מבחן ההורים הגדול

האתגרים האלו של החיים מחייבים חוסן, חוסן רגשי וחיבור עמוק בתחושת שייכות ואולי הדרך לייצר את התחושה הזו היא לא לפי שיטה אחת, אולי היא צריכה להיות שיטת הלב והנשמה, שיטה שבה רואים את הלב הפועם, הרגשות והצרכים אבל לא רק רואים, מכילים, מלטפים ומוותרים, כי זה כנראה לא מספיק, אולי נדרש לראות וגם לצפות ולדרוש, רק שצריך לעשות את זה בהתאמה ובהדרגתיות ובעיקר עם עיניים טובות שרואות את הילד ולא רק את הפנטזיה, עיניים שרואות את העתיד גם דרך עיניו של ההורה המבוגר/ היודע/ המכווין וגם דרך העניים של הנפש של הילד וצרכיו, עניים שמתבוננות במציאות ומכינות את הנפש לעמוד מולה- זו הרקמה העדינה שרוקמת את הנשמה ומצמיחה הורות שיש בה דופק נעים ולא רק פנטזיה הורית או אג'נדה חינוכית.

פרק 2 - מבחן ההורות "האם הם ידעו מה לעשות בכל הטוב הזה...?" המשפט הזה של דני קצת בעט לי בבטן, הוא מנציח ומעמיק את התפיסה השגויה שקושרת שפע חומרי וכספי למשהו טוב, לאושר וכו'. כל מחקרי הפסיכולוגיה החיובית מצביעים על שפע חומרי בהקשר של אושר רק במקומות בהם יש עוני ורעב. רק שם כסף גורם לאושר כי הוא משמש להישרדות פיזית בעיקר ולא להנאה. במציאות של "יש" בסביבה של חיים ממוצעים, שפע חומרי הוא לרוב לא מדד לאושר ובטח הוא לא זה שגורם לאושר, להנאה, לשמחה (אולי להפך). הוא יכול להיות ספק לצורך/יצר רגעי, ודקה אחר כך יש לפעמים מין תחושת ריק כזו שמצריכה שפע גדול יותר כדי להצליח להגיע לסף האושר והשמחה בפעם הבאה. ככה בדיוק יכולת לדחות סיפוקים נדחקת לה ואני מוצאים את עצמנו מול מתבגרים אובססיביים שצריכים הכול מהר, כאן ועכשיו, אם אפשר אתמול זה עדיף.