מפסיקים ללכת על ביצים - תפקידי הסמכות ההורית

עבודה עם מתבגרים מחייבת הבנת עומק של המרחב שלהם, הכרות עם האתגרים החברתיים והרגשיים שלהם, הפחדים והחרדות שמנהלות את גיל ההתבגרות של העידן החדש (החל מגיל 7).

הטיפול בילדים ובבני נוער הוא טיפול ממוקד, דינמי, רגיש, מקצועי, מותאם וכזה שמטרתו לתת כלים, להניע לפעולה ובעיקר לייצר מוטיבציה אקטיבית לשינוי, לריפוי, להתמודדות והתגברות על אתגרים, קשיים, חששות ופחדים.

לעיתים הם הולכים לאיבוד בתוך ים המסרים/ התחרות ומיליוני הלייקים ברשת, הם מגיעים למסע החיים שיש בו קשיים ודרישות, מציאות מורכבת ותחרות.
מסע שמחייב אותם להיות חסינים רגשית, עם תחושת מסוגלות, אומץ ובעיקר עם קבלה עצמית ואהבה עצמית - עמוד שדרה רגשי יציב.
בפועל, הם מגיעים למציאות החיים עם תודעה שה"חיים תותים", שיש את מי שיסדר עבורנו את המציאות שלא יהיה קשה בתוכה, שיש הורים ואנשים בוגרים שיסדרו הכל, שאין צורך להתאמץ, שלא צריך לעבוד קשה ובעיקר התחושה שמנהלת אותם היא תחושת ה"מגיע לי" ותחושת התלות שמייצרת תחושת מסוגלות מעורערת וסף תסכול נמוך.

התובנות הללו מייצרות תסכול שנצבר בתוכם, הם חיים בתוך בועה, שם הם מגדלים חרדות, פחדים ומחשבות מורכבות וקשות לגבי המציאות, בעיקר לגבי היכולת שלהם לשרוד אותה.
המרחב מציע להם "פתרונות קסם" : סמים, אלכוהול, מסכים, אלימות , זנות ועוד
כל אלו נגישים וזמינים במרחב והופכים להיות "נורמליים".

בצד השני של נדנדת החיים נמצאים ההורים שלפעמים "הולכים על ביצים", לא לגמרי מבינים מה נכון , מפחדים לפגוע בילדים, מנסים לשמור ולגונן ולעיתים נמנעים, דוחים, מתנתקים ועוצמים עיניים. לפעמים במקום לחזק מבצעים החלשה הירואית קשה ומורכבת.
מתבגרים היום גדלים בתוך מסר כפול של שפע (חומרי) מוגזם, שהם טובעים בו וכבר אדישים אליו לצד הזנחה רגשית קשה שבה הם גדלים בבדידות קשה ובריק רגשי ומחשבתי.
שיטת "מגן הנפש" פוגשת את הכאב ומתבוננת בו בעיניים חשופות בלי פילטרים, עם כנות ויושרה פנימית, הרבה אופטימיות, חיבור לרגש ולא ניתוק ממנו ותקווה שהם יכולים לשרוד את המסע, בתחושה חברתית הדדית ולא בתחושה של "נסיכים".

התנגדות לא אלימה- טבעת אנושית משמעותית שמייצרת שמירה והשגחה.

תפקידה של הסמכות ההורית הלא אלימה היא לייצר קרבה בין הורים לילדים, למנוע הסלמה והקצנה של פעילות / התנהגות לא אדפטיבית, לשמור על הילדים/מתבגרים מפני סכנות/ כשלונות שהן נקודות"אל חזור".

לסייע לילדים ולמתבגרים להרגיש שייכים, מחוייבים ובעיקר בעלי סנטר - "מגן נפש" שדרכו הם יבחנו את מציאות החיים, שדרכו הם ידעו להבחין בין טוב לרע, ידעו להעריך חומר, רגש, מציאות, חברות ועוד.

הסמכות ההורית השומרת והלא אלימה מייצרת המון יתרונות, מאפשרת למשאבים הטמונים בהם להתפתח, להתנסות, ללמוד ובעיקר לקבל מציאות, לדעת לנוע בה בלי להיות תלוי, תלותי, נזקק, נתמך, חלש ובעיקר בלי להיות חסר אונים.

הרצאת תפקיד הסמכות ההורית הלא אלימה היא הרצאה ראשונה בתוכנית/ סדרת מפגשים שמטרתה ללמד איך מפעילים סמכות מחנכת מול ילדים ומתבגרים.

הפרעת התנהגות היא תופעה שהולכת ונוכחת היום בהמון בתים, בכל שכבות הגיל ובכל השכבות הסוציואקונומיות.

ילדים מתקשים היום לקבל גבולות וחוקים, מתקשים לקבל סמכות, מכורים למסכים, לרשת, לחיצוניות. גדלים למול המון חרדות, בדידות, תחרות עיקשת וחיפוש שייכות.

הורות בעידן הזה מתנהלת בשלט רחוק ומעצימה את הפרעות ההתנהגות, לא מעט הורים עומדים היום מול התנהגויות של ילדים ומתבגרים ולא יודעים איך לנהוג?, איך לייצר מציאות אדפטיבית ונורמטיבית.

ניתן לעיין בתכני ההכשרה פה בקישור - ההכשרה תותאם לכל קבוצה בהתאם לצרכים ולקשיים שלה.

פוסט על מקרה קליניקה שטופל בשיטת הסמכות ההורית הלא אלימה.

איבדנו את זה לגמרי, 

זה המילים הראשונות שנאמרו לי בשיחת הטלפון הראשונה.הדמעות חנקו שם את הגרון, הורה שעומד חסר אונים מול המתבגרת שלו בת ה- 14 שפשוט עושה לו טרור, מתנהגת בצורה פראית, חצופה, משתמשת בכסף שלו בלי רשות, התכתבויות מיניות וגסויות עם כל מיני בנים (זה הטריף אותו), לבוש מוחצן, מעכירה את האוירה בבית ובעיקר מסוכנת עבור עצמה.

האבא היקר הזה פשוט ביקש עזרה, ביקש להציל אותה בעיקר מעצמה, לשמור עליה מהסביבה אבל גם מעצמה, כדי לא לעצבן אותה הם הלכו בבית "על ביצים" שתקו, בלעו, התחנפו, פיצו, קנו, דיברו ודיברו ודיברו וכל פעם מחדש השקרים התגלו, השקרים, החוצפה והשיח הבוטה חזרו, "לא בא לי", "אין לי כוח", "אתם לא תחליטו לי..." אלו היו התגובות שלה, היא הפסיקה ללכת לבית הספר בטענה שיש לה חרדה ושהבית ספר לא מעניין לה.הסתובבה עם כל מיני חבורות של ילדים שהפכו להיות כל עולמה (אחים שלי) מין חזית חדשה מול הההורות. 

יציאות בשעות לא סטנדרטיות, בילויים מחוץ לעיר, היעדרויות לא ברורות מהבית והמון סודות ותחושה שמשהו רע קורה מתחת לפני השמחה לכאורה שעל פניה. הם מצאו אצלה בחדר בקבוק של וודקה, סיגריות וייפ וככה הם הגיעו בלי נשימה עם תחושת יאוש חזקה ובעיקר המון רגשות אשמה שרפדו יפה את הנפש שלהם, לא מעט ויכוחים ביניהם ( זה החינוך שלך", את רכה איתה, אתה פוחד ממנה ועוד ועוד. כל ניסיון של האבא להתעמת איתה, להעניש אותה, לצעוק עליה רק העמיקו את התהום שנפערה שם. 

מנגד, האמא מהחשש שמשהו רע יקרה (שהיא תעזור את הבית, שיהיה לה קשה, שהיא תישבר) ייצרה מולה חזית של התעלמות, פיצוי, חנופה, ריצוי ובעיקר המון גוננות. "תמיד היה לה קשה", "יש לה ויסות חושי", "קשה לה עם לימודים", אני יכולה להבין אותה ועוד. הם התעקשו שאני אפגש עם נועה, הבת שלהם, "רק ככה תביני מול מי אנחנו מתמודדים..." רק השיח הזה שבו הם רואים את עצמם בתוך מלחמה הוא בסיס העבודה והשינוי המחשבתי, הבנה שהיא עומדת מולם והם לא צריכים מלחמה, הם צריכים לייצר מצב של התנגדות לא אלימה שתאפשר לשינוי לקרות. 

פגשתי אותה, לא הופתעתי, היא הגיעה כי פקדו עליה, והיא הסבירה שהיא לא צריכה עזרה, שאף אחד לא יכול לעזור לה, שהיא יודעת מה היא צריכה לעשות... ובעיקר בעיקר שאף אחד לא מחליט עליה.כששאלתי אותה למה היא לא הולכת לבית ספר, קיבלתי תשובות שלא בא לי, קשה לי, אין לי כוח לימים ארוכים (שעה 14:00) וכולם שם דפוקים... כששאלתי אותה אם כל מה שקשה היא לא עושה, היא אמרה לי אני עושה מה שבא לי.

הסברתי לה שאני באמת לא יכולה לעזור לה, כי מי שלא מוכן וחושב שהוא לא צריך לקבל עזרה, אי אפשר באמת לעזור לו.היא שתקה והתבוננה בי כדי להבין שאני באמת מתכוונת למה שאני אומרת, איחלתי לה בהצלחה, והסברתי לה שאני לא מטפלת במי שלא מעוניין או מבין שהוא צריך לקבל עזרה. 

ראיתי אותה בולעת את הרוק, ואת האגו יוצא מיד, היא ענתה לי "סבבה , אני באמת לא צריכה עזרה....".הבעיה המרכזית פה היא לא החרדה , היא לא הקושי הרגשי/ הויסות הרגשי, היא לא הבעיה הדידדקטית. הבעיה פה היא תפיסת מציאות שגויה והבנה שגויה שהסביבה נדרשת להתאים את עצמה לצרכיה שלה ולא ההפך.

היא צריכה לקבל כל מה היא רוצה, אסור שיהיה לה קשה, מה שלא בא לה היא עושה וכשהיא פוגשת את המציאות גם בתוך הבית זה כואב, כואב ממש שזה מייצר התנהגות פרועה, לא מקובלת וכזו שמרחיקה אותה מהמציאות, מהתמודדות עם החיים. 

מחלישה אותה ולא מאפשרת לה לבנות חוסן, מחלישה אותה ולא מייצרת הבנה שהיא בעלת יכולת לפגוש אתגר.המסר הכפול בתוך הבית מבלבל גם הוא ומייצר תחושה של חוסר ביטחון, תחושה של אהבה למול תנאי, אכזבה, לא מספקת את הסחורה, בעייתית וכו'

כשזה ה"כתר" שלה בבית (פרועה) - היא משחקת היטב את התפקיד שלה בהצגה של המשפחה, במיוחד שיש את אח שלה שהוא "זהב טהור" "ילד קסם".

התחלנו בליווי של ההורים, שינוי כללי ההתנהלות בתוך הבית עם כל בני הבית, גיוס תומכים שיכולים לסייע להורים גם מולה, יצרנו הסכם ערכים שבו שני ההורים מסכימים על האג'נדה החינוכית בבית, כך ששניהם משדרים על אותו תדר יציב מולה. זה תהליך לא פשוט שבו משתנים כללי המשחק, יש קצת "הרעת תנאים", המשרתים והחדרנים יוצאים לחופשה, הכספומט נסגר והמחוייבות מתחילה להרים ראש, זה תהליך שמטפל בסף התסכול הנמוך שלה ומאפשר לה להיות יותר חיונית ופחות תלותית. מאפשר להם להיות בתפקיד ההורות בלי שהיא מפטרת אותם, כי אין לה זכות ולהם יש אחריות. 

זה תהליך מורכב וכואב שמייצר התנהגות מותאמת מציאות, השינוי הזה מעורר בה המון התמודדות מול עצמה ומולם, והמון תסכול, צער, כעס. 

רק שהפעם היא מתמודדות מול הרגשות הללו, מכירה אותם, חווה אותם בגופה שלה ואט אט מייצרת חוסן, יכולת התמודדות והסתגלות, הבנה שהיא כן יכולה וכן מסוגלת לצד הבנה שהיא תחת שמירה ולא תחת כוח, שהם עושים את המוטל עליהם ושומרים עליה.

כך התפתח גם הכבוד ההדדי בינהם ואז גל הזעם שבה האט קצב, התפרציות הזעם, האיומים, הצעקות שהרימו ראש והיו בחזית ההתנגדות לשינוי אט אט נכנסו למקום של השלמה והבנה.ברגע זה יש רגיעה גדולה בעיקר שלה, וגם של ההורים והמשפחה, משהו שם מתיישר למציאות ומאפשר לבית להתנהל בצורה נורמלית, הורים שמקבלים את מקומם בחזרה ולוקחים עליו אחריות, מפנים את הכאב של התסכול ממנה בעזרת הענקת חוסן ותחושת מסוגלות, ההליקופטר הפסיק לחוג מעל ראשה, היא למדה להעריך כסף, גבולות, חוקים, להיות חיונית, עצמאית וגם קצת רגישה לסביבה שלה. 

הם למדו ללכת יציב ולשבת ב"מגדל הפיקוח" 24/7 בלי לפחד ובלי "ללכת על ביצים" ובעיקר בלי אלימות ובלי כוחנות.התנגדות להתנהגות של מתבגרים וילדים לא חייבת לגרור אותנו לאלימות מילולית, צעקות, איומים, צרחות וכו'. כשאנחנו מתנהגים ככה , כי "אבדנו את זה ..." "והיא לא מבינה בשום צורה אחרת... רק בצעקות כי מבקשים ממנה 1000  פעמים..." אנחנו מחזקים את ההתנהגות השלילית ומעמיקים את הפער שבין ההורה לילד. 

הסמכות החדשה צריכה לפעול בהתאמה לדור, אבל היא חייבת להיות שם, התנגדות ניתן להפעיל גם ללא אלימות ולפעמים עם קצת עזרה מבחוץ.לפני חודש היא שלחה לי הודעה, אני רוצה לבוא למפגש, חייכתי לי בלב, עכשיו היא באה לעבוד, היא הגיעה ואמרה לי "אני בעצם כן צריכה קצת עזרה ...." אז אנחנו יוצאות עכשיו לדרך לטפל בחרדות החברתיות שלה, כן לפעמים הם תולדה של גוננות יתר ושל הורים שהולכים על ביצים, אבל אי אפשר לטפל בהם לפני שיש לה יכולת להיות מתבגרת שגדלה בבית שבו ההורים והגבולות הם חלק מהמציאות שלה. 

מה שנקרא "דרך ארץ קדמה לתורה" קודם ניהיה בני אדם ואחר כך נטפל בכל השאר.תמיד מתרגשת להדליק את האור בתוך כל החושך והבלבול, לאפשר למשפחות לתפקד ולמתבגרים/ות לגדול נכון ולחוות תסכול כדי לצמוח למציאות שבה הם חווים את החיים ולא עוברים לידם, בורחים מהם ומפתחים חרדות. 

תודה על הזכות הזו

טקסט לדוגמא

איך מיייצרים תחושת מסוגלות ? זה גם תוצר של סמכות הורית - מוזמנים להאזין לתוכנית הרדיו שלי "מתבגרים על זה" עם ד"ר אנבלה שקד.