חוסן נפשי והתמודדות עם טראומה
טראומה היא מילה גדולה, כזו שאנחנו נורא חוששים ממנה, היא פוגשת אדם במצב שבו הוא תחת איום, בעיקר קיומי, כאשר הוא חסר שליטה וחסר אונים, לרוב מופתע ומבוהל.
במרחב של אין שליטה ואין ודאות או צפי מתחוללת טראומה, היא פוגשת את החוסן הרגשי, נעה בין היכולת של האדם להישאר אופטימי או חסר אונים, המיקום ברצף תלוי באירוע ובעוצמתו, אבל גם תלוי במידת החוסן הרגשי של האדם ובעיקר ביכולת של הפרט להפעיל את מנגנון הויסות הרגשי, לייצר שליטה על הארוע, לחשוב בצורה אופטימית ולהאמין, להיות עם טיפה של תקווה גם ברגעים הקשים ביותר.
מנגנון הויסות הרגשי הוא מנגנון משמעותי בהתנהלות של טראומה ובהתאוששות ממנה, הפעלה שלה מייצרת צמצום של תחושת חוסר האונים ומאפשרת לפרט להתמודד בצורה טובה יותר ועוצמתית פחותץ
הרצאה מותאמת להורים/ צוותי הוראה וחינוך, מטפלים.
הרצאה מקצועית שמתמקדמת במנגנוני המח, בהשפעה על הנפש ומספקת כלים להתמודדות מטייביה ומקדמת שמסייעת להתמודד ולהתאושש בצורה מהירה יותר.
לתאום הרצאה/ סדנה בנושא - בואו נדבר...
זוועות השבעה באוקטובר - פוסט על טראומה
זמנים לא פשוטים עוברים על כולנו, קשה להכיל את הטרגדיה הזו כבני אנוש, קשה להכיל את המציאות הזו כעם וכאומה, וקשה גם כהורים להיות במצב יציב מול כל התופת הזו.
מול המחשבות שלנו שמציפות אותנו כהורים, מול הפחדים שמטרטרים לנו עכשיו במח, הפחד על החיים, על עצם קיומנו, על הבית שלנו.
בהחלט ימים קשים, ימים של התעוררות, של הבנה מעמיקה ואפילו קשה שבה אנחנו כולנו מבינים את גודל הרוע, את האכזריות הכי גרועה שיכולה להיות, אין מילה במילון שיכולה לתאר את הזוועה והרוע, התעוררות שמלמדת אותנו מול מי אנחנו עומדים, מי האוייבים שלנו ועד כמה חשובה אחדותנו.
אחדות בתכונו, אהבת חינם ורעות הדדית הם זכות הקיום שלנו, לא נוכל להמשיך להתקיים פה בלי האחדות הזו, בלי ההבנה שאעכשיו נפל דבר, התחדדה ההבנה שאין מנוס, אין מנוס מללכת פה עד הסוף, הבנה אחת מזוקקת שעזה וחמאס לא יכולים להתקיים יותר, כי זה אנחנו או הם.
ההבנה הזו והתעוררות הזו הם קשים, סוג של שבר רגשי שכולנו חווים, ועכשיו בתוך כל ההלם הזה, התופת הזו, הכאב המדמם אנחנו צריכים לזכור שיש לנו משפחות, שהחיים ממשיכים, שאנחנו עם שמקדש את החיים ולא את המוות, אנחנו עם מדהים שאין כמותו בעולם כולו.
אז איך ממשיכים מכאן?
מה התפקיד ההורי שלנו מול הילדים שלנו?
ואיך אנחננו מגייסים את הכוחות כדי להמשיך להיות שם עדיין המגדלור, המקום היציב והבטוח שעכשיו שהכל נשבר ותובע, איך אנחנו הופכים להיות עוגן יציב בתוך כל הסערה המטורפת הזו?
1. עצירה
רגע אחד לתת לעצמכם לשהות בכאב, לעכל את ההלם, את ההדף הרגשי הזה שעכשיו צף בכם כמו צונאמי חזק.
תנו לעצמכם לשהות בכאב ועל תנסו להזיז אותו, תנו לזה לעבור בתוככם, להיות לרגע אחד בתוך חווית השבר הזו.
מותר לבכות, מותר לעצור רגע את הכל, מותר להיות במחשבות ובכאב. כולנו בני אנוש ולעמוד מול התופת הזו זה קושי שמחייב עצירה, גמישות כי אחרת נשבר ונתרסק.
2. כנות
מותר לנו להגיד שהמצב מפחיד אותנו, מותר לנו להודות שאנחנו מפחדים , זה אנושי לפחד, ובמציאות הזו בהחלט, יש בכנות שמוגשת בצורה מותאמת לילדים/מתבגרים המון כוח, היא מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו בלי מסכות, היא חודרת ללב של הצד השני ומייצרת סוג של ביטחון, של תחושת אמת, של מקום שבו מותר לדבר על הכל, גם על הפחד, כם על התחושות האלו שלפעמים אנחנו נוטים לחשוב שהם חולשה/ בושה.
זה מאפשר לצד השני לנרמל את הרגש שלו, להבין שהכאב שלהם והפחד והמחשבות שלהם הן לגיטימיות, ויש להם מקום ובעיקר, יש מישהו שיכול להבין אותם ולהכיל יחד איתם את הכאב.
3. לא לכבות שריפות
התפקיד שלנו עכשיו הוא להקשיב, הילדים/ המתבגרים שלנו חווים עכשיו כאב, ברגע הזה הם מתחזקים, הם חווים רגש כואב, מחזקים את עמוד השדרה הרגשי שלהם, מאמנים את הרגש, ומה שהם צריכים זה חיבוק, מבט עיניים מלא בחמלה יחד עם תקווה ואופטימיות, כן זה קשה לראות אור בכל החושך הזוועתי הזה, אבל אנחנו נמצא את הכוחות להתבונן קדימה, לעכל את הכאב, לתת לו להיות בתוכנו, ולהתגבר עליו, לצמוח ממנו. אז לא צריך מיד לחפש פתרונות לכאב, ולא צריך לכאוב את הכאב שלהם כי זה לא מקל עליהם, ההפך זה מקשה עליהם.
מה כן ?
לשאול אותם מה יעזור להם להתחזק?, מה יעזור להם לפחד פחות?, מה יעזור להם להתמודד עם העצב? המראות ?
לייצר שיח עומק שמונחה בשאלות של התעניינות, פחות לתת המלצות ועצות ודעות, יותר לשאול ולהקשיב, לשתף, לחבק - ככה בדיוק צומחים מכאב ולא מתרסקים ממנו.
4. התנהלות
יש כאלו שצריכים להיות מחוברים לחדשות, לדעת מה קורה, ויש כאלו שבוחרים להתנתק מול מסך, ויש כאלו שבוחרים להתחזק ולחזור לדת, ויש כאלו שבוכים, ויש כאלו שאוכלים.
כל אחד מוצא את הדרך לפרוק את התסכול הפנימי הזה בדרך שלו. הבחירה הזו היא לא סתמית לרוב, היא מגיעה מתוך תפיסת העצמי של כל אחד, מתוך החוויות והזכרונות של כל אדם, מהכוחות ומהחולשות של כל אחד ואחת. ברגע הזה כשאנחנו בשיאו סל ההלם, כל דבר לגיטמי.
אבל, ויש פה אבל גדול,
כל דבר לגיטימי במידה ובגבול של היגיון סביר. וכמובן שזה תלוי גיל.
ילד שבוחר להתנתק ולהיות במסך בחדר זה לא סביר, זה בריחה וניתוק וכדאי שלא נאפשר לו להיות שם כל הזמן, ילד שבוחר לברוח לדת, זה איזה שהיא משענת עבורו, זה בסדר, לא צריך להביע התנגדות, אבל צריך לראות שזה קורה בצורה סבירה, לא נכון לראות אובססיה, ובריחה מהתמודדות בצורה של אמונה טוטאלית. מותר להחליט שזה מעניין אותי, שזה מחזק אותי, חשוב להישאר בתפקוד תקין, בתפקוד מותאם מציאות ובהיגיון ישר.
יש ילדים שמאוד מפחדים, אז הם טרודים, לא מוכנים שיצאו מהבית, לא מוכנים לישון בחדר לבד וכו' (ושוב זה תלוי גיל) גם פה חשוב לשמור על שגרה, על הכלה של כאב יחד עם התמודדות עם המציאות ושמירה על סדר יום שגרתי, חשוב לא לייצר ו"להשקות" התנהגויות לא אדפטיביות.
5. חיזוק קשר
ניצול הזדמנות - המציאות הזו שבה הכל נשבר ומתרסק, כשיש כאב כזה גדול, יש בו גם יכולת לחבר, לבנות מחדש, להכנס לפרופרציות, להוריד את המחסומים של הכעס, של התסכול וזה בהחלט חלון הזדמניות שחשוב לנצל אותו לזמן שיח, אז כשילד בוחר להיות בשקט שלו" בניתוק, במסך, בחדר וכו' - זו הזדמנות מצויינת לדפוק על הדלת ולהכנסלשבת שם, לייצר שיח, לשאול לשלומו, לפתח שיחה אפילו סביב המצב, סביב המסיבה שהייתה שם, סביב הנושא הצבאי וכו וכו' - יש הרבה נושאי שיחה שניתן לפתח פה.
זו גם הזדמנות להכיר את המרחב שלהם, עכשיו כשהכל סגור (כמו בקרונה) אפשר לנצל את הזמן לשהות משפחתית, להכרות עם החברים שלהם, עם התחביבים שלהם ועוד, ניצול הזמן להיות בנוכחות פיזית ורגשית איתם, לעבור את זה יחד.
6. להיות משמעותי
לעשות משהו, להיות פעיל, להיות חלק, להרגיש חיוני, בעל ערך - זו הדרך הכי טובה להתחזק מהמצב, לעבד את הכאב דרך מעשים שתורמים לתחושת הנחיצות והערך, למול תחושת תלישות ונטל, זה מאפשר להם להרגיש משמעותיים ובעלי תחושת מסוגלות!.
יש תמיד מה לעשות ולתרום, בכל גיל, החל מציור לחיילים, דרך כתיבת מכתב, הכנת מארזים, השתתפות בהתנדבות, אפילו פעילות ברשת, יש היום המון עיסוק בדיווח על עמודים של החמאס לרשתות החברתיות וכו'.
ואם לא מוצאים, אז אפשר לעשות משהו שדורש אקטיביות - לשטוף כלים, לבשל, לאפות, לרקוד, לעשות פעילות גופנית וכל פעילות מתגמלת אחרת, זה משאיר את הנפש מוחזקת ולא שוקעת וזה חשוב.
7. לנצל את הזמן
לנצל את המציאות הזו לשיח עם הילדים, עם המשפחה, להקשבה, קצת להומור, לנוכחות חיובית ומשמעותית עד כמה שאפשר.
8. לטפל בעצמנו
אם קשה לנו, אנחנו מרגישים שהמועקה כבדה, שאנחנו לא מצליחים לתפקד - קבלו עזרה , זה לא בושה, שיחה עם חברה טובה, הורה, מטפל/ת כל דבר שיעזור לכם להחזיק את הראש מעל המים.
9. לשאול את עצמנו
מה אני צריך עכשיו כדי להמשיך?
איך אני יכול לעזור לעצמי כדי להתמודד ולצמוח ולא להתרסק - לפעמים אנחנו כל כך מרוסקים שקשה לחבר את החלקים, וגם אז אנחנו נרכיב את עצמנו מחדש ונמשיך הלאה - אנחנו עם חפץ חיים ואנחנו נתגבר ונמשיך, ייקח כמה שייקח, ולעולם לא נשכח, תמיד נזכור ונכאב - אבל נמשיך וננציח את הזוועה הזו, נלמד ממנה להיות טובים יותר, חכמים יותר ומפוקחים יותר.
10. נזכור שמול טראומה הנפש צריכה וודאות ושליטה
וגם תחושת ביטחון ואמון, יד מלטפת ואם צריך דוחפת, מעודדת ותמיד אוהבת.
בנימה אישית
הלב שלי מרוסק, הדם יצא לי מהגוף, אני נחרדת מול הזוועות שאני לא מסוגלת לעכל, הדיווח על תינוקות שכרתו להם את הראש כואב לי ברחם, מרתיח לי את הדם, משאיר אותי בכעס ובתחושה של "איפה היינו" למה לא התעוררנו עד עכשיו, איך לא הבנו ?
ויחד עם כל הכאב הזה אני יודעת שאנחנו לא ניתן להם לנצח אותנו, ועכשיו זה הזמן לשקוף קומה, ללכת יציב, בטוח, להתבונן במה שנשאר ובמה שצריך עכשיו לבנות מחדש, עם כל הכאב עם כל הצער והכעס. עם ישראל חי אנחנו ננצח !! תמיד הטוב מתגבר על הרע, ותמיד האור ינצח את החושך.