פרשיית אייל גולן - מדריך להורים

לא כזו תמימה, עובדה שהיא חזרה שוב ושוב .....

פרשת אייל גולן והעדות של  טאיסיה זמולוצקי ממשיכה להדהד, וקולות הביקורת כלפיה צפים ועולים ברשת וגם בשיח של לא מעט מתבגרות ומתבגרים מולי "שלא תשחק אותה תמימה ... היא ידעה לאן היא הולכת...." זה בהחלט יכול להיראות כאילו היא ידעה והלכה "בעיניים פקוחות" לטרף הזה, 

זה חשוב שנבין שזה בהחלט יכול להיראות לנו דבילי או לא הגיוני או לא נכון, או כמו שהנוער מכנה את זה "פיקמי".

אבל חשוב לי להסביר פה את התופעה הזו שבה נפגעות תקיפה מינית ממשיכות ללכת "בעיניים פקוחות" לטרף הזה כנגד כל היגיון או שכל ישר.

זה קשה להבנה, אבל מנגנוני הנפש נסתרים ומפעילים אותנו  לפעמים בהתנהגות שנראית או נתפסת כמנוגדת להיגיון, אבל הנפש מנסה לרפא את עצמה, בפגיעה מינית ולא רק, והיא מייצרת התנהגויות מסוכנות.

כדי להסביר את המציאות הזו שמתרחשת שוב ושוב בפגיעות מיניות אני אשתף פה במקרה קליניקה, משהו שכל הורה/ אישה יוכלו להתחבר וללמוד דרכו על התופעה הזו, גם כדי לאפשר חמלה ופחות שיפוט, ובעיקר כדי לדעת למנוע ולשמור. חלק מהנשים שיקראו את הפוסט הזה יכול להיות שהוא יסייע גם להן לצאת ממעגל הסבל הזה, ולבחור אחרת.

יפעת (שם בדוי) – בת 29 היום, 

בחורה מדהימה ויחד עם זאת פגועה, הנפש שלה רשמה את הפגיעה הממושכת שהיא ספגה במשך שנה של "אונס בהסכמה" – חבורת ילדים בתיכון הפכו אותה לנערת הליווי שלהם, כשהיא בת 16.היא מגיעה מבית שיש בו המון כסף, אין חסרות בית/ עוני, אבל היה שם חסרות בית רגשי, העדר תמיכה, ליווי ובעיקר לא הייתה שם השגחה, הייתה שם המון ביקורת.

 "תמיד הרשו לי הכל, לא היה אכפת להם מתי אני חוזרת ..."

היא נפגשה איתם כמעט כל יום, והם בצעו בה את זממם, היא לא התנגדה, היא גם "הסכימה", אבל היא ממש לא רצתה להיות שם.

היום, אחרי 10 שנים, היא הצליחה לפתוח את הסיפור לראשונה, דווקא אחרי אירועי הנובה, משהו בה התעורר, הכול צף בה וזה היה הטריגר לטיפול.

כשהיא התחילה לספר היו חסרים לה לא מעט פרטים ברצף של הסיפור, אט אט התמונות עלו והסיפורים מתארים דפוס חוזר של ניצול מיני, "שיתוף פעולה" כביכול שלה, והתעלמות או הדחקה של כל הניצול שהיה שם, השתקה של הקול הפנימי הזה ההגיוני שיש בכל בן אנוש.

לכאורה ניתן לשפוט אותה, כל פעם מחדש הלכת איתם, למה המשכת ?, 

ידעת שזה מה שהולך לקרות שם .... זה ממש דומה לשיח הזה שאני שומעת היום ברשת בהקשר של פרשיית אייל גולן, וגם אתמול בערב שמעתי את המתלונן של מושיק מור, שגם שם לכאורה היא הלכה "לפנק את החבר שלו...." והצופה מהצד יכול לחשוב שזה היה בסוג של הסכמה וידיעה. 

למרות שבזמן האירוע (האונס בהסכמה/ הניצול המיני) הנפגעת , יפעת, הייתה שם בלי התנגדות, כשהיא התחילה לספר את הדברים, נעזרנו בקלפים מיוחדים, כשהזיכרון התחיל לפעול, והגיעו הפלאשבקים של הטראומה הזו, הגוף שלה היה ברעידת אדמה ועוררות רגשית גבוהה מאוד, הגוף זוכר הכול, הכאב נצרב בו, נוכח בו ולא מניח לו להמשיך בחייו בלי לשאת משקולת כבדה של לא מעט רגשות קשים. 

חשוב להבין שילדים/ות שנופלים למלכודות הללו של הניצול מגיעים לשם מתוך מציאות של חוויות עבר לרוב, של הזנחה, התעללות פיזית ו או רגשית (שהיא לפעמים יכולה להיות נסתרת תחת לא מעט ממון, נצנצים, מותגים ועוד), לפעמים היא גלויה. 

לכל אדם יש עבר וכאב שהוא סוחב אתו בחייו, לפעמים זה מפרק את החוסן, ולפעמים זה מייצר תפיסת מציאות מעוותת, פרשנות מעוותת ועוד כל מיני מנגנוני נפש שנכנסים לפעולה וגורמים לתופעות הקשות הללו להתקיים, במיוחד כשיש בסביבה מי שעורב להן ועושה בהן שימוש כטרף קל- מתייחס אליהן כ"שוק בשר".

לדינמיקה של הזנחה, התעללות על כל גווניה וסוגיה יש לא מעט השפעה על הנפש ועל התפקוד שלה, על הבחירות שלהן, בפגיעה מינית בחלק מהמקרים זה עלול לייצר מצב של "חזרה לשם שוב..." 

הנה כמה נקודות שחשוב שתכירו כהורים/בוגרים בריאים לילדים שלכם, כבני אדם לפני ששופטים נפגעת תקיפה מינית, וגם חשוב שתכירו כדי לדעת לסייע להן ואולי הכי חשוב למנוע אם יש אפשרות כזו: 

1. ניתוק רגשי – 

כשהגוף/ האדם נמצא במצב של חוסר אונים והעדר שליטה על הסיטואציה, בעיקר כאשר מדובר כביכול באדם קרוב/ מוכר, הנפש לא מסוגלת לשאת את התחושה של האימה שפוקדת את הגוף, זה כמו גל של צונאמי שמשתק, התגובה הנפשית שמטרתה הישרדות היא ניתוק, כאילו יש שם גוף ללא נשמה בתוכו, כמו בובה על חוט שמתנהלת ממקום של ריצוי / החפצה עצמית לכאורה. אבל היא לא באמת נמצאת בתוך עצמה, היא מנוהלת על ידי אימה ופשוט מתפקדת מפחד. 

הניתוק מייצר סוג של הגנה, לא לחוות את הכאב. לדפוס הזה יש לפעמים תהליך של התקבעות ולמידה, נערה שעברה בחייה הזנחה/ התעללות/ נטישה/ בדידות ועוד כל מיני תחושות קשות שבהן היא בחרה להתנתק (בחירה לא מודעת), עלולה לפתח דפוס של ניתוק אוטומטי, כשיש אימה יש ניתוק. היא מתנתקת מעצמה, מהחוויה  של הגוף, מהרגש, מהתחושה. 

יוצאת מעצמה. המנגנון החזרתי הזה גורם לשיבוש של תפיסת המציאות של היכולת לפרש סיטואציה ומצבים חברתיים, בין אישיים. שיבוש של היכולת להבין סכנה. מנגנון ההגנה הזה מייצר החלשה מסוכנת כשהוא מופעל בצורה כרונית או אוטומטית. הגוף זוכר ומתייג את הזוועות, אבל לא מרגיש אותן במציאות בזמן האירוע ולא עוצר אותן.

2. תפיסת מציאות ופרשנות לקויה או חסרה – 

תפיסת המציאות שלה מעוותת, היא "הורגלה" לפרש את המציאות דרך העיניים של הילדה המוזנחת/ פגומה/ קטנה/ חלשה/ שקופה ועוד. 

תפיסת המציאות הזו "צובעת" את ההבנה שלה ומשבשת את יכולת קבלת ההחלטות, את היכולת להבין מציאות ולהתבונן בנורות אזהרה, שיבוש של יכולת האבחנה וההבנה של מציאות בעיקר סביב הערך שלהן. 

זו אחת הסיבות שלא מעט ילדות / מתבגרות שהותקפו מינית מגיעות לרצף הזנות ומשחזרות את הכאוס הזה, הן בסיכון לפגיעה מינית כל הזמן הרבה יותר ממי שלא עברה התעללות/ הזנחה / או פגיעה מינית בעבר.

3. סבילות – התרגלות –

 נפגעי טראומה מפתחים לעיתים סבילות להורמוני לחץ כמו קורטיזול למשל, אצל מי שחוותה התעללות רגשית/ הזנחה מתמשכת, או פגיעה מינית מתמשכת, הרמות של ההורמון גבוהות בגוף כל הזמן, יש סוג של התרגלות ופיתוח סיבולת של הגוף. לכן, נדרש משהו קיצוני ממש שיעורר אצלן את תמרורי האזהרה, יעיר את הגוף ויאפשר הבנה שזה כואב/ אסור/ משפיל - יחבר אותן למציאות ולגוף שלהן ויעצור אותן מחזרה לטבעת הסבל "בעיניים פקוחות" לכאורה.

4. לא מעט פעמים יש שכנוע עצמי שלהן שהן הפעם ישלטו בסיטואציה או שהן יחוו אותה ממקום של שליטה וכוח ולא ממקום של רמיסה והשפלה, רצון לתקן, לספר לגוף סיפור אחר.יפעת כמו הרבה מאוד נפגעות תקיפה מינית, כמו גם הנפגעות בפרשיית אייל גולן, מושיק מור ולצערי לא חסרים עברייני מין שמנצלים את המציאות הזו של מתבגרות/ נשים שמחפשות חיבוק, נחמה, אהבה, ריגוש ולא ניצול, התעללות חוזרת ושימוש בהן. 

גם היא הלכה כל פעם מחדש ל"זירת הפיגוע" ללב התופת ונוצלה פעם אחר פעם, היא הייתה שם בסוג של כניעה ולא ממקום של הסכמה, בטח שלא ממקום של רצון.היא נוצלה כי היא רצתה אהבה, שייכות, ערך ועוד כל מיני צרכים של נפש בריאה היא נוצלה כי מישהו בחר לעשות שימוש במצבה הקשה והמורכב כדי לספק את יצריו שלו, אולי זה לא פלילי, אבל מוסרית – זו פשיטת רגל! 

לצערי פשיטת הרגל המוסרית הזו מקבלת נרמול והופכת להיות "ככה זה היום" היא כבר מצמיחה שורשים בנפשם של הורים/ מבוגרים במרחב שמתייחסים למציאות של פריצות כמשהו נורמלי (ראו מקרה הפסטיגל, אונליפנס, אתגר 1000 גברים ועוד). זה משפיע וצובע גם את המחשבה וההבנה שלנו כמבוגרים, משאיר אותנו במצב של תפיסת מציאות מעוותת, שמייצרת העדר השגחה, שחרור, זרימה, נרמול, ובעיקר הזנחה רגשית שהיא לב העניין.רצף הזנות מוזן לצערי הרבה פעמים מחסרות בית ועוני, במציאות של היום הוא מוזן מחסרות של בית רגשי ועוני רגשי.בואו ניקח את ההבנות הללו לתשומת ליבנו, 

קחו את הילדים /ות שלכם לשיחה בעניין, המקרה של אייל גולן , מושיק מור ועוד אחרים הוא מצע פורה לשיח ולחינוך לכבוד, לתקשורת בריאה ומערכות יחסים תקינות, חוסן רגשי אמיתי ותחושת ערך אמיתית ולא כזו שתלויה במידת החצאית שלי/ המחשוף שלי או המותג שאני שמה עלי, או האיפור וכו'.

תלמדו את הילדים לבחור בעצמם ולהיות מי שהם, פורים זה לא עכשיו, צאו מהמסכה למציאות, תפגשו אותה ותפתחו חוסן מציאותי ולא כזה מעוות שמייצר כאב, כאוס ושריטות בנפש לנצח נצחים. שמרנות עדיפה על פריצות – שמרו על הילדים/ות