זיכרונות הילדות שלי מלאים ברגע בושה, רגעים בהם התכווצתי כולי ורציתי להיעלם. היום קוראים לזה חרם, שיימינג ועוד. עבורי אלו היו חוויות קשות שהדחקתי עמוק בנשמתי. היום, אני מצליחה להעלות אותם על הכתב, להתבונן בילדה שהייתי אז, בליאורה בת ה 10 ולהגיד לה שאין לה במה להתבייש. לומר לה שהפרסים לא קמצנים וגם לומר לה שהיא יכולה להיות מאוד גאה בעדה הפרסית, בתרבות הפרסית ובמניהגיה המדהימים. היום, כשאני בת 45 אני יכולה להתבונן על עצמי אז, ולומר לעצמי שלמרות שהתכווצתי לא פעם כשהיו נזרקות לעברי מילות גנאי: פרסיה קמצנית, פרסי מידוני, קיליליייי ועוד הייתי גיבורה, התמודדתי לבד, הדחקתי , נפגעתי והמשכתי הלאה עם ראש מורם למרות הכל. מזמינה אתכן להכיר את העדה הזו מזווית קמת יותר מוארת.
קרא עוד 1 דקות קריאה