פגיעה טקסית - רסיסי עצמי מעורבלים בכאב
פגיעה טקסית – היא פגיעה שיש בה עדים, במקרה של שושנה סטרוק כמו בעוד מקרים שצפים עכשיו אט אט ומתגלים מתוך החשיכה. מדובר בפגיעה בתוך המשפחה, פגיעה על ידי הורים, מבוגרים משמעותיים בחייהם.
מבוגרים שאמורים לטעת בה תחושת ביטחון רגשי ופיזי, אלה שהן היו אמורות לסמוך עליהם שישמרו עליהן הופכים להיות עדים ומבצעים של רצח הנפש שלהן.
הפגיעה הטקסית היא פגיעה מתמשכת בשני מובנים, ההבנה של ה"פיגוע" הרגשי הזה מתפרקת בנפש אט אט ומתמשכת, משוחזרת ומטילה אימה בנפש, מייצרת ניתוקים חוזרים כדי לאפשר לילדה קטנה לשרוד, ההישרדות שלה תלויה בהם, ולכן היא גם מתפצלת, היא הופכת להיות הילדה שלהם שמתפקדת ומקשיבה להם ומחפשת את חסותם, וגם לילדה הכנועה שמשתתפת בטקס בגופה וכל פעם מנסה להתנתק לעולם של "לא לדעת".
והפגיעה הטקסית היא טקס שחוזר על עצמו ומייצר אדוות של טראומה, כאב רגשי, פיצול, ניתוק ובעיקר בלבול עמוק של הנפש.
הפגיעה הטקסית נעשית בתוך בלבול ענק שיש בו מנגינה הפוכה לפשע שמתרחש בהן, מילים של תפילה, אולי מנסות לייצר תחושה של טוהר וקודש כשפועל יש שם רצח נפש, התעללות רגשית ומינית שאין מילים לתאר את הכאב שהיא מייצרת בנפש.
כולם שותקים – לרוב פגיעה טקסית תתקיים בתוך קהילה סגורה. לקהילה יש הרבה סיבות לשמור על הסוד, כך היא מתחזקת וכביכול שומרת על עצמה מפני גילוי הסוד ובעיקר מול הבושה ולקיחת האחריות על מעשיה הנבזיים שמטרתם לספק יצר בלתי נשלט, תחת חסות הקהילה והכוח.
לפגיעה הטקסית שמתרחשת במקום שאמור להיות הכי בטוח לאדם – הבית שלו. על ידי האנשים שאמורים לשמור עליה מכל רע, על ידי אנשים שהיא אמורה להבין שהם טובים אליה – והם הופכים להיות האנשים הכי רעים שהיא/הוא יכירו בחייהם.
פגיעה עצמית פוגעת גם בהבנת חוקי החיים, היא מערערת את תפיסת המציאות שבה יש חוקים ואין בעולם הזה תוהו ובוהו.
וכאן מתרחש תוהו ובוהו – וחושך על פני תהום – זה נוגד כל חוק וסדר, וגם האמונה הזו מתנפצת בגופם ונפשם של נפגעות/ים צעירים/ות ורכים/ות, תוהו ובוהו רגשי שמתחולל בתוכם.
חדירה לטאבו של גבולות הגוף והזהות
כך פגיעה טקסית הופכת להיות חדירה ולא רק לטאבו של שמירת הגוף, היא חודרת לזהותו של אדם, לעומק הבנתו מה היא זהותו ואיפה מקומו בתוך התוהו ובוהו הרגשי הזה.
היא מבלבלת את גבולות הסדר, גבולות ההבנה של מה נכון ומה אסור. כך הפגיעה טקסית מוחקת את יכולתו של אדם להאמין באחר, ביקום וגם לא בעצמו.
השבר העמוק שנפער בזהות של הנפגעים/ות לא מאפשר להם לתת אמון באחר, השבר הופך להיות קיומי ועמוק, רסיסי השברים מעמיקים את התהום הזו ומחדדים את הניתוק, הפחד, האימה והניתוק מהמציאות.
פגיעה טקסית היא פגיעה קשה, מורכבת, מתמשכת וכזו שנוגעת בכל מקום בנפש, מחללת אותו וכל זה נעשה תוך כדי עדות שמגבירה בושה, מבלבלת וגם שוברת את רצפת הביטחון הרגשי, כי האדם שאמור לשמור עליהם הופך להיות עד ושותף למתחולל בתוכם.
Ritual Abuse - פגיעה טקסית
פגיעה שמתבצעת בצורה מאורגנת, פגיעה שמתנהלת כמו טקס עם כללים, חוזרת על עצמה. הפגיעה כוללת התעללות רגשית ופיזית, פגיעה מינית, פגיעה רוחנית – תוך כדי טקס קבוע, עם כללים קבועים.
לפגיעה הזו לפעמים מצרפים כל מיני סממנים דתיים, סמלי פולחן או סמלים אזוטריים, מחוברים לכל מיני כתות פאנטיות לרוב. הפגיעה מתבצעת על ידי קבוצה/ זוג ולא על ידי אדם בודד, זה נעשה בעיקר למול סיפוק צרכים מיניים סדיסטיים, דפוסי שליטה וכוח שמטרתם להכניע את הקורבן (שליטה כוזבת).
הטקסים הקשים הללו למול ילד/ה מנסים לייצר עיוות חשיבה, הבנה של הנפגע שככה זה צריך להיות, שהוא צריך להישאר כנוע כאמונה עמוקה שתאפשר את המשך הפגיעה. הפגיעה הטקסית נחשבת לאחת הפגיעות הקשות והחמורות לנפש, טראומה חמורה שלרוב יש בה המון מאפיינים של ניתוק ודיסוציאציה בצורה מובהקת ומתמשכת.
כדי לשלוט בצורה מוחלטת בקורבן ולהכניע אותו פיזית ותודעתית הפגיעה נעשית בצורה חזרתית על ידי קבוצה סגורה, משפחה או כת שהשמירה על הסוד הוא חלק מהטקס עצמו.
זה כמו לתכנן את המח והנפש של הנפגע/ת: תכנון הנפש לפחד, להיכנע, להישאר חסר אונים, מבודד רגשית – לא לשתף, לא לדבר, להשאיר את הכול פנימה.
בתוך האימה הזו מנסה הנפגע/ת להתמודד עם רגש שהנפש לא יכולה לשאת, כך הנפגעים מאמצים ומפתחים מנגנוני הגנה מאוד קשוחים וקיצוניים – פיצול זהות, ניתוק – דיסוציאציה וגם ניתוק חוויתי לאורך זמן מהמציאות עצמה.
נפש של ילד/ה צעיר/ה לא יכולה להתמודד עם פגיעה טקסית, לכן היא לרוב מפצלת את הזהות, ומתנתקת כדי לא לחוות את הפחד והאימה, הבושה והכאב הרגשי. בבגרותם כשהנפש מעט גדלה, פוגשת מציאות, מצליחה לצאת מבועת הקהילה ששומרת על הסוד, כשחוקי החיים הנכונים מתחילים להיות חלק מהתודעה, מתחילים לרוב הנפגעים בבגרותם לשחזר את הפגיעה, להבין שזו הייתה פגיעה, להיזכר בפגיעה עצמה, בכאבים הפיזיים, בתחושת וגם בהתקפים שחוו מול החרדה, הבושה, הפחד, המחשבות והעדים שהיו שם שתקו, פעלו באלימות, תקפו אותה בזמן שהם היו אמורים לשמור ולהגן עליה.
מה משמעות הטקס עצמו בתוך הפגיעה ?
תפקיד הטקס בתוך הפגיעה הוא מרכזי וליבתי, הוא מייצג את אופן הפעולה של הקהילה/ הקבוצה הפוגעת. דרך הטקס שיש בו כל מיני מילות תפילה, לבוש, אביזרים, מנגינה ועוד הם מייצרים ובונים את תחושת השליטה – אשליית שליטה, ותחושה כוזבת של כביכול משמעות.
כך בחסות השליטה הכוזבת הזו ויצירת המשמעות הכוזבת דרך הטקסיות הם מייצרים בלבול וטשטוש של הבנת המציאות וגבולות ההתנגדות/ ההתמסרות, מעמיקים את תחושת האשמה והבושה וגם מייצרים כניעה דרך שטיפת מח מאוד עוצמתית תחת השפעת הטקס.
מה ההשפעה של הניתוקים המתמשכים ? פיצול וניתוק על הנפש לאורך זמן ?
כפי שהוסבר לעיל לפגיעה הטקסית יש מנגנון מאוד קשוח של פגיעה מאוד חדה וכואבת, היא חזרתית, קבועה, מנוהלת תוך שליטה מלאה של התוקף והשתקה של הקורבן וכל אלו מייצרים אימה שנרשמך בגוף ובנפש, אימה שמייצרת ניתוק כמנגנון הישרדותי – דיסוציאציה.
מה זה דיסוציאציה ?
מנגנון הגנה פסיכולוגי שמטרתו הישרדות, ברגע שהאדם חווה חוויה קשה מנשוא, אלימה, משפילה, כואבת רגשית יותר ממה שהאדם מסוגל לשאת, הגוף מגיב בצורה של ניתוק כדי לבצע הרחקה של הקורבן מחוויית הכאב, וגם בחלק מהמקרים אפילו לנתק אותו מהמודעות לפגיעה.
כמו לייצר רגע חסר ברצף כדי לא להיות בכאב שהוא מייצר. בפגיעה טקסית הניתוק הזה יכול להיות מתמשך ולא רגע או רגעים. גודל ההשפלה והאימה מייצרים ניתוק מתמשך. כשאדם מנותק מחוויית הגוף והנפש, לא נמצא בתוכה בצורה מודעת זה מייצר השפעה על תחושת העצמי שלו, על תפיסת העצמי שלו, על איך שהוא תופס את זהותו בעולם, זה משפיע מאוד על התפקוד שלו מול אנשים במציאות של חייו, על מערכות יחסים ועל עוד הרבה מאוד תפקודים נוספים.
זה מייצר הפרעת זהות דיסוציאטיבית שמאוד מאפיינת שורדים של פגיעה טקסית.
טקס קבוע, חוזר על עצמו – מייצר למידה של המוח.
המוח שלנו הוא מוח לומד שמייצר התרגלות, בניסיון לייצר וודאות לגבי העתיד המח מקודד דפוסים חזרתים וקבועים בתוך מערכת העצבים, המערכת הרגשית והקוגניטיבית.
הנפגע/ת יודעים לצפות מראש מתי תגיע הפגיעה ואיך היא תראה, מה הולך להיות שם במהלך הפגיעה וכך הנפגע/ת מייצרים תגובה אוטומטית לפגיעה. לפעמים התגובה הנפשית היא פיצול הזהות, האדם נכנס לזהות של כנוע, נפגע, כאילו זה לא הוא עצמו, מייצר לעצמו חלק נוסף באישיות שהוא לא הוא כדי ליצר מין מקום באישיות שסופג את הפגיעה, את הכאב אבל הוא לא מודע, הוא לא "אני".
כאילו יש בנפגע/ת שני זהויות שונות. הפיצול הזה פוגע באדם פגיעה משמעותית ביחסי העצמי והזולת. הפגיעה מייצרת תפיסה של מערכות יחסים עם דמויות סמכות תחת תחושה של גם טוב וגם רע, לפעמים באופן מאוד קוטבי/ קיצוני, תלוי באיזה (מתוך הפיצול) זהות האדם מסתכל על גורם הסמכות שמולי.
כשגורם הסמכות הוא הורה/ אדם קרוב/ איש טיפול זה קשה וקיצוני כפליים. הניתוקים הממושכים, פיצול הזהות מייצרים גם בלבול וחוסר הבנה בין מציאות לדימיון, בין נכון או שגוי, טוב ורע, גופני ורוחני.
במקרים מורכבים יותר (שבאים לידי ביטוי בפגיעה טקסית) מוטמעים בקידוד המוחי גם תכנים דתיים / רוחניים שמעוותים את המשמעות של המוסר התקין, לפעמים הנפגע שחייו תלויים בהוריו/ במטפל/ בגורם הסמכות יבין בצורה שגויה ומעוותת שהוא עצמו אחראי לפגיעה, שהוא אשם בה, כמו נפגעות תקיפה מינית שיחשבו שהן נפגעו כי הן היו פתייניות. זה מחזק מאוד את תחושת התלות בפוגעים, את ההתמסרות לפגיעה למרות הכאב שהיא מייצרת, את הפיצול העצמי ופיצול הזהות, ואת תחושת האשמה של הנפגע.
כך הנפש בונה דפוסי אישיות של אשמה, ניתוק, חולשה, תלות ועוד. במובן הזה לפגיעה טקסית יש משמעויות מורכבות וקשות מאוד על הנפש, הסימפטומים הטראומטיים צריכים להיבחן בצורה מאוד מוקפדת כדי לזהות את הניתוקים, הזהויות, ההבנות השגויות שקודדו במערכת העצבים ולייצר מרחב בטוח, מי שמטפל וקשוב לנפגע/ת בפגיעה טקסית חייב להחזיק את הקוטביות בשיח,
להיות עדין וקשוב מחד, ומנגד לדעת שהתיאורים או ההבנות שיעלו יהיו קשות ובלתי מתקבלות על הדעת.
טיפול בנפגעי טראומה למול טראומה של פגיעה טקסית
זיכרון טראומתי מוצג על ידי נפגעי טראומה כזיכרון שיש בו חללים, שטחים מתים בתוך הרצף, לפעמים יש את כל הרצף של האירועים ולרוב בטיפול בנפגעי טראומה יש קושי לשחזר, לגעת ולחזור לאירועים הכואבים, להיות בעוררת הרגשית שהזיכרון מייצר.
תחת טיפול וליווי, מקום בטוח, אמון במטפל ניתן לבצע שחזורים, לחזור לרגעי האימה ולאפשר ריפוי לנפש, החלמה ואולי גם השלמה שממנה ניתן לצמוח ולחזור לחיים בתפקוד שגרתי שאט אט מחזיר אותם לחיים.
בפגיעה טקסית הצורה שבה הפלאש בק, הזיכרון הטראומתי עולה וצף הוא שונה, פגיעה טקסית היא פגיעה מתמשכת וכזו שחוזרת על עצמה, היא לא אירוע חד פעמי, בפגיעה טקסית יש המון ניתוקים שהם ניתוקים מתמשכים שמשאירים "שטחים מתים" של רצף אירועים ארוך.
הזיכרון הטראומטי לא צף בצורה של זיכרון של מעשה/ מאורע שניתן לתאר אותו ולקשר אותו. הזיכרון צף בצורה לא ישירה דרך חוויות גופניות, חלומות, תחושות גופניות, כאבים, ולא מעט התקפי חרדה שהם חווים ולא יודעים להסביר בצורה ישירה מה גרם להתקף.
הם קופצים בין מציאות ותודעה למצבים שבהם הם לא בתודעה מלאה. לפעמים זה נראה כאילו הם מבולבלים, אולי אומרים דברים סותרים, לפעמים מתקשים להאמין להם.
לפעמים הם עלולים לחוות שוב תחושת בגידה כאשר הקהילה או החברה לא מאמינים להם, לא מושיטים יד לעזור, מסתכלים עליהם ומתייגים אותם בכל מיני פתולוגיות נפשיות.
לפעמים הם מתויגים על ידי מטפלים באבחנות שגויות שמעמיקות את החוויה הטראומטית, מעמיקות את הניתוק, מגדילות את ה"שטחים המתים" ברצף ומותירות אותם הרחק בזיכרון תחת סכנה של שכחה מוחלטת.
הקפאה של חוויה במערכת העצבים
כשאדם מתנתק בתוך חוויה טראומטית מתוך דחף הישרדותי, הוא נמצא בדיסוציאציה, ניתוק.
אבל החוויה – המציאות שמתרחשת נרשמת בנפש, היא נכנסת ל"הקפאה" בתוך מערכת העצבים.
כשאין לאדם יכולת לשאת את החוויה ולעבד אותה היא נשארת "קפואה" לא מעובדת, נשמרת בנפש. לחוויות הללו אין מילים, אין תיאור, אין הסבר.
הן חוויות שנצרבות ללא מילים או תרגום – הן אימה. טראומה טקסית "מוקפאת" במח בצורה אחרת, תחת קוד אחר, כמו קוד חזק יותר שקשה מאוד להעביר אותו לתודעה ולעבד אותו.
פגיעה טקסית מתרחשת תחת טקס שכולל תכנים שהם כביכול נורמליים : תכנים דתיים/ מוסריים/ הכרחיים, הטקסים מתרחשים על ידי אנשים מוכרים שאמורים להיות אנשים טובים ששומרים על הפרט ולא פוגעים בו: הורים, אנשי קהילה, אנשים עם מעמד, מורים, רבנים, מדריכים ועוד.
לכן, יש פה קושי להעביר את הזיכרון לאזור העיבוד המודע כי הזיכרון סותר את ההיגיון, לא נורמלי, שונה ממה שמתרחש בקהילה בצורה גלויה, מפחיד.
זה מייצר סוג של פיצול או אמונה כפולה או אמביוולנטית שבה הם גם מאמינים ואוהבים את ההורים שפגעו בהם ויחד עם זאת מחזיקים הבנה פנימית עמוקה מושתקת שאותם אנשים הם גם רעים ופוגעים.
קונפליקט פנימי כואב ועמוק שהם מחזיקים ומסתירים מקשה מאוד על עיבוד החוויה של הפגיעה הטקסית הטראומטית.
הקונפליקט הזה שמנוהל בתוכם, הוא שלב בתהליך השיקום, זה כמו קצה חוט שממנו ניתן להתחיל את מסע הגילוי, מסע קשה שבו הנפגע צריך חיזוק של הקהילה, חיבוק גדול, ובעיקר תחושה שמאמינים לו, שהוא נורמלי ושהוא לא מדמיין/ אשם/בוגד וכו'.
ככל שנצליח לסייע לנפגע/ת להאמין לעצמם, נצליח לשחרר את מנגנון הניתוק, שהוא סוג של מנגנון הגנה ששומר על האדם מפני האימה שבחוויה הטראומטית שלא ניתן להכיל אותה.
אדם שחי תחת דיסוציאציה סובל סבל נפשי שלא ניתן לתאר אותו במילים, הוא מטולטל בין מציאות לניתוק, תחושה שלא מייצרת ביטחון במציאות ובעולם. הם צריכים לחזור למציאות ולהתחיל בתהליך של הכרה עם המציאות, והבנה שיש בה גם אנשים טובים ולא רק פוגעים, ההכרה של המציאות והחיבור אליה הוא חלק מהמסע הקשה שבו הן יוצאים מהחושך לאור.
קהילה/ מטפלים/ חברים נדרשים להיות פחות שיפוטיים, יותר סבלניים, לתת אמון במטופל, בסבלו ולאפשר לו מרחב בטוח ל"נחות" במציאות ולהכיר אותה, להבין את הפגיעה שעבר או שהוא עדיין עובר.
לפרק את המסרים השגויים ולתקן אותם בתוך מציאות שפויה
אחד האתגרים הקשים – ההבנה של הסביבה/ הקהילה של מה שהתרחש שם, אי אפשר להבין את הפגיעה כי היא בלתי נתפסת ובעיקר לא הגיונית, לא נורמלית ואין מילים לתאר מה שהיא נוטעת בנפש האדם.
לפגיעה הזו יש עדים, עדות של אנשים טובים כביכול, אלו שאמורים לשמור, לרפא, להגן ופועלים בצורה גסה, אכזרית, חודרנית תחת כוחם המנטלי, או תחת תגית של "הורים", "מטפלים" וכו'.
עדים שבמקום לתת עדות משפטית, במקום להגן על הנפגע, מגנים על עצמם בכמה שיטות:
- הסתרה, השתקה, הפחדה
- טשטוש של גבולות ההיגיון, גבולות הטוב והרע, גבולות המציאות והניתוק – דרך הנדסת תודעה באמירות שסותרות את הפגיעה : "זה טוב לב" , " אנחנו עושים את זה למענך", ככה אוהבים" , "זה סוד שלנו".
- טשטוש היכולת לתת אמון ביקום ובאחר תוך זריעה של תחושת אשמה ושנאה עצמית שמקדמת את ההסתרה וההשתקה.
כל אלו מייצרים מורכבות בכל התחום של היחסים הבין אישיים של נפגעים עם הסביבה ועם גורמי טיפול/ גורמי סמכות ובכלל.
מנגנון האמון בעולם/ביקום/ באנשים – חוטף פגיעה אנושה שמחייבת שיקום, קשה מאוד לנפגעים לתת אמון, ליצר קשר, להבין סימנים פשוטים בתקשורת הבין אישית. והשיח איתם נע על מנעד רחב מאוד של בין אהבת המטפל, מתן אמון בו ותלות בו ועד לתחושה של רדיפה, בגידה, תסכול וחוסר אמון מולו.
בתוך המרחב הטיפולי נמצאים יותר משני אנשים : מטפל ומטופל. נמצאים של מיני חלקי עצמי, מחשבות לא מעובדות, הבנות סותרות ומנוגדות שמצרפות לדינמיקה הטיפולית, ומי שמנהל אותה צריך להכיר בכל ה"שותפים" לטיפול.
זה כמובן מקשה ומבלבל ומחייב המון סבלנות וחמלה. הטיפול מתנהל תחת המון "איומים" של חלקי העצמי שמתנגדים לטיפול ומחזיקוים תחת האמונה של "אשמה", "ככה זה צריך להיות", "הם אוהבים אותי", "אסור לי לבגוד בהם".
חלקים נוספים יכולים לשחק תפקיד של אני אשמה או להכחיש את עצם קיום הפגיעה ועוד כל מיני זהויות פנימיות שנולדו במהלך הפגיעה, ויצרו פיצול של האדם כדי לאפשר לו לשרוד.
כל התגובות הללו והמחשבות שצפות תחת אותו אדם הן תולדה של חלקי עצמי פנימיים שמטרתם שרידות, הן לא נמצאות שם כדי לתקוף את האדם עצמו או כדי לתקוף את המטפל שמנסה להאיר את המציאות, הן נמצאות שם כדי להגן על חלקי העצמי שנרמסו שם בצורה שיטתית, תחת עדות על ידי אנשים קרובים שבגדו ומעלו בתפקידם.
הבנה של התנהלות הנפש מתחת לעורו של אדם מאפשרת לפרט שעומד מולו לא להיבהל, ולא להרגיש אשמה או לתקוף/ להתגונן, אלא לייצר מרחב של ביטחון רגשי יציב שלא מאשים, לא חרד אלא רק מתבונן באדם שמולו ומנסה לשדר יציבות, אהבה, הקשבה ולבנות מחדש אמון שנרמס.
כשמדרגת האמון נבנית, וזו לא משימה קלה, עלולים לעלות תכנים מאוד קשים, הזויים, בלתי נתפסים, מרושעים.
הסיפורים המזעזעים שאנחנו עדים להם כיום ברשתות החברתיות, העדות של נשים שעברו פגיעה טקסית בעברם הרחוק, הוא רק קצה הקרחון של ההבנה של מה נעשה שם תחת אותה פגיעה.
הפגיעה בדר"כ נעשית תחת שליטה על התודעה, גניבת דעת של מערכת האמונה של האדם. אלו הזהויות השונות של הנפגע/ת שנמצאות כל הזמן בדיסוננס מוסרי עמוק, ובקונפליקט אישי ובין אישי מאוד מבלבל.
נפגעי פגיעה טקסית זקוקים לזמן, להקשבה עם רמת חמלה מאוד גבוהה, וגם עם גבולות שמטרתם החזרה למציאות, גידור מרחב המציאות והזמן, ובעיקר החזרת השליטה למטופל. כך ניתן גם לעבוד על מרכיבי הטראומה וגם לשקם את מערכת האמונות, התקשורת הבין אישית, היכולת לתת אמון, לקבל עזרה ותמיכה וגם את היכולת להרגיש מוגן תחת זהות מגובשת וברורה.
המציאות הופכת להיות חסרת משמעות.
בתוך בלבול חלקי העצמי שמסוחררים בתוכם קשה מאוד לתת משמעות, להכיר במציאות כמשמעותית, להאמין באדם עצמו כישות מגובשת שיש לה משמעות בעולם. הטיפול בנפגעי פגיעה טקסית כולל גם היבטים של חיבור חלקי העצמי ויצירת משמעות לאדם, בנייה של זהות שיש לה משמעות.
בפגיעות שאינן נעשות תחת עדות מתמשכת וכזו שמפרקת את זהותו של הפרט, בפגיעות שבהן יש פגיעה נקודתית, חד פעמית יכול האדם לרוב לשמור על עולמו הפנימי בצורה שלמה.
פגיעה טקסית מכוונת במהותה לפרק של השלמות הפנימית של הנפגע/ת דרך פירוק הזהות ויחד איתה הטלת ספק של כל מה שנחשב מובן, נכון, מוסרי, קדוש. דרך טקסי השפלה בתחפושת של קודש או טקס נוצרת הכחדה של אמון בקשר, הכחשה של טוב והכחדה של משמעות המילים, למילים כבר אין תרגום נכון או ראוי שחופף מציאות. כל זה מוחלף בתחושה של חילול וריק קיומי, זהות שנמחקה והושחתה ועכשיו מבקשת לחזור לפעום, להכניס אויר, לנשום מתוך המוות שהיא חוותה.
לכן, השיקום אינו מתחיל בעיבוד ישיר של זיכרונות אלא קודם כול בבניית יציבות, הבנייה מחדש של גבולות, והחזרת שליטה נפשית.
גישות טיפוליות עכשוויות ממליצות להתחיל בשלב של ייצוב, הכולל חיזוק של תפקוד יומיומי, כלים לוויסות רגשי, ועיגון בטחון פיזי ונפשי.
רק לאחר תהליך הדרגתי של בניית אמון, הכרה, והגדרה מחודשת של העצמי – ניתן לעבור לשלבי עיבוד טראומטי, וגם אז, בזהירות יתרה. כשמדרגת האמון נבנית, ומתחיל להיווצר סדר בהבנה של הטראומה, יכולת לגשת אליה, למקום של העצמי שמקודד בצופן של "לא לגעת", לעיתים שם יעלו כעסים רבים, תסכול מתוך הבנה שנעשה להם עוול, זה יכול להיות תחילתו של השיקום המשמעותי של הזהות שמתחילה להבין וללמוד את הגבול בן טוב לרע, את ההבדל בין טקס דתי טהור לבין פגיעה וניצול של הנפש תחת סמכות ושליטה.
כשהאדם מתחיל להבין חזרה את המוסר הראוי הוא מתחיל לחפש משמעות, משמעות ללא תנאי וללא שליטה/ כפייה/ כאב / רמיסה.
אט אט את חלקי העצמי המרוסקים מחוברים לזהות שיש בה כוונה, אמונה, משמעות וקול פנימי יציב ונקי שאין בן תחושת אשמה, תחושת השפלה או רגשי נחיתות מול העולם/ הפוגעים.
זה מסע ארוך ועמוק, מורכב שיש בן המון הצטלבויות, המון כאב, המון בלבול. מבוך שצריך לצעוד בו עם המון אמונה, סבלנות וגם פנס שמאיר את הדרך ומייצר בה שלמות וזהות, בונה ומדביק את רסיסי העצמי שנשחקו וחוללו, עוטף אותם באור ובהגנה.
תהליך שמנסה לייצר רצף של אמת ומציאות בתוך זהות שחוברה לה והודבקה מרסיסים של כאב והשחטה. מסע שמצריך המון סבלנות ואמונה במסוגלות של אדם לצאת לחיים חדשים, להיוולד מחדש עם זהות חדשה ומוגנת, עם דעת ומוסר שיש בהם חיבור למציאות ולחוקי היקום ולא לתוהו ובוהו רגשי.
תפקידה של החברה/ הקהילה למול תופעת הפגיעה הטקסית
בימים האחרונים אני קוראת המון ברשת את התגובות של אנשים לפוסטים בעניין הכאוב הזה, מעבר להמון חמלה, רגישות, אמונה במה שהנפגעות מתארות יש גם המון פחד לפגוש את הזוועות (וזה בסדר, מי שאינו עוסק בזה בתוך טיפול לא חייב ואולי גם לא נכון שיהיה חשוף).
יש גם חוסר אמונה ביכולת של הקהילה לדעת : "זה נעשה בחדרי חדרים", "זה מוסתר ואין לחברה איך לדעת" ועוד. זה נכון, זה בהחלט קשה ומוצפן, פעם אחת בתוך הקוד הקהילתי תחת טקס ראוי ונחוץ ופעם שנייה במוחו ונפשו של הנפגע תחת קידוד של מעשה חיובי ומוסרי.
ועדיין, לחברה יש תפקיד משמעותי בריפוי, בגילוי, בנוכחות החיובית ובעדות של החברה לפגיעה וזה מול העדות של הפוגעים, לפעמים עדות מצולמת מעמיקה את הכאב. התפקיד של החברה הוא להתבונן, לא לפחד לדבר, לפתוח את הדברים, לעודד שיח לא שיפוטי ולא ביקורתי.
להתבונן באדם בלי שיפוט ומחשבה ביקורתית, אלא לראות בו אדם שלם וייחודי. השיח הציבורי שמתרחש היום פורץ המון חסמים ומנפץ חומות של הסתרה והשתקה, זורע אמונה ואומץ בקרב הנפגעים לדבר ולשתף, לגעת בעצמי המקודד שהושתק ומדמם בתוכם. לשיח הזה יש גם משמעות ביצירת קהילה שתאפשר שיתוף, הכרה ועזרה. אסור להכחיש את הנושא של פגיעה טקסית, הכחשה של הנושא מחזקת ומעמיקה את הפגיעה, מייצרת נרמול של פגיעות בילדים בעיקר, משאירה ילדים לגדול במרחבים לא בריאים ומסוכנים. גם אם הפגיעה הטקסית מתקיימת בתוך כת, גם לשם כחברה אנחנו צריכים להגיע, לחלץ משם נפגעים ולתת מרפא לנפש.
גם לנפגעי פגיעה טקסית מגיע צדק, במקרה שלהם גלגלי הצדק עובדים מאוד מאוד לאט, תחת סכנה של התיישנות וחוסר יכולת להגיע לעצמי המקודד שנמצא בזהות פנימית מושתקת בתוכו של אדם.
הכותבת:
ליאורה חיים- מנכ"ל ובעלים של מגן הנפש - מרכז טיפולי להורים, משפחות ומתבגרים בע"מ.
פסיכותרפיסטית מוסמכת, MA בחינוך מיוחד בהתמחות לקויות מורכבות וקשב, מטפלת רגשית, מדריכת מיניות למתבגרים, מדריכת הורים ומטפלת זוגית.
יש שאלות ? בקשות ? הבהרות ?
כתבו לי פה למטה בתגובות