מבחן ההורות הגדול - הוא ידע מה לעשות בכל הטוב הזה ?

פרק 2 - מבחן ההורות"האם הם ידעו מה לעשות בכל הטוב הזה...?" 

המשפט הזה של דני קצת בעט לי בבטן, הוא מנציח ומעמיק את התפיסה השגויה שקושרת שפע חומרי וכספי למשהו טוב, לאושר וכו'.

כל מחקרי הפסיכולוגיה החיובית מצביעים על שפע חומרי בהקשר של אושר רק במקומות בהם יש עוני ורעב. רק שם כסף גורם לאושר כי הוא משמש להישרדות פיזית בעיקר ולא להנאה.במציאות של "יש" בסביבה של חיים ממוצעים, שפע חומרי הוא לרוב לא מדד לאושר ובטח הוא לא זה שגורם לאושר, להנאה, לשמחה (אולי להפך).הוא יכול להיות ספק לצורך/יצר רגעי, ודקה אחר כך יש לפעמים מין תחושת ריק כזו שמצריכה שפע גדול יותר כדי להצליח להגיע לסף האושר והשמחה בפעם הבאה.

ככה בדיוק יכולת לדחות סיפוקים נדחקת לה ואני מוצאים את עצמנו מול מתבגרים אובססיביים שצריכים הכול מהר, כאן ועכשיו, אם אפשר אתמול זה עדיף.

ככה בדיוק אנחנו מצמיחים מתבגרים שקשה מאוד לרגש ולהפעים אותם, ימי ההולדת שלהם הופכים להיות ביזאריים משנה לשנה, חגיגות הבת מצוו'ש הופכות להיות גרנדיוזיות מרגע לרגע, מסיבות הפרום ובכלל המסיבות האחרות הפכו להיות נוצצות מאוד, הכול הולך לקצה, וכנ"ל כל אירוע אחר שאנחנו מנסים לעטוף בעטיפה של אושר, בפילטר שמצטלם יפה רק שמה שחשוב באמת זה לבדוק את הדופק שפועם שם בפנים, ואולי עדיף שיהיה שם משהו רגוע ונשלט ויציב ולא פיקים של ששון או אסון.

עצם המחשבה לתת 1000 שקלים לבזבוז עבור ילדים כל כך קטנים היא חוטאת למטרת החינוך, זה ממש נראה כמו עכברים במעבדה, יחד עם הרצון העז של ההורים להוכיח את צדקתם, וכולם שכחו שבסוף יש שם ילדים (קטנים) שעומדים בתרגול לא הוגן, לא חינוכי, לא מקדם. 

תרגול שבעיקר הציב אותם במצב של תסכול, ריצוי, האשמה, בעצם הכול רק לא שמחה אמתית שיש בה תחושה של "השגתי", "אני ראוי".

רוב הזוגות המשיכו מהר מאוד הלאה, התעכבו קצת יותר על השיח הזה ורוב הזמן האשימו ושפטו אותם, בעיקר איגור וג'ני ומשפחת רומנלי. 

אצל משפחת עירון ראינו שחרור בלי שום הכוונה, בעיקר לילדים שלהם  שמגיעים לקניון ועבורם הוא מקום זר לגמרי, היה חסר לי שם קצת הכוונה והצגה של האפשריות שעומדות עבורם, בטוחה שאם היו מציעים להם משחקים כל שהם אולי זה היה מעניין גם אותם. זה היה מרחב זר עבורם ונראה לי שהיה נכון לתת להם מבט על).

הליווי ההורי בגישות הנוקשות יותר היה סביב הפעלת "השלוחה" של ההורים לעמוד בדרישות הפורמט ולספק הצגה של שיטת החינוך שלהם.גם בגישת החינוך המשחקית שמצדדת בהקשבה, רכות, משחק ניתן היה לראות בצורה כל כך ברורה איך השליטה בסיטואציה נוכחת ומייצרת אשמה ותסכול במקום הנאה ואושר.

האמירה שאיפוק לא מאפשר ליהנות - שגויה מיסודה, איפוק בהחלט מאפשר הנאה, אולי אפילו יותר גדולה, כשאני מתאפק ומצפה תחושת האושר שלי וההנאה שלי גדולה יותר, עמוקה יותר. 

איפוק היא תכונה שכדאי לחזק את השריר שלה בכל תחומי החיים.אימפולסיביות מנגד, הרבה פעמים מייצרת תסכול ותחושה של פספוס.ראינו התערבות (לא הוגנת) כלפי הילדה תוך כדי זריקת אשמה ולחץ מיותר על הילד שבסה"כ ביקש לקבל את מה שמגיע לו- זה צרם לי ממש ודי כאב לי שהילד הזה עמד בסיטואציה כל כך תוקפנית עם מסרים כפולים וקשים - כולנו יכולים ללמוד מזה ופשוט לא להתערב ובטח לא להיות שופטים - (השופט תמיד ב........). 

ומה התוצאה של גוננות על ילד אחד:

 תסכול של שניהם ובעיקר החלשה של הילד שלוקחים עליו חסות ומנסים לסדר לו את המציאות לפי צרכיו תוך מחיקה של צרכי האחר.

גם בגישות הנוקשות יותר אפשר היה לראות שליטה, בעצם ניתן היה לראות בעיקר אצל ג'ני ואיגור - שצריכים ללמוד לעשות הפרדה בין הכוונה לבין שליטה טוטאלית שלא רואה בשום צורה את צרכי / רצון הילד ( בסיטואציה שנכפתה עליו).

כן הורים צריכים להכווין, כן אין צורך לבזבז הכול אם לא ממש צריך, זה בסדר גם לשמור, כן לא צריך לקנות משהו סתם בלי סיבה, כן כדאי שיעשו שימוש מושכל בכסף, כדי להביא אותם לשם אנחנו נדרשים להוביל אותם מחשבתית, זה כמו לזרוק להם דופק למח וממש להפעיל שם מחשבה, לעזור להם להתחבר פנימה לצרכים שלהם ולהבין מה הם צריכים, ואיך ההזדמנות הזו של לקנות עכשיו יכולה לסייע להם לממש צורך חשוב, משהו שישרת אותם וייתן להם מענה ויגרום להם איזה שהיא הנאה וד"א זה יכול היה להיות גם איפוק וחסכון למטרה גדולה או מאוחרת יותר. 

זה מצריך מאתנו לנקות את הצרכים שלנו ובאמת לראות את הילד, לייצר אתו מערכת יחסים שבה הוא מקשיב לדעתי אבל גם יודע לשמוע את הדעה של עצמו, מערכת יחסים שבה הוא יודע שאני כהורה נמצא שם לעזור לו להבין את המציאות ולא כדי לסדר את המציאות עבורו. 

כסף יכול להיות אמצעי מצוין ללמידה של המון דברים ולחינוך לתכנון, דחיית סיפוקים, יכולת לתעדף, להקשיב לצורך שלי ולרצונות שלי ועוד ועוד.

אתגר הבישול: אהבתי מאוד שההורים לא היו שם, זה אפשר באמת לראות את הילדים עומדים בסיטואציה שמאתגרת אותם, מוציאה אותם מאזור הנוחות ובעיקר מותאמת לגיל שלהם, משחק מותאם שמאפשר למידה אמתית והתבוננות על תחושת המסוגלות האישית, יכולת לעבוד בצוות, לקבל החלטות, להיות יצירתי ולהרגיש חשוב ונחוץ.

גם פה ניתן היה לראות אצל איגור וג'ני - את הילדים הממש קטנים האלו לוקחים אחריות, מבשלים ואת הילדה המדהימה הזו לוקחת חסות על אחיה.

מנגד, בלט מאוד הרצון שלו (של האח) כל הזמן לקבל אישור על כל דבר, גם כשההורים לא נמצאים והוא מוצא את אחותו כמי שמספקת לו את ה"אישור", מצביע על החלשה משמעותית של יכולת ההתמודדות שלו במציאות החיים, זה נראה כמו תלות בסמכות וזה תוצאה של סמכות שבאה יחד עם נוקשות ועיוורון לצרכיו/ רצונותיו של הילד - חסות ושליטה מלאים.שני הילדים גדלים באותו הבית - כל אחד מהם לקח את הסמכות למקום אחר, אחת הפכה להיות סמכותית והשני תלותי.במשפחת הספורטאים פגשנו את הפרפקציוניזם, אולי לא רק, פגשנו פה תלות בהורים, חוסר יכולת לחשוב בגמישות ובעיקר פחד מכישלון/ אסון.  

פרפקציוניזם היא תכונה שמנסה להפגין שלמות, אבל היא בעיקר פועלת למול הבנה של שחור לבן 0 או 1. החיים עצמם לא מתנהלים ב 1 או 0 . הם מתנהלים באזור ה 0.4-0.6- יש בהם נשימה, עליות וירידות ובעיקר המון גיוון ומרחב פעולה. פרפקציוניזם בעיקר מונע תנועה, מצר מחשבה ומאוד מתסכל. 

כדאי מאוד לנוע מהציר הזה לציר של האופטימיזם - ששם עושים את הטוב דיו וזה ממש מצוין. 

ומשימת הפחד - האדם הזר מה שהכי קפץ לי בצפייה זה התגובה של ההורים שהילדים צולמו בלי ידיעתם, ושעכשיו הם הולכים לצפות במשהו שאולי יפתיע אותם ולא ישרת את הפורמט של שיטת החינוך שלהם, אפשר היה לראות את הלחץ בפנים של כל אחד ואחת מהםן, שלא לומר ממש חרדה. 

התפקיד ההורי בטח שבגילאים צעירים הוא לשמור עליהם מהמקומות של ה"אל חזור" מתקיפה, מסכנת מוות, מפציעה קשה, מהטרדה מינית וכו' . כל שאר הדברים הם יכולים ליפול וללמוד את מציאות החיים.כשאנחנו מחנכים ילדים אנחנו מחנכים ומגדלים אותם בתוך מציאות, בכל מציאות יש את החוקים שלה ואת הסכנות שנוכחות במרחב שלה. מטרת החינוך היא לאתגר, ללמד, לאפשר התנסות ומפגש עם רגשות כואבים כמו אכזבה, צער, תסכול, עצב ועוד. למידה על המצבים האלו, הכרות עם הרגשות הללו מייצרים חוסן ביציאה לחיים עצמם, זה הופך להיות חלק מהם וזה רגש שהם יודעים להתמודד איתו בהמשך חייהם הבוגרים.

אנחנו לא נרצה שהם יתמודדו עם מצב שישאיר בהם טראומה בכל צורה שהיא ולכן, בגיל 5 כן אני ממש מתחברת לאמירה של איגור "הם לא צריכים לשוחח עם מבוגר שפונה אליהם, ואף מבוגר לא צריך לפנות סתם ברחוב לילד בן 5 ולהציע לו ללטף את הכלב, ללכת איתו וכו'" וכן, זה בסדר שזה הוטמע בהם עכשיו בגיל הזה, רק עידון אחד קטן שאותו לא ניתן לראות במסך, ההבנה צריכה להיות ממקום של שמירה, ולא ממקום של פחד. 

הם  צריכים ללכת משם ממקום של עוצמה והבנה ולא ממקום של פחד/ שיתוק מההורים. "ההורים שלי ידאגו לנו ..." זה בסדר ויחד עם זאת אני לא הולך איתך כי אני יודע שזה לא מתאים או שזה אסור, כדי לשמור על עצמי ולא רק כדי לא להדאיג את ההורים גם וגם.אנחנו צריכים להיות עסוקים בלטעת בהם במגן הנפש שלהם את עצמנו כעוגן וגם כנקודת ייחוס לבחינת המציאות, הקול שלנו צריך לפעום מתוכם ולאותת להם בצמתים ובנקודות חשובות/ מסוכנות בשבילי החיים, כמו מצפן פנימי שבגיל הילדות יש לו משקל משמעותי בהכוונה ואט אט עם המפגש עם המציאות המצפן הזה מקבל את הדיוק בכיוון כשהעוגנים שלו הם הריח של הבית שלו, הערכים שיש שם, המילים, הרגשות ובעיקר בעיקר החוויות.למידה בגוף קוראת באמצעות חוויה, וגם חוויה שלילית או קשה או כואבת היא חוויה, תמיד. 

הכל באיזון, הכל במידה והכל בהקשבה להם וגם לעצמו  לקולי ההורי שלנו שצריך להיות גם הוא נוכח.

לפוסט בפייסבוק