סיפורים מהקליניקה

דחפו לו וויברטור לפה בכוח!!!!, צילמו את זה לאתגר טיק טוק, העיקר שיהיו לו מלא צפיות..... בדרך רסקו לו הנפש, חוויה קשה לכל החיים...

האחריות על הלמידה היא של התלמידים, כל עוד אנחנו נאחז באחריות היא תישאר אצלנו, כשאנחנו אוחזים באחריות אנחנו משאירים אותם בלי אחריות.

"כשהייתי אתו זה היה כיף, כשהוא היה נוגע בי זה ריגש אותי, ידעתי שיש לו מלא בנות, ידעתי שהוא מתנהג אלי לא יפה, הוא היה מעליב אותי בטלפון, בהודעות, כותב לי שאני עלוקה, אבל ברגע שהוא היה נמצא איתי הייתי פשוט נהנית מזה שיש איתי מישהו".

הם הגיעו ברגע הזה שבו המתבגר שלהם התחיל להידרדר במדרון שהיה נראה מאוד תלול, שהקצב שלו יכול היה להיות מהיר ובעיקר מרסק, שהיכולת להסתיר ולייצר תמונה שהכול בסדר אפשרית בלי מאמץ, כשהכול נגיש ובעיקר כשהמרד בסמכות והרצון להתנסות הפך להיות חלק מתחרות, גבריות, סטטוס, הפגנת כוח ושליטה ועוד. תמיד כואב לי לפגוש הורים במצב הזה, לראות את חוסר האונים את הכאב, איך ממשיכים מפה ? כנסו לקרוא

דחפו לו וויברטור לפה בכוח!!!!, צילמו את זה לאתגר טיק טוק, העיקר שיהיו לו מלא צפיות..... בדרך רסקו לו הנפש, חוויה קשה לכל החיים...כמה זה חשוב להם שיראו אותם, חשוב להיות להיות מעורכים, שווים, בעלי ערך, משמעותיים, נחוצים, אהובים. אתגר טיק טוק, שיימניג המציאות של בני ובנות הנוער מביאה אותם להרס עצמי ופוגענות

כוחנות וסמכותנות כלפי בני נוער ככלי טיפולי/ חינוכי בעיקר מייצרים ניכור וריחוק. זה בדיוק המקום שבו אנחנו הורסים את מערכות היחסים שלנו עם היקרים לנו מכל, במקום לבנות בתוכם את ה"קול הפנימי" הזה שיצעק מתוכם וישמור עליהם. סטירה מייצרת עלבון שנרשם בגופם. סיפור קליניקה מרגש שמאפשר ללמוד איך עוצרים את הזעם, מתגברים עליו וממשיכים לבנות גשר יציב בינינו ובינם.

סיפור קליניקה על מקרה של דיכאון בעקבות הקורונה- היא הפכה לבובת חרסינה המשפט הכואב הזה של אבא שלה זכור לי היטב, "אנחנו עומדים מול בובת חרסינה, היא הפכה להיות שבירה וקרה כמו חרסינה, אני לא מצליח לפרוץ את זה, לא מצליח להבין את מה שקורה לה".תמיד השיח הזה מול ההורים הוא שיח קשה עבורי, קשה עבורי כהורה לצפות בכאב החד הזה של הורים מול הדבר היקר להם מכל, תמיד זה מקפיץ בי את הילדות שלי..... מוזמנים לקרוא ולקבל השראה והגדרה של כל סימני הדיכאון אצל מתבגרים/ות

הוא הגיע אלי ביציאה למציאות החיים, ברגע שהוא הבין שהוא יוצא עכשיו מהשירות הצבאי ונדרש להתמודד, לבנות לעצמו חיים, לשחק בתפקיד הראשי של ההצגה של חייו.הוא רגיל היה להיות מאחורי הקלעים, אם אפשר במרתף אז בכלל מעולה. איפה שיש חושך ואף אחד לא רואה אותו.האמונות שלו על חייו היו קשות מאוד, היה עסוק בריצוי תמידי, בהקטנה עצמית וביטול עצמי. בדרך ליציאה לחיים הוא הרגיש כשהקרקע נשמטת לו, שהוא חשוף ובלי ביטחון. מין תחושת קיפאון שלא אפשרה לו להתקדם בחייו, פחד להשתחרר מהשירות ולהתחיל את החיים, תחושת מסוגלות מעורערת, תחושת ערך חלשה עד מאוד והמון תסכול- סיפור קליניקה שיאפשר לכם לקבל כלים להתמודדות מיטיבה ולחיזוק תחושת המסוגלות והאחריות האישית

שימו לב לכמה תופעות מטרידות במיוחד: תכירו את קבוצת הוואטסאפ לַמַנֹושְׁיָה למשל, יש קבוצה כזו כמעט בכל תיכון/ חטיבה תנסו להבין לבד את הבחירה של השם.רמז - שם כינוי לפות הנשיתזו קבוצה שבה הבנים של התיכון מדרגים את ה"בנות הכוסיות" של השכבה. המרחב הבית ספרי (כמו עוד הרבה מרחבים אחרים) הפך להיות לא מוגן, מחפיץ, מטריד, מכאיב ואפילו מסוכן.זה שיש שומר בכניסה, ומנהל/ת שמחכים בכניסה לקבל את פני התלמידים לא הופך את המקום הזה לבטוח לנפש שלהםן שנמצאת שם חשופה בלי שום הגנה.

הפוסט הזה זכה לכמעט 300 שיתופים ברשת - חובה לכל הורה לקרוא וללמוד איך כן להתנהל מול פגיעה מינית, מה לא לעשות? וגם למה לצפות. תכל'ס לא יותר מידי, המדינה שומרת על עברייני המין במקום להביא אותם למשפט ולתשלום הוגן על מעשי הרצח הרגשי הזה. החקיקה הקיימת משאירה את המציאות של הפגיעות המיניות בתחם האפור ולא מקדמת טיפול בעברייני המין, אין אכיפה ואין באמת הגנה על מתבגרים/ות שנפגעים יום יום שעה שעה, עברייני המין חוגגים פוסט הסבר מפורט

הטרדה מינית ברשת - מה המציאות האמיתית ? איך מדינת ישראל שומרת על העבריינים? איך החוק מאפשר להם להמשיך להטריד? איך החוק שומר על הפדופילים ועברייני המין ?. החקיקה לא שומרת על בני ובנות הנוער מפני הפגיעה מינית/ הטרדה מינית. יש לנו בהורות של העידן החדש אחריות להיות שם ולשמור - 10 כללים שחשוב שתבינו על התנהלות הורים במקרה של הטרדה מינית/ פגיעה מינית ברשת או בכלל. וגם איך למנוע ולשמור עליהם/ן מנקודת האל חזור הזו.

מה כוחה של מילה? מילה שלנו כהורים לילדים שלנו, ובעיקר כשהמילים האלו מקבלות "גיבוי" מהסביבה, מהחברה עד כמה זה נרשם הנפש, מייצר כאב ותסכול. המילים שלנו יכולות להיות "מגן הנפש" שלהם או ההפך הגמור, מילים, אווירה, מבט עיניים, יכולות לעשות חורים בנפש או לייצר בה שכבת הגנה ויכולת להתמודד עם המציאות, עם אתגרי החיים. החיים המורכבים שבהם נדרש חוסן, נדרשת חמלה עצמית ויכולת עמידות במצוקה. מקרה קליניקה שאפשר ללמוד ממנו המון

הפער בין התודעה ההורית לבין המציאות בשטח הוא תהומי, בתהום הזו שוכן לו כאב גדול, כאב של נתק בין דורי, של העדר שליטה, של הזנחה רגשית שמייצרת פיצוי בצורה של שפע שהוא פשע משמעותי לנפש האדם. כמות הילדים הצעירים מידי שמקבלים היום טיפולים רגשיים, נוטלים כדורים פסיכאטרים היא בלתי נסבלת, היא לא הגיונית. הורים היום מבולבלים מאוד בין תפקידם הטבעי והפשוט להיות מחנכים של הילדים לבין הצורך שלהם להיות הורים טובים, הורים שרואים את הילד, מטפלים בו, הוא במרכז ויחד עם זאת שוכחים שהם צריכים להיות המגדלור שדרכו הילדים צריכים לצמוח, מגדלור מואר וגבוה שרואה למרחוק ומספק להם עוגן רגשי יותר מאשר עוגן כלכלי.

חרם שקט ונוכח בעוצמה, כזה שמתרחש בלי מילים, נוכח במלוא העוצמה, מתיש את הנפש, משאיר אותה בודדה מול התעלמות, מול שקט רועם ושורט, שקט שכל הזמן מזכיר שאת לא חלק מהלהקה, מהמנגינה של הכיתה, את לא שייכת, מוזרה, אחרת. היא הגיעה לחטיבה ונכנסה לכיתה שבה החליטו שהיא אוויר, שהיא לא קיימת, הכל נעשה בשקט מופתי שמגיע בצורה של התעלמות טוטאלית. היא מתהלכת ככה כמו שקופה שנתיים, מנסה לקלוט מבטים, לייצר תקשורת, להתחבר, להיות חלק ובשום מקרה היא לא מקבלת מענה או הושטת יד.

אובדן של הורה זה כאב וסבל נוכחים וכאובים עד מוות, אובדן של הורה בגיל ההתבגרות זה כאב שמצריך חוסן, עיבוד אבל, זמן והמון המון תמיכה, תקווה, אופטימיות ורצון עז להמשיך לשרוד. מקרה קליניקה מאתגר של למידה על כוחה של הנפש להתמודד, על כוחה של אהבה, כוחה של תמיכה וחדוות חיים. פרידה ואובדן ואבל הם תמיד מורכבים בגיל ההתבגרות, התפקיד ההורי הוא להיות שם עבורו כמבוגרים במרחב, להיות שם באמפתיה ולא בגוננות. בתמיכה ועם המון תקווה ואופטימיות

את רעד הקול והבכי של האימא היקרה הזו אני לא אשכח לעולם, שיחת טלפון מרגשת של אימא מודאגת שמתמודדת עם מתבגר צעיר ומדהים שלטענתה צריך ריפוי בנשמה, במיוחד עכשיו לפני שהוא שנה הבאה עולה לחטיבה. בפגישה הראשונה הם ספרו עליו שהוא מקסים, נדיב, אכפתי, רגיש עם נשמה גדולה ותמיד נפגע, מסתגר, לא מצליח להתמודד חברתית. הם קוראים לו "מוזר".

היא לא מתקשרת עם אף אחד בבית, אין לה חברות, היא כל היום בחדר עסוקה באיפור , בעיקר שחור, בבגדים מוזרים. היא בת 14 והיא לא עושה כלוםםםם לבד, אפילו לגשת למכולת היא לא מוכנה, לנסוע באוטובוס זה אחרי שכנועים מטורפים, להיכנס לכיתה, לכתוב בקבוצה, מפחדת מהעולם, פשוט סיוט, אנחנו חווים סיוט.הטיול האחרון שלנו היה זוועה, הרגשתי כאילו אני סוחב איתי תינוק שלא מסוגל לעשות כלום וכל הזמן מתלונן, דובון לא לא כזה, כפוית טובה. אני נשבע שאני לא יוצא עם המשפחה הזו במיוחד עם אלה (שם בדוי) לנופש יותר, בטח שלא לחו"ל. זהו נשברתי ממש, ואני אדם חזק.