איך מגדלים ילדים א' א' - ראיון עם ד"ר אנאבלה שקד
ראיון עם ד"ר אנאבלה שקד – אתגרי ההורות בגיל ההתבגרות
ואוו איך אני מתרגשת לראיין את ד"ר אנאבאלה שקד בבלוג שלי, עבורי זו זכות גדולה.
הזדמנות מצוינת להנגיש עבורכם מידע חשוב שיכול לסייע לכם להתמודד נכון יותר עם אתגרי ההורות בכלל, ובגיל ההתבגרות בפרט.
למרות הקשיים אנחנו חייבים להיות משמעותיים עבורם להכווין, לתמוך ובעיקר לחזק את מערכות היחסים שלנו אתם.
ד"ר אנאבלה שקד היא סוג של מגדלור מקצועי עבורי, בן יתר אנשי החינוך שאני עוקבת אחריהם ולומדת מהם,
היא מרתקת במיוחד, אני אוהבת ומאוד מתחברת לגישה המציאותית שלה, ממש בגובה העיניים.
אוהבת את הפשטות והטיפים שמביאים לשינוי אמיתי,
אז הנה במיוחד עבורכם, כל עצות הזהב לעבודה עם מתבגרים פה
מה המסר המרכזי שחשוב להעביר להורים למתבגרים בעידן הנוכחי?
ההבנה המשמעותית שהורים נדרשים להפנים היא שבגיל ההתבגרות אנחנו כבר לא יכולים לחנך.
ההשפעה ההורית המשמעותית מתרחשת במהלך הילדות המוקדמת, בעצם עד גיל חמש מתגבשת
תפיסת עולמם שהיא למעשה האישיות שלהם
זה לא אומר שהורים בגיל ההתבגרות סיימו את תפקידם ההורי ושאין יכולת לחולל שינוי הגיל זה,
אלא שהדרך לשינוי היא לא באמצעות "אני אחנך אותך", הדרך לשינוי היא באמצעות עבודה על מערכות היחסים שלנו אתם.
אז בעצם לתפקיד ההורי יש משמעות מרכזית דווקא בגיל צעיר ?
כן, הבעיה הגדולה ביותר של גיל ההתבגרות נובעת בעצם, מכל מה שעשינו בדרך לשם,
ההורות העדכנית היא הורות שמקדשת אכפתיות, אהבה ללא גבולות והמון ריצוי ופיצוי.
כהורים, אנחנו מפיקים סיפוק גדל מעצם העובדה שאנחנו מפנקים.
כשהורים מתאמצים כל כך שלילד יהיה כיף, קל ונוח מתגבשת תפיסת עולם של המתבגר על פיה
יש מישהו (הורה) שנמצא בחייו כדי להקל עליו, ושרצונותיו ורגשותיו חשובים ביותר. . סביב גיל 12,
פתאום המתבגר פוגש הורה שמתעייף ומשנה את ההסכם, ודורש ממנו לעשות דברים לבד,
להתאמץ, לחשוב על האחר ולקחת אחריות על חייו.
כהורים, חשבנו שאם נתחשב בהם וניתן להם הם ילמדו להתחשב ולתת, והתגלה שזה לא קרה, שהם למדו לקבל.
בנקודה הזו נדרש לבצע שינוי כזה שמאפשר למתבגר להבין איך החיים עובדים, את עקרון ההדדיות ולקיחת אחריות.
זאת אומרת, במקום להגיד להם: "למה את אף פעם לא עוזרת?", צריך לבקש ולבקש עזרה, נחזור על זה בהמשך.
אז מה מטרת ההורות בגיל ההתבגרות בעצם ?
מטרת ההורות בגיל ההתבגרות היא לא לחנך, אלא להשפיע.
כדי ליצור השפעה עלינו להיות משמעותיים עבורם על ידי עידוד והדרכה.
חשוב שהילד יידע שההורה מעריך אותו
חשוב שנזכור – בכל ההחלטות הקריטיות שהילדים שלנו ייקחו בחייהם אנחנו לא נהיה לידם.
אנחנו רוצים שייקחו את הערכים ואת תפיסת העולם שלנו בחשבון כשהם מקבלים החלטות.
ושוב , הדרך לשם היא באמצעות התנהגות שתואמת את תפיסת העולם ואת הערכים שלנו, ועל ידי חיזוק מערכות היחסים שלנו אתם
מה לדעתך הבעיות העיקריות של המתבגרים בעידן הזה?
בעיניי, הבעיה המרכזית של מתבגרים בעידן הנוכחי, עידן המדיה היא פסיביות
מתבגר יכול להיות בחדר כל היום ולחשוב שחברים/לימודים/חוגים זה לא רלוונטי.
פאסיביות מובילה לצמצום, לאובדן תחושת ערך וביטחון עצמי, וזה פוגע במוטיבציה לעשות,
וחוזר חלילה וזה מצמצם ומקטין אותם
כשהמתבגר אקטיבי, אפילו אקטיבי מעצבן – ניתן לכוון את האקטיביות שלו, לאתגר אותו ולאפשר לו ליצור ולהתפתח
לעומת זאת, קשה יותר להניע לפעולה מתבגר פסיבי. מתבגר פסיבי יעשה משהו רק כשאין לו ברירה,
ולכן עלינו לדאוג שלא תהיה לו ברירה, על ידי הפסקה של שירותים ומימון.
מתבגר אקטיבי זה בהחלט אתגר בעידן של מסכים, מה ההמלצות שלך לחינוך לאקטיביות ואיך עושים את זה הלכה למעשה ?
חשוב להבין שהתפקיד שלנו כהורים הוא לתווך עבורם את מציאות החיים באמת,
החיים האמתיים רצופים קשיים ואתגרים. החיים קשים – זו המציאות
כדי להכין אותם לחיים אקטיביים, כאלו שיאפשרו להם להתמודד עם המציאות, להתגבר על הקשיים ולחיות ברווחה,
אנחנו צריכים להפסיק לעשות כמה דברים שאנחנו מורגלים לעשות כהורים,
1. הפסקת שירותים מיותרים - נתינת יתר שמקובלת כבר מגיל צעיר מאוד ושירותים מיותרים חייבים להיפסק
בהדרגה בעיקר שהם שירותים מתמשכים.
זה כיף גדול לפנק אך זה מנוון ומחליש את הילדים לכן, קשה להפסיק עם זה ולפנות מקום למתבגר למציאת פתרונות,
התמודדות ויוזמה אישית – אקטיבית.
חשוב להבין שמפינוק הילד מבין את המסר הבא "אנחנו נעשה הכל ואתה מעט"
ולסוג כזה של מערכת יחסים הם ימשיכו לצפות תמיד. ויתקשו מאוד לקבל תשובה "לא" .
שירותים מיותרים גורמים להקטנה ולחוסר יכולת להתמודד עם קשיים ותסכולים.
2. טיפוח ויסות רגשי – כדי לאמן אותם לשאת תסכול בצורה סבירה עליהם לחוות תסכולים
הולכים וגדלים ולהתגבר. במקום לרוץ ולמלא את הרצונות שלהם אפשר לתת לשאת את הרגש
הלא נעים ולהביע אמפתיה "זה לא נעים", "צר לי שאתה מרגיש כך". לא להתרשם יתר על המידה מהדרמה.
3. דחיית סיפוקים –חשוב בצורה הדרגתית לדחות סיפוקים בדברים היומיומיים ובכלל, לא הכול חייב להיות "כאן ועכשיו" .
הורה שמשנה את סדר היום שלו כדי להתאים אותו לילד, קופץ לכל משאלת לב ומספק כל צורך
באופן מידי לא מאפשר למתבגר לתרגל דחיית סיפוקים. המסר שעובר למתבגר "אני מרכז העולם" .
לכן, אני ממליצה על נסיגה הדרגתית ואימון לדחיית סיפוקים
"אני יכולה להקפיץ אותך ב חמש לא עכשיו, אם אתה חייב תמצא דרך".
4. הסוגיה הנוספת היא לקיחת אחריות.
כדי שמתבגר יקבל על עצמו אחריות, ההורים נדרשים לשחרר את האחריות,
כל עוד הורים אוחזים באחריות היא תישאר אצלם
כלומר, אם אני כהורה לקחתי אחריות, לדוגמה: להעיר את הילדה בבוקר, לבדוק אם הוא הכין שיעורים וכו'.
המסר שעובר לילד הוא "היא אחראית".לא צריך יותר מאדם אחד שייקח אחריות
לכן, על ההורים להניח את האחריות, (אני לא אעיר אותך בבוקר), ואף אחד לא ייקח את האחריות
והיא תישאר יתומה, עד שתהיה תוצאה לא נעימה. כאשר ההשלכות של אי נשיאה באחריות מגיעות,
הילד יבחר אם ירצה לשנות את התנהגותו.
הילדים מגיבים בכעס בהתחלה, אך יש סיכוי שילמדו לפעם הבאה.
כמובן שיש סיכוי שהמתגבר לא ילך לבית הספר. אם זה כך, עליכם לפנות להדרכת הורים.
תתחילו בהדרגה להניח את האחריות שצריכה להיות בידי הילדים.
לא להזכיר להם להתקלח, לקחת מעיל, וכ'. שיתנסו וילמדו לשאת את התוצאות של הבחירות שלהם.
רוב ההורים לוקחים אחריות יתרה.
רק אם נניח את האחריות יש סיכוי שהמתבגר ייקח אותה.
מוזמנים גם למדריך לבניית חוסן נפשי למתבגרים
חופש ללא אחריות = עריצות