טיק טוק ושות' במצב מלחמה
השתתפתי בכמה מלחמות בחיי, ראיתי זוועות, ביקרתי במחנות ההשמדה של הנאצים אבל הסרטון שבו צפיתי בטיק טוק שבו חיילת עוברת אונס, תינוק נשרף חי בידי אימו לא משאירים בי רגע מנוחה.
זה כמו מין כאב צורב מעורבב עם עלבון שיושב לי במחשבה, אני לא מצליחה לישון טוב ולא מעט פעמים מתעוררת משינה.
מידע שנקלט אצלנו מתפרש לרוב גם על פי חוויות אישיות, הכאב או האימה במציאות/ בחוויה אישית/בצפייה מהדהדים בנו משהו פרטי, זה מחזק כאב אחר שיושב בנפש, לכל אחד ואחת מאיתנו יש איזה כאב כזה שיושב שם ומאוחסן לו היטב, הוא לפעמים מסייע לנו להתגבר ולפעמים מקבל חיזוק ממידע חדש.
אפליקציית הטלגרם וגם הטיק טוק הן אפליקציות ללא צנזורה של תכנים, גם בשגרה עולים לשם תכנים קשים לצפייה, לא מותאמים מכל מיני סיבות. עכשיו בזמן הלחימה, עולים לרשתות המון תכנים שרמת הזוועה בהם קשה לעיכול, מסוכנת מאוד וכזו שעלולה לייצר פגיעה רגשית, פיתוח טראומה משנית ועוד.
מצב החירום והנוכחות של הרשתות החברתיות והמדיה מייצרים מין מתח שבין הרצון לראות הכל, להיות מעודכן, מין סקרנות ודחף שמרצד בראש לבין הרצון להישמר ולא לצפות בזוועות שקשה לשאת אותן.
גם כשיש מודעות והבנה לסכנות ולזוועות הנצפות אנחנו לעיתים נשארים דבוקים למסכי החדשות, מסכי האפליקציות, דחף שבוער בנו להבין היטב מה היה שם למרות התכנים הקשים ואפילו המסוכנים.
לצפייה ממושכת ולא מבוקרת עלולה להיות השפעה מורכבת על הבנת המציאות שלנו, על ההתנהלות שלנו ובעיקר על הרווחה הנפשית והתודעה.
זה עלול להישאר כמו מחשבה טורדנית, שינוי תפיסתי, תרגום המסרים בצורה לא בריאה עד לכדי פגיעה בתפקוד, פגיעה בשינה, חרדה וגם תגובות פוסט טראומטיות שעלולות להיות ארוכות וכאלו שמשפיעות על כל מעגלי החיים
חשיפה לתכנים קשים יחד עם מצב מלחמה/חירום השפעת המדיה החברתית
אין צנזורה ואין סינון תכנים, פעם קראו לזה "תכנים למבוגרים", היום הכל פרוץ, אין צנזורה אפילו אין אינטימיות, התוכן שעולה לרשת מגיע חשוף, אכזרי, לא צפוי ומאוד מאוד טראומתי.
הרשת מוצפת בתמונות שלרוב צולמו על ידי האויב, גם במטרה לייצר בנו כאב עמוק, עצם הצילום וההפצה של התמונות הוא סוג של לוחמה פסיכולוגית שעושה עבודה ממש טובה על הנפש של כולנו, בעיקר של הילדים שלנו שלא אמורים להיות תחת מתקפת המידע הזה, גם בהיקפים שלו, גם ביכולת הפרשנות וגם בעומק החשיפה והאכזריות שמוצגת שם.
סרטונים, תמונות וגם תיאור מילולי של זוועות, של כאב פיזי וגם כאב רגשי של משפחות, ילדים, הורים שנמצאים בצער עמוק ובכאב שעובר דרך המסך/המילים ישר ללב הצופה, רוב החומרים הם חודרניים מאוד, גורמים להצפה של רגשות רבים ומייצרים תחושת תסכול, חוסר אונים ופחד.
המוח מתקשה לעכל מידע אגרסיבי כזה כיוון שהוא רחוק מאוד מעוגני המציאות, מה"שטיח" שעליו מונחת הנפש, העוגנים שדרכם אנחנו מתנהלים, הערכים של כולנו.
מה בעצם קורה לנו ?
ולמה אנחנו נדבקים למסך למרות הכאב שצף בו ?
ראשית אנחנו ובעיקר הילדים שלנו רגילים לצרוך תוכן דרך המסכים, הרצון להיות מעודכן בכל מה שקורה, לא לפספס שום דבר נוכח גם עכשיו ואולי בעיקר עכשיו סביב עניין המלחמה.
הרצון לשלוט בפרטים, לשלוט במידע מייצר מין אשליה של שליטה. שליטה מתפרשת אצלם כמענה לחוסר וודאות. אם אני אצפה אני אהיה מעודכן, אני אשלוט במצב/ במציאות שלי וזה יקל עלי רגשית.
אנחנו מרגישים חובה להישאר מעודכנים, מתוך דאגה ואכפתיות ומתוך הבנה שגויה שזה יקל עלינו. בפועל, זה מרגיש אחרת ומשפיע בצורה הפוכה על הנפש, בעיקר של ילדים ומתבגרים, גם מחקרים מוכיחים שחשיפה מרובה למקרי אסון, אלימות, תמונות קשות, אימה וכו, עלולה להוביל לקושי רגשי, להתפתחות של חרדות ואפילו לפוסט טראומה, כשהטראומה היא טראומה משנית ולא ישירה.
בשבועיים האחרונים אני מקבלת לא מעט פניות של מתבגרים וילדים שחווים חוויה חודרנית מהצפייה בסרטוני הזוועה, החודרנות הזו מייצרת קשיים בריכוז, בשינה, בהתנהלות, השפעה על מצב הרוח, הסתגרות ולא מעט פעמים גם ניתוק טוטאלי מהצפייה וגם מהמציאות.
נושא הטראומה וההשפעה שלו על נפש האדם נחקר רבות, צפייה מרובה ולעיתים אפילו צפייה בודדת בתוכן אלים/קשה עלול לייצר השפעות על מעגלי חיינו לטווח הארוך, לא מעט פעמים זה יבוא לידי ביטוי בהימנעות, ניתוק, הסתגרות, דריכות ועוררות יתר, חיזוק של תחושת חוסר האונים ואפילו עלולים לגרום לדיכאון.
20% מהצופים במדיה וברשתות החברתיות שחשופים לתכנים קשים ואלימים (טלגרם , טיק טוק בעיקר, אבל לא רק) יפתחו הפרעה פוסט טראומטית גם מבלי שהם היו בטראומה עצמה, הם יפתחו טראומה משנית כתוצאה מהצפייה, וד"א לא רק ילדים ומתבגרים, גם בוגרים עלולים למצוא את עצמם בפוסט טראומה, הימנעות, דיכאון וכו'
חוסן רגשי הוא תוצר של תחושת ביטחון בסיסית, אמון, יכולת השפעה ומשמעות, אינטימיות ותחושת ערך. חשיפה לתכנים אלימים, בוטים, קשים מייצרת לרוב גם פגיעה בתחושת הביטחון הבסיסית שאדם צריך לחוות אותה כדי להיות חסין רגשית, תחושת ביטחון בסיסי יושבת ב"שטיח" של הנפש והיא חשובה מאוד להתפתחות נפשית תקינה, לבניית החוסן הרגשי ולתחושת הביטחון העצמי.
כשתחושת הביטחון נשחקת, היא פוצעת את יכולת החוסן, מגבירה את תחושת חוסר האונים (בסיס הטראומה) ומחזקת/ מייצרת תחושות של כעס, תסכול, עזות, חוסר אונים מוגבר, פחד, חשש.
כל אלו זורעים מחשבות קטסטרופליות, מוקצניות לגבי ההווה והעתיד. ילד/ מבוגר שחי בתחושה/ במחשבה שקטסטורפה צפויה בכל רגע נמצא בתחושה של חרדה ומצוקה רגשית שמייצרת השפעה ישירה על התפקוד הסביר בכל תחומי החיים.
ככל שמשך ותדירות הצפייה גבוהה יותר, ככל שהתוכן אלים/ קשה יותר ככה הסיכוי לפתח מצוקה ריגשית, פגיעה נפשית, פיתוח פוסט טרואמה היא גבוהה יותר.
זה פוגע בחוסן ומייצר עיוות חשיבה ועיוות תפיסת מציאות. חיזוק הניתוק וביסוס תחושת חוסר האונים
אנחנו כהורים והתקשורת שלנו מולם
נושא התקשורת בין הורים לילדים עבר שינוי מהותי במהלך העשור האחרון, שיחות אישיות ועמוקות הוחלפו בהודעות טקסט, הקלטות ושליחת מדבקות.
למכשירים הניידים ולטכנולוגיה יש חלק נכבד ברידוד השיח, בסוג השיח והתקשורת ובעיקר בניתוק הרגשי שלנו מהם וההפך. אומנם הם מחוברים כל הזמן אבל מנותקים באותה מידה.
זמן השיח שלנו עם הילדים צוצמם מאוד (לפני 20 שנה הוא היה 120 דקות ביום) וגם השיח שמתקיים סובב סביב הפעלות, בדיקות, בקשות ובעיקר ביקורת ושיפוט.
אנחנו מצד אחד רוצים להיות קרובים, צמודים עם יכולת בקרה ושליטה מלאה, הטלפון מאפשר לנו סוג של תחושת שליטה שבעיקר תפקידה לטפל בחרדות ובפחדים שלנו, וגם לספק עבורנו תחושת שליטה והשפעה.
התקשורת בינינו הפכה להיות מאוד מרוחקת, עם השטחת רגש משמעותית והגברת רגשות שליליים (בחלק מהמקרים), כל אלו פוגעים בתחושת הביטחון שלנו ושלהם. עכשיו כשאנחנו במצב מלחמה/ חירום, אנחנו מבקשים להגביר את השליטה, הדאגה שלנו גוברת, הדאגה שלנו היא גם זו ששומרת עלינו, היא מספקת לנו ביטחון, אם אני דואג/ת אני בשליטה, אני הורה טוב, אני חייב לדאוג.
הכלי שמאפשר לי לדאוג וגם להיות בשליטה הא המכשיר הנייד, אני צורך ממנו תוכן ומידע וגם שולט דרכו בילדים, במיקום שלהם, הם זמינים לי, כך אני יכול לדעת מה קורה איתם בכל רגע (זו האשליה שלנו כהורים, כי אנחנו לא יודעים מה קורה איתם בכל רגע, גם כשהם עם טלפון).
גם אנחנו מחוברים לנייד בצורה אובססיבית, כדי לצרוך מידע, לקבל תחושת שליטה ובעיקר להתמודד עם התחושה של חוסר האונים, חיפוש המענה, הקסם, הפתרון שיעזור לנו לנצח, לנצח את התסכול.
ההצמדות הזו האובססיבית לצריכת המידע היא כמו חוצץ נוסף בינינו לבין הילדים שלנו, תחושת אשליה שאנחנו קרובים ושולטים לצד מציאות שבה אנחנו מתייחסים אליהם כשקופים, לא רואים אותם, לא מרגישים אותם באמת והתקשורת בינינו הופכת להיות קרה, מרוחקת, שטוחה וקצרה.
התקשורת הבין אישית מקבלת עכשיו פגיעה נוספת, האמון נפגע שוב, תחושת המוגנות מעורערת, אפילו תחושת האינטימיות עלולה להינזק.
ילד שגדל במרחב שבו הוא שקוף, לא מנוהל איתו שיח עומק עיניני, אין חיבור רגשי עמוק, מערכת היחסים מולו היא תפעולית עלול לפתח קשיים חברתיים, קוגנטייבים ורגשיים, בעיות התנהגות שמגיעות מתוך העדר סמכות וגבולות/ מתוך ניתוק והתעלמות, דיכאון (עליה גדולה במקרים הללו), חרדה מוכללת ואפילו פגיעה במערכת העצבים וקושי לווסת רגשות.
עדיין חשוב שניהיה מעודכנים
אנחנו מוקפים במסרים, תכנים, מדיות שונות וחדשות, המון אינפורמציה קשה ומורכבת וכן צריך במידה מסויימת ובעיקר מותאמת להישאר בעינינים, חשוב שנדע מה קורה, חשוב שניהיה חלק מהמציאות הזו שיש לה השפעה על הקיום שלנו ועל העתיד שלנו.
רק חשוב שנדע לצרוך את התוכן שמספק מידע מותאם, כזה שמאפשר לי להיות במצב של חשיבה ומציאת פתרונות, התמודדות, התגברות וחוויה של תחושת שליטה אמיתית.
ולא מידע שיגרום לי לחוש תחושת תבוסתנות, תלישות, סכנה ובעיקר חוסר אונים מתמשך או רגעי.
זה גם מתחבר לצפייה של ילדים במדיה ובמשחקי המחשב שם הם צופים וחשופים לתוכן אלים, בוטה, ביריוני וכזה שמחייב גם הצבת גבולות, התענינות ותיווך כדי לא לייצר חרדה /פחד או לחילופין העתקה, חיקוי והשפעה שמגיעה בצורה של תפיסת מציאות מעוותת. (עכשיו גם יצא משחק ברובלוקס שבו משחקים עם חמאס)
מה עושים?
להתמודד עם הדחף כולנו התרגלנו לדאוג, להיות בסוג של דריכות שמאפשרת לנו לחוש סוג של שליטה, זה מייצר בנו דחף אובססיבי להישאר צמודים למדיה. לצרוך סרטונים, להקשיב לפרשנים, להבין תיאור מדויק של זוועות שלא נתפסות, לייצר שיח, להתעצבן מאוד – כל הרגשות האלו וההתנהגויות שלנו ממוקמות במח במערכת הלימבית, הרגשית.
זו מערכת שתמיד שולטת בנו בצורה אוטומטית, כשהיא מופעלת, האזורים הגבוהים במח, אזורי החשיבה, התכנון, חיפוש הפתרונות לא עובדים, הם מושתקים ברגע שהרגשות פועלים, הם לרוב רגשות מכאיבים שמשאירים אותנו בסוג של תסכול וחוסר אונים, בעיקר כשאנחנו מול מדיה.
לכן, חשוב להיות פרו אקטיביים ולא נשלטים, לייצר בצורה מודעת הפסקה של עיסוק ברגש, להניח אותו בצורה מודעת בצד, "להחזיק את הכאב" ולפנות בצורה מודעת ואקטיבית לחלקים החושבים של המח ולשאול את עצמנו את השאלות הבאות:
"מה אני יכול לעשות עכשיו ? ", "איך אני יכול להיות פרודוקטיבי, יעיל, בעל ערך, בעל יכולת השפעה שלי כרגע?", "איך אני יכול לעזור לעצמי?".
מענה על השאלות הללו ועיסוק בהן יפחית את העיסוק ברגש, יחזק את תחושת הוודאות והשליטה, יחזק את החוסן הרגשי ויאפשר לנו לחוש טוב יותר ולהיות פחות אובססיביים למדיה, נדאג פחות ונעשה יותר.
השאלות הללו נכונות גם למול הילדים שלנו, כל ילד בכל גיל יכול לעשות משהו שיאפשר לו להרגיש בעל ערך/ השפעה. החל מלכתוב מכתב לחייל, להכין עוגה, לארוז, לכבס, לבשל, להכין סרטון הסברה, לדווח על מי שנגד ישראל ויש עוד מגוון ענק של יוזמות ואפשריות שניתן לבצע.
רק חשוב שלא אנחנו, ההורים, ניתן להם את הפתרונות, חשוב שנייצר שיח עמוק שיאפשר להם לחפש את מה הם יכולים לתרום פה, זה מחזק גם את תחושת המסוגלות האישית, הסולידריות, אהבת הארץ, החמלה ועוד.
להעביר אותם להיות שייכים לקבוצה של המשפיעים, המקדמים, החזקים ולא לקבוצה של הפחד, הקורבנות וחוסר האונים.
תבחרו מי מעדכן אתכם ומתי ? תחזירו שליטה לעצמכם
תחליטו מי במדיה מספק לכם מידע מותאם, מתי נח לכם לצרוך אותו ותנהלו אתם את הכנסת המידע אליכם, אל תאפשרו למדיה לבצע בכם שטיפת מח ושליטה על המיינד והרגש.
פעמיים עד שלוש פעמים ביום בצורה מדודה זו המלצה מותאמת שיכולה לתת מידע ולהשאיר אותנו מעודכנים ויחד עם זאת לאפשר לנו להתנהל מול המציאות בצורה מקדמת, לארגן את היום ואת הפעילות שלנו בצורה נבונה וכזו שלא פוגעת בתחושת הביטחון שלנו.
הטלגרם מלא בסרטים קשים. כן, בטלגרם עולים בלייב המון סרטוני שמתארים את הזוועות הקשות ביותר, סרטונים כאלו קשים לצפייה כיוון שמה שמתואר שם קיצוני ורחוק מאוד מהיכולת של אדם לחשוב על הפחד, זה מייצר מרחב חדש של כאב, מגדיל את מעגלי האימה ומייצר המון מחשבות טורדניות שמעסיקות את המחשבה, גורמות להפרעות בשינה, לחרדות ולסוגים של טראומות משניות.
הרצון לקבל את כל הפרטים הקטנים ולהישאר מעודכן למרות החרדה גורם להם להתמכר לצפייה מאוד מסוכנת, הם מפתחים סוג של תלות במידע, הם חייבים להיות מעודכנים, מרגישים שאם מישהו ראה סרטון שהם לא מכירים אז הם לא בעניין, זה כמו להיות בתוך סוג של בערה רגשית ומה שהם צריכים ברגע הזה זה יד חמה תלטף אותם, עיניים טובות יתבוננו בהם בעיניים ויאמרו להם שהם לא חייבים לצפות בזוועות, שלא חייבים להיות פה מעודכנים בהכל, שעכשיו הם צריכים לבחור בנפש שלהם, לשמור עליה ולהישאר חזקים.
השיחה צריכה להיות כזו שלא מדברים בה על הרגש ומגדילים את הפחד וחוסר האונים, אלא מייצרים הכוונה למציאת פתרונות, חשיבה גבוהה, פרודוקטיבית.
משולש הסכנה
צפייה ממושכת, "התמכרות" לצפייה או לצריכת מידע מייצרים מציאות שבה פועלים שלושה מנגנונים מאוד מסוכנים, בעיקר כשהם מגיעים יחד.
צפייה ברשתות ובאפליקציות בנייד מייצרות פאסיביות, ילדים ומתבגרים לרוב ישבו בחדר/ במיטה בפאסיביות מוחלטת ויצפו בלי הפסקה, יתקשו להפסיק ולצאת מהמסך, ישאבו לפאסיביות טוטאלית.
כשהם במסך הם לרוב בודדים, הם יושבים בחדר לבד, בהמשך הם גם סוגרים חלונות ואורות, נשארים בחושך וצופים, הם גם לבד וגם בודדים. גם כשהם מתכתבים עם חברים, מדברים ברשת, משחקים יחד או כל אינטרקציה אחרת שנעשת מול מסך הם בודדים, זאת תחושה מאוד קשה ומאוד כואבת להיות בודד מול המסכים, בעיקר מול מסכי האינסטגרם והטיק טוק שמייצרים בנוסף גם המון קנאה, תחרות, תחושת תלישות וחוסר ערך.
והנקודה השלישית היא – אין תגמול, בצפייה/ במשחק ברשת אין תגמול רגשי או נפשי או כל תגמול אחר, יש בעיקר תשלום רגשי, השקעה רגשית אבל אין תגמול, זה תמיד משאיר אותם בתחושה פחות טובה.
כל שלושת המרכיבים הללו מייצרים כדור שלג ומעגל שהולך וגדל, הולך ומתעצם, הולך ונעשה עמוק יותר ותובעני יותר.
פאסיביות, בדידות ופעולה לא מתגמלת – הם המתכון הבטוח להתפתחות של דיכאון.
אנחנו בהחלט רואים עלייה במאות אחוזים בדיכאונות אצל מתבגרים וגם אצל ילדים לצערי. במקרה של המציאות העכשווית, מצב מלחמה, הצפייה עלולה לייצר דיכאון בצורה מהירה יותר.
התפקיד ההורי הוא לא לייצר כר פורה למציאות הזו, אל תספרו לעצמכם סיפורים ש "הילד צריך את השקט שלו", "אוהב את ה"לבד" שלו", "כולם ככה", " מה כבר יש לו לעשות" וכו' – כל אלו הם משפטי הרגעה שאנחנו נותנים לעצמנו, תפעלו מתוך ההיגיון הפשוט והבריא, תציבו גבולות לנושא הצפייה, בעיקר עכשיו כי זה עלול לגבות מחיר כבד קדימה.
הזנחה רגשית או נוכחות רגשית ופניות רגשית
נקודת נוספת וחשובה היא הנוכחות ההורית המלאה תמיד, ובעיקר בימים אלו, תשהו עם הילדים בלי מסיחים, בלי להיות עם הנייד ביד, תעשו רק משהו אחד, תיהיו איתם בקשב מלא, בשיחת עומק ובדיון על המצב בהתאם לגיל שלהם, במשחק קלפים או כל משחק אחר כשאין מישהו ששואב לכם את תשומת הלב, אתם מוזמנים גם להעז ולהכנס לחדר שלהם ולשבת איתם שם, לשכב איתם קצת במיטה, לשוחח איתם, רק בלי הערות על מצב הניקיון- תשאירו את זה לפעם אחרת.
במציאות של היום כשיש בנו צורך להיות מעודכנים, זה הופך לעיתים מתוך חרדה לסוג של דחף, של רצון בלתי נשלט ששואב מאיתנו את הקשב ליקרים לנו מכל. אז תייצרו לעצמכם חלונות זמן פרטי שבו תקבלו ותצטרכו את המידע בצורה שבה אתם שולטים בצפייה או בצריכת המידע, בימים אלו הילדים צריכים את הפניות הרגשית שלנו יותר מתמיד, זו גם הזדמנות להתקרב אליהם, להיות יחד, לפתח שיחות ולהכיר אותם, זה ממש הזדמנות פז לייצר את התקשורת הזו.
אין צורך עכשיו להפסיק הכל ורק להיות איתם, זו לא הכוונה, כן יש צורך ליותר זמן מהרגיל, כשברגיל אין לנו זמן, כן חשוב שזה יהיה רציף ועמוק, כן חשוב שזה יהיה 100% קשב בלי מסיחי דעת שונים, בלי טלפונים, בלי קפיצות של התראות, בלי שיחות שנכנסות וכו'.
כן חשוב שתיהיו רגועים ותשתפו בכנות גם את הפחדים שלכם בצורה מותאמת והכי חשוב בשיח זה להוביל אותם למקום של מציאת פתרונות וחיפוש אחר מענה לקשיים ולא למקום שמגדיל את הרגש ומשאיר אותם בתחושה של מועקה, כאב וחוסר אונים. להראות את האור בקצה המנהרה החשוכה.
הילד צפה בסרטון והוא בטראומה, החבר הכי טוב נרצח והילד בטראומה – מה עושים? איך נכון להגיב כשאנחנו בתוך סיטואציה טראומתית או אחריה? מה המטרה של התגובה ? ומה לא נכון לעשות ?
ראשית הבנה של המושג טראומה: טראומה מתרחשת כאשר אנחנו נמצאים בסיטואציה של אין לי שליטה על המצב, בעיקר אין לי שליטה על החיים שלי, על הקיום שלי. יחד עם משהו שהוא לא צפוי, הפתעה, הגיע בלי שהתכוונתי אליו.
זה מערער את תחושת הביטחון ומייצר בהלה גדולה שגורמים לגוף לחוות טראומה. הגוף שלנו והנפש שלנו יודעים להתמודד עם טראומה, כל בן אנוש יעבור במהלך חייו טראומות שהוא יתגבר עליהן בלי שום התערבות, בכוחות הנפש שלו עצמו, הגוף יודע לחזור לבייס ליין ולהבריא.
לא מעט פעמים ההתערבות שלנו מייצרת פוסט טראומה, כלומר עיכוב בהתאוששות מהטרואמה, במקום להמשיך קדימה אנחנו סוחבים אותה קדימה, מפתחים אותה, לפעמים אפילו נשענים עליה ומשתמשים בה.
לרוב אנחנו נוטים לעסוק ב"איוורור רגשות", שיחה על רגשות, מיקוד במה הרגשת, נחמה גדולה, חיבוקים, מנוחה, שקט, פאסיביות וכו'.
כל אלו עלולים לייצר מציאות פוסט טראומטית, עלולים לייצר החלשה של הנפש והגדלה של תחושת הכאב ובעיקר הגדלה של תחושת התלות, חוסר היעילות, ובעיקר תחושת חוסר האונים.
אז מה כן עושים?
התפקיד ההורי הוא קודם כל להקשיב, להקשיב בכל הגוף, להיות נוכח בצורה מלאה. חשוב מאוד לא להכנס למצב רגשי, לרחמים, לפנים עצובות, לקמט במצב ולבהלה. זכרו עכשיו הם צריכים מישהו יציב מולם שיעזור להם להחזיר את השליטה ולהרגיע את הבהלה או "ההפתעה" שהם חוו.
אז ראשית תסבירו שכרגע הם במקום בטוח, האירוע נגמר, עכשיו חשוב לייצר סיפור שיש לו התחלה אמצע וסוף, משהו שיש בו תהליך והבנה של כל התרחיש ככל שניתן. סיפור מלא ולא חלקי פרטים מייצר סוג של הבנת האירועים זה מאוד מרגיע, תתרכזו במה קרה ולא במה הרגשת.
ברגע שאנחנו עסוקים ברגש, החלק במח שאחראי על מציאת פתרונות ותכנון לא עובד, זה משאיר את המקום הרגשי פועם בכאב, לא מאפשר את תחילת ההתאוששות, ההתמודדות וההתגברות.
לכן חשוב לקבל את הפרטים, לייצר סיפור יציב ולתווך את מה שקרה לילד בצורה של פרטים "יבשים". זה מאפשר סוג של קבלת שליטה וגם החצנה והרחקה, הסיפור הופך להיות מסופר על ידי הילד/ הנפגע.
זה מרחיק את האדם מהסיפור ומאפשר סוג של שליטה. מיקוד ברגשות יגדיל את הכאב, חשוב לנו לעזור לילד/ לנפגע לחשוב עכשיו מה יכול לעזור לו לפתור את הבעיה, מה יכול לעזור לו להתמודד עם הכאב.
חשוב להפנות את הקשב למציאות, למצב כרגע וליכולת של הילד/ הנפגע לפעול ולהיות בעל ערך, בעל יכולת להשפיע, לפתור, ללמוד וכו'.
להעביר אותו ממקום של קורבן פאסיבי למקום של סוכן אקטיבי. ממקום של חוסר אונים למקום של שליטה, מסוגלות, השפעה וערך. תעזרו להם לעזור לעצמם, להיות אקטיביים, חזקים, בעלי השפעה, בעלי שליטה על האירועים ועל המציאות של החיים שלהם. רגשות הם חשובים, ניתן וחשוב לשוחח עליהם, אבל לא להתמקד בהם, להתמקד בפתרון ולא בכאב.
מקווה שהמאמר סייע לכם לקבל קצת כוח והבנה לפעולה מיטיבה של הורים.
ליאורה חיים
פסיכותרפיה, טיפול רגשי, הדרכת הורים ונוער, מדריכת מיניות למתבגרים.