קרבה ויציבות, מבוגר אחראי שעומד שם ולא זז, לא נרתע, לא חושש, אבל שם גבול. 

בדיוק כמו שעשתה הפסיכולוגית, היא המשיכה לעמוד שם בלי מילים ולא נעלבה, ברחה, כעסה. היא עמדה שם, לא ענתה לו לשאלה האם היא אוהבת אותו, שמה לו גבולות בשיח ישיר והכי חשוב נשארה קרובה גם כשהייתה מאוימת פיזית. 

ככה בדיוק אנחנו כהורים צריכים לנהוג, לא להימנע מעימות, ולא להיגרר לתוכו, להישאר שם יציבים ולהיות הגבול בעצמנו, כן להישמר ולהיות מוגנים במידה מסוימת ועדיין להישאר נוכחים ויציבים, כי זה מה שהילד צריך גם כשהוא בשיא העצבים, הוא צריך קרבה, ריח של הורה, עיניים של חמלה ואופטימיות. 

אינסל, שפה בלי אותיות, שפת קוד שאנחנו לא מדברים אותה 

ילדים חשופים היום לשיח בוטה, להתנהגויות מיניות לא מותאמות גיל, לפורנוגרפיה, לנרמול של התנהגויות מעולם הבוגרים לתוך עולם הילדים. אנחנו בשם הקידמה והרצון לתת להם שפע, מציבים את הנפש שלהם בתוך מקום פרוץ יותר מאשר פתוח, מסוכן רגשית יותר מאשר מעצים. 

לחשיפה הזו בלי השגחה הורית ותיווך, לשעות המסך הבלתי נשלטות, לחופש הפעולה שמתרחש תחת מעטה של סודיות ופרטיות יש מחיר משמעותי על היכולת הרגשית שלהם לפתח זהות ותפיסת עצמי מיטיבה בוגרת ויציבה שיכולה ללוות אותם בחייהם. 

זהות מתפתחת בגיל ההתבגרות, הזהות המינית היא חלק משמעותי בגיל הזה, הנטייה המינית מקבלת ביטוי, לפעמים התנסות, חיקוי, חיפוש שייכות ועוד. 

בסדרה ניתן היה לצפות בג'יימי מנסה לפתח זהות גברית כשדמויות ההשראה שלו, המודלים שלו היו דמויות ברשת, שיח ברשת, תוכן מסוכן ולא מסונן ברשתות החברתיות. 

שעות מול מסך מייצרות השטחה רגשית, מגבירות את תחושת הבדידות, הקנאה וה Fomo. כשיש ואקום רגשי, כשאין מי שיחבק אותו, כשהוא חוזר מבית הספר ויושב מול המסך בחדר כל היום לבד, נוצר ואקום והחלשה משמעותית. 

כך הוא מגבש הבנה שגויה על מערכות יחסים, על מיניות, בנות, על רגשות ובעיקר על תפקידו כגבר בתוך מערכת יחסים. 

הוא תופס זוגיות ככוח, כמשחק של שליטה, מנתק אותו מרגשות של אהבה, קייטי הייתה במצב קשה/ ירוד "חלשה חברתית" ולכן הוא בחר להציע לה לצאת לדייט. תפיסת המציאות שלו מאוד דומה להמון מתבגרים היום, "מגיע לי" "חייבים לי" הוא מבין את הסיטואציה בצורה מאוד צרה, היא חלשה, אני בקשתי דייט , היא צריכה להסכים. 

כך הוא תופס את הגבריות שלו, או כך הוא מבין שהוא בונה אותה ומקבל אישור שהוא "גבר", זה אישור לזהות שלו הגברית בעיני עצמו ובעיקר בעיני החברה. כשהיא מסרבת, ועוד לועגת לו ומשפילה אותו היא בעצם לא עונה לצרכים שלו, לא מספקת את מה שהיא "חייבת" לתפיסתו, וזה מעורר בו הרס, חורבן זהות, תחושת חוסר ישע שמעמיקה מאוד את הכאוס הרגשי שלו. 

אינסל – רווק לא מרצון, סוג של לא רצוי, נתוש. זו מילה מאוד מלעיגה, שיימינג ששורט את הנפש. בעצם הזהות הגברית שהוא ניסה לייצר לעצמו התחלפה בזהות בזויה של נתוש, שקוף, לא ראוי לאהבה, לא נחשק. אנחנו מגדלים ילדים במציאות שיש להם שפה שאנחנו אילמים מולה וחירשים חסרי הבנה, לכן, חשוב שנלמד את הזירה, נכנס לארגז החול הדיגיטלי ונלמד את השפה, נזרע שם ערכים, גבולות ויציבות רגשית, זו ההגנה החשובה ביותר על הנפש, אחרת הם גדלים ללא השגחה בתוך מרחבים שהסכנה בהם היא לא רק על הגוף, אלא בעיקר על הנפש ועל היכולת שלה לפתח זהות בוגרת יציבה ושלמה. 

אנחנו כהורים צריכים לסייע להם להכניס משמעות לתוך האני העצמאי שלהם, לתוך הזהות שהם מבקשים לבנות, הזהות המינית והגברית היום בעולם של הרשת נמדדת בכמות הלייקים, הסטוצים, המיניות נמצאת ראשונה והגבריות / הזהות נגזרת מהמיניות. 

אצל בנות זה לפי מידת המכנסיים, הרווח בין הרגלים, משקל הגוף, ועוד כל מיני סממנים מיניים שדרכם בני הנוער מנסים לייצב זהות, זהות שלא נשענת על משמעות ותחושת ערך וחוסן עתידה וצפויה להתרסק. 

 פחד מעימות, סוגיה שמנהלת הורים.

נושא הגבולות והסמכות ההורית פוגש הרבה פעמים את ההימנעות של הורים, פחד לפגוש את העימות מול הילד, חשש שיהיה לו קשה להתמודד, או חשש לעמוד בעימות מולו. 

התנהלות שמייצרת העמקה של הפרעת ההתנהגות והחלשה של העצמי שלהם, ניתן היה לצפות בזה בפרק 3. ג'יימי בהחלט יכול לייצג הרבה מתבגרים בגילו שיכולים להטיל אימה, או לייצר הימנעות של הורים מעימות מולם. 

ג'יימי בשיחה שלו עם הפסיכולוגית נע על הציר של ילד טוב אמפתי וקשוב ועד להתנהגות אלימה, מפחידה, מעוררת פחד, אימה, אפילו כעס ותחושה של ריחוק או קיפאון בשיח עם הפסיכולוגית שלו. 

תשימו את עצמכם כהורים מול ילד כזה, כי בחיים עצמם, הורים הם המטפלים / הפסיכולוגיים הכי משמעותיים עבור מתבגרים/ות. 

ג'יימי פוגש מבוגר בריא שעומד מולו בצורה מאוד נחושה ויחד עם זאת קשובה ורגועה, יציבה מאוד ממוקדת, ישירה, חדה וגם עושה שימוש קצת בנשיות ומנסה להיות עבורו סוג של אמא, דואגת, מתחשבת , אכפתית  מגיעה עם שוקו ומרשמלו וגם כריך. 

אחד הדברים הכי משמעותיים שהיא עשתה, וחשוב שהורים יעשו לפני השיחה עם כל מתבגר/ת או עם ילדים. זה הגדרת מטרות. 

אני לא שופטת אותך! לא באה להתעמת איתך ! אני באה בתפקיד שמטרתו להבין את מצבך ולהעביר חוות דעת. 

כהורים, חשוב מאוד לדייק קודם כל לעצמנו מה אנחנו רוצים שהילדים יבינו מהפנייה שלנו אליהם מה אנחנו רוצים להעביר, מה מטרת השיחה. 

כשהורים עומדים מול ילד / מתבגר כשהם יציבים למול מטרה, זה מייצר בהירות ודיוק של השיחה. זה מייצר מרחב מוגדר לשיחה ומקטין את מרחב הבריחה וההימנעות. גם בפרק ג'יימי מבין את המטרה שנאמרת לו ומיד הוא מנסה לפרוץ את הגבולות שהיא הגדירה, הגבולות האלו הם ההגנות שלה, בבית אלו ההגנות של ההורים. 

ג'יימי ניצב מול היציבות הזו, ומנסה לפרוץ או לסדוק את החומה שמולו, הוא מנסה בכל מיני מניפולציות, הוא נע בין מניפולציה למתקפה ותוקפנות, משנה את קצב הדיבור ואת העוצמה, 

וכן, היא עומדת שם וגם היא בן אדם, וגם אצלה משהו מתחיל להיסדק. הורים יכולים לפגוש את הרגע הזה למול הילדים שלהם בעימות, משהו בתחושה של הילד צף בתוכם, מערער אותם, זועק מתוכם ומייצר בלבול/ כאב/ הימנעות/ תוקפנות. במשקפיים של טיפול אפשר לקרוא לזה העברה נגדית, ג'יימי מנסה להעביר אליה את הרגשות שהוא חש כלפי עצמו, הוא מייצר לה סוג של מראה, מנסה ליצור מצב שהיא תרגיש מה  שהוא מרגיש, שהיא תחווה את החוויה שלו, את הכאוס שמתחולל בו, את הבלבול שמציף אותו. 

הורים היום מתמודדים עם השלכות כאלו לא מעט פעמים בעימותים או בשיח עם ילדים/מתבגרים. 

בקשר של הורים וילדים, שיש מצע רגשי, היסטוריה שזרועה שם היטב, התהליך הזה של העברה הנגדית, הוא מהיר הרבה יותר, מורכב ומציף. 

לכן, חשובה ההבנה ההורית והיציבות ההורית ככזו שמאפשרת להורים להשתמש בהבנה הזו כדי לחזק את השיח, כדי לחזק את היכולת של הורה לסייע לילד. 

כן להרגיש מה הוא חווה, כן להיות שם ולשים גבול שומר שמסייע לפעול באמפתיה, בלי רעשי רקע, בלי בלבול, למול מטרות ובעיקר מתוך תפיסת מציאות והבנה של התפקיד ההורי. 

לעזור לילד להתמודד, לפתח סף תסכול, לבחון מציאות בצורה ראויה ולדעת לעצור, לבקש עזרה, לדחות סיפוקים ועוד. 

כשג'יימי מבקש מהפסיכולוגית לענות על השאלה האם היא אוהבת אותו, היא שותקת, אבל מוצפת ברגשות של ג''יימי, עכשיו הוא נטוע בתוכה ומייצר בה כאב. בדיוק כמו בילד כועס נטוע בהוריו והכאב שלו מציף אותם, מכאיב להם. היא הצליחה להחזיק את עצמה ולא להגיב, בעבודה של הורים וילדים אני קוראת לזה "אישה זקנה חושבת",  לא חייבים לענות, גם בשקט יש אמירה, יש כוח, יש הפוגה שעוזרת לדברים להדהד. 

היא שתקה ובכתה לבד, כשהוא הורחק, הוא לא ראה שהיא בכתה, אבל אני חושבת שהוא הרגיש את הדמעות שלה, הרגיש שהוא הצליח להעביר אליה את התחושות שצפות בו, גם בלי לצפות בה בוכה. 

גם ילדים יודעים מתי ההורים שלהם בוכים בתוכם, ויש בזה כוח, זו לא חולשה, זו עוצמה שקטה, כולם יכולים להישבר וזה בסדר, זה חלק מכוחה של אמפתיה, להצליח לתת לאחר להתמודד למרות שקשה לו. 

המציאות מורכבת וקשה, לא תמיד ניתן להכיל את הכאב או את המצוקה, לפעמים זה פורץ החוצה, וזה בסדר, זה בסדר לעמוד מול הכאב, לא לברוח. 

הפסיכולוגית ניצבת שם מול אימה רגשית, נושמת, מחזיקה את עצמה ולא זזה, לא יוצאת, לא מוותרת. היא יודעת שהיא לא יכולה לפתור את הבעיה של ג''ימי, והיא עדיין עומדת שם ונוכחת. לנוכחות הזו יש משמעות, זו הכלה! 

אני פה למרות שקשה לי ממש עם כל מה שצף בתוכי עכשיו, עם כל מה שעבר אלי ממך, אני איתך.  

 אופטימיות, תקווה והבנת עומק שאין פתרונות בשרביט של קסמים. העימות של הפסיכולוגית ושל ג'יימי מסתיים בהרחקה שלו, ובשבר גדול שמשאיר תחושה של שקט רועם. 

זה כמו השקט הזה שנשאר בבית אחרי שנגמר ויכוח סוער ויש שקט כזה עצוב של תסכול. 

בסדרה התבגרות המפגש של הפסיכולוגית עם ג'יימי לא מנסה לפתור בעיה, לטפל בכאב או לסדר משהו. 

המפגש ביניהם הוא לצורך הערכה לבית המשפט. הסדרה הזו מאפשר לצופים להבין את התהום שפעורה בין העולם של המבוגרים ולבים עולמם של המתבגרים בעידן הזה. 

התהום הפעורה הזו היא תולדה של שינוי סגנון ההורות, שינוי של מיקום הילד בתא המשפחתי, שינוי של מיקום ההורה בהיררכיה המשפחתית, שינויים של מציאות קפיטליסטית, קידוש החומר, חיים במרוץ שמשאירים את הילדים גדלים היום בבית יפה ומעוצב, בהמון הדר ופאר, אבל בתחושה של חסרות בית רגשי. הווירטואליזציה משאירה את הילדים כיום מאחורי מסך שמייצר נתק ומיסוך, מגביר בדידות אבל בעיקר מייצר קשיים ביכולת של הילדים להבין את המשמעות של המעשים שלהם במציאות. 

קושי סימבולי להביע רגש, קושי להכיל "אחרות", קושי להתבונן באחר כסובייקט, קושי לגעת ברגשות ולתת להם להישאר בגוף ולייצר חוסן. 

אחד הקשיים הכי מרכזיים שגם באים לידי ביטוי בסדרה זה השפה, אין להם שפה שדרכה הם יכולים לייצג לעולם את מה שהם חווים בתוך גופם, אין להם מילים שמייצגות את הכאב. 

יש להם אימוג'י – רגש בלי דופק ובלי נשמה.

הם מדברים בשפת הגוף, צועקים, מתפרצים, בוכים, שותקים, נמנעים, קופאים. הם לא מצליחים לייצג רגש, הנפש שלהם שחווה לא מעט דחייה, ניכור, תחרות, בדידות, בלבול מיני ומגדרי לא יכולה לפעול בתוך מציאות של הנורמה החברתית וההתנהגותית של עולם המבוגרים. 

הכאב שמציף אותו הוא הישרדותי קיומי, הוא קשה וצורב ועולם הטיפול וההורים צריכים לפעול כל הדרך כדי למנוע את נקודות ה"אל חזור", ולייצר מציאות של התמודדות, שיח, מעטפת אנושית שבונה חוסן והמון גבולות שמייצרים ביטחון רגשי ושמירה דרך עיצוב ההתנהגות ולמידה של מציאות חיים. 

כשהורים מגיעים לכאוס מול הילדים הם תמיד שואלים, "מה כבר אפשר לעשות עכשיו ? , איך אפשר לשים להם גבולות? , הם לא שמים עלי ? שיח של הורים שמגיע ממקום של כניעה, יאוש, תסכול. 

ההבנה המשמעותית מתוך הסדרה התבגרות היא הבנה של תפקיד ההורות ככזה שמבין שאין אופציה להשאיר אותם בלי השפה הנכונה, בלי היכולת לשלוט בדחפים, בלי החינוך הדרוש להם כדי להביא אותם למציאות החיים כשיש להם את ההבנה הבסיסית של איך צריכות להתנהל מערכות יחסים, של איך ניתן לייצר שיח רגשי, של יכולת לבקש ולקבל עזרה ולפתח סף תסכול שמאפשר להם להיות יציבים מול מציאות. 

הנוכחות ההורית היציבה, זו שנמצאת למרות הכעס, לא מוותרת, לא שופטת, פשוט נוכחת ומגדירה גבולות. 

הנוכחות ההורית שיש בה פניות רגשית, התעניינות והמון הקשבה ושמירה היא זו שמרפא את הכאב. 

ג''ימי לא ראה את הפסיכולוגית בוכה, אבל הוא ראה אותה נוכחת שם מולו ולא מוותרת עליו, הוא יצא משם בזעם ובקללות, אבל המסר עבר אליו בלי מילים, דרך חוויה רגשית של יציבות, העברה נגדית של ביטחון, בלי מילים, בשתיקה ובנוכחות בוגרת שלא זזה מערכיה.

האתגר ההורי הוא קשה ומורכב והוא מחייב הורים לגשר על הפער שבין העולם המופשט לסבל שנוכח בתוך נפשו של הילד.

להאמין בו למרות הכל, להיות אופטימיים ולזכור שבגרם אחד של דבש נשיג יותר קרבה ואמון ממה שנשיג בטון של כעס וזעם . סמכות אינה כוח, היא יציבות נוכחת של גבולות שומרים והשגחה הורית.