דיכאון - בובת חרסינה

דיכאון - בובת חרסינה הם הגיעו אלי על סף ייאוש, הכאב והדאגה העמוקה השתקפו מתוכם בצורה ברורה. הם ספרו על מתבגרת צעירה, יפת תואר, שתמיד הייתה פעילה חברתית, שמחה, חיה, מלאה באנרגיה ואט אט הם צופים בה שוקעת, מתקשה, נסגרת, נאטמת.

המשפט הכואב הזה של אבא שלה זכור לי היטב, "אנחנו עומדים מול בובת חרסינה, היא הפכה להיות שבירה וקרה כמו חרסינה, אני לא מצליח לפרוץ את זה, לא מצליח להבין את מה שקורה לה".תמיד השיח הזה מול ההורים הוא שיח קשה עבורי, קשה עבורי כהורה לצפות בכאב החד הזה של הורים מול הדבר היקר להם מכל, תמיד זה מקפיץ בי את הילדות שלי,

מעלה בי את הסרט של חיי ומאפשר לי ברגע הזה לנסות להבין גם את הקושי של המתבגרת שלהם. ברור לי תמיד שלכל התנהגות יש גם סיבה וגם מטרה, במקרה הזה המטרה היא לשרוד, מתבגרים מבקשים לשרוד את המציאות של החיים, מציאות שלא מוכרת להם ברגע שהיא הופכת להיות פרונטלית.

כשפגשתי את בובת החרסינה הזו לראשונה, הבנתי היטב על מה דיבר אביה, היא הגיעה חשדנית מאוד, סגורה, מבוהלת ויחד עם זאת עם רצון עז לקבל עזרה, עם נכונות להתמסר ועם רצון להחזיר את המתג של החיים, לחזור לנשום חברתית ולהיות חלק מהמציאות עצמה. מציאות שהיא לא מצליחה לזרום לתוכה, היא צופה בה ונסגרת, מתרחקת ונמנעת.

הם כהורים עושים הכל כדי שהיא תרגיש טוב, לפעמים אפילו יותר מידי, הם הגיעו למקום שבו הם מפחדים, "הולכים על ביצים", לא רוצים להעמיס ולהכאיב, לדרוש ומנגד לא מסוגלים לצפות בה שוקעת.

"לא יודע כהורה מה אני צריך לעשות, עומד מולה ואין לי כלים וידע .... זה מתסכל אותי.... לא יכול להמשיך ככה .... " (אבא).

תמיד יש משהו שזועק מתוכם כשהם מגיעים, במקרה שלה זה היה הרצון בביטחון, במקום שאין בו שיפוט ובעיקר אין בו דאגה יתרה שגורמת לה לחוש נטל, קושי ולא מאפשרת לטפל בכאב שלה מול עצמה.

"אני לא יכולה לראות אותם כל הזמן דואגים.....זה מטריף אותי... כאילו אני איזה מפגרת" היא דברה על הקושי החברתי, על הקורונה ששיבשה לה את החיים. בדיוק עברתי לחטיבה לא הכרתי אף אחד, גם ככה היה לי קשה ביסודי, הייתה איתי ילדה אחת שממש לא התחברתי אליה ואז כשהתחילו הסגרים והלימודים בזום, בקפוסולות כאילו נמחקו לי שנתיים מהחיים, אני לא מצליחה להתחבר חזרה, לא טוב לי. 

היא דברה על תקופת הקורונה ותיארה אותה בבדידות ובמצוקה ענקית, קמתי בבוקר נכנסתי לזום, לא הצלחתי להבין כלום, כל הזמן המחשבות מציקות לי. 

הוריה עבדו (כרגיל) אחיה בצבא והיא מגדלת את עצמה, אוכלת לבד, לומדת לבד, מנסה להכין שיעורים לבד, בעיקר לבד.מבט עיניה הכבויות הטריד אותי מאוד, כאילו אין הבעה, מין תחושה שאין למה להתאמץ, אין אנרגיה, אין חיים. 

"הקורונה גמרה לי את החיים", אני כבר לא יכולה לחזור להיות מה שהייתי, אין לי חברות, אני לא יכולה ללמוד, עליתי במשקל. כשניסיתי לברר ממה היא נהנית בחייה, הייתה שתיקה, אפילו אוכל שהיא תמיד אהבה כבר לא מרגש אותה, סרטים, בגדים, שופינג כל אלו עוברים לידה ולא מפעילים את המתג של ההנאה, ההתרגשות, הצפייה.

 אנהדוניה– חוסר יכולת לחוות הנאה היא אחד מהסממנים של דיכאון. 

לוח הפעילות השבועי שלה סימן פעילות נמוכה, המון בבית, לבד, במיטה. גם לבית הספר היא הולכת כמו "בובת חרסינה", אין שם שום חיבור רגשי יש שם כאב שהולך וחוזר, שהיא כבר הורגלה אליו. "זה כואב לי כל הזמן, יש ימים שזה ממש כואב ואז אני בוכה בלי הפסקה". 

תחושת התבוסתנות, האקטיבציה נמוכה, חוסר יכולת להנות הם תסמיני הדיכאון שעלו באופן ברור וחד משמעי. שאלתי אותה אם היא רוצה להישאר במקום שבו היא נמצאת עכשיו, היא שתקה, הייאוש ניהל אותה והשאיר אותה בכסא הזה שבו היא קורבן וכולם אשמים, בכסא שאין בו אחריות ויש בו המון "אין". 

ברור לי שהיא מעוניינת לקום, לצאת, לחיות ואין לה יכולת וכוחות. היא רוצה לצאת מתוך בובת החרסינה שלה, לנפץ אותה ולחזור לפעום, להרגיש ולהיות בתוך עצמה. היא רוצה ואין לה את הכוח לקחת את עצמה בשתי ידיה, כן זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי .

הפסיכיאטרית שמלווה אותי בטיפול הזה אבחנה דיכאון והמליצה על טיפול תרופתי משולב אימון רגשי, נעמה (שם בדוי) לא הסכימה לשתף פעולה עם טיפול תרופתי, "לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת". אלו הרגעים שבהם אני לעיתים מרגישה שלהחזיק את הלב והנפש שלה זו אחריות ענקית, כזו שמעניקה לי כוח ויחד עם זאת מטלטלת גם אותי כאדם. 

זו אחריות כבדה, אני לא מאמינה במתן טיפול בכוח, בטח לא למתבגרים, אבל אני כן מאמינה בברית טיפולית כזו שמאפשרת לי להשפיע עליהם, בעיקר על ידי מתן תקווה ולא מעט אופטימיות, זה בדיוק הדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי במהלך הטיפול, לתת תקווה, להדליק את האור בקצה המנהרה ויחד עם זאת להיות בחרדה וחשש מתוך ידיעה כמה זה קשה עבורם לקום ולצאת אל האור.

אני מאמינה באיתגור, מאמינה בלרתום אותם לדרך ולדרוש מהם, לצפות מהם ולא לוותר, כן למרות שקשה מאוד זה בדיוק המקום ב"שביל החיים" שבו צריך לשים את היד על הגב, לתמוך, לדחוף קדימה לאט לאט ובנחישות, בהתמדה בלי לוותר לה ועליה, בשלב הזה כולם מגויסים, ההורים, האח הגדול, הדמויות המשמעותיות בחייה. כולם נדרשים להצניע את הדאגה, להפסיק לרחם עליה, לדרוש ממנה, לאפשר לה להיות אקטיבית, פעילה ולצעוד אט אט קדימה אל עבר השער של ההנאה. 

בשלב הזה היא גם הסכימה לקבל טיפול תרופתי לתקופה מוגבלת, זה אפשר לה לקום, להיות, לחייך, ובעיקר לפעול לפי שיעורי הבית שהיא קבלה כל שבוע.התחלנו במשימה של להוריד את האשפה, ללכת לקנות חלב, ללכת להליכה של 10 דקות עם מוזיקה טובה, ואט אט התקדמנו, 

ניתרנו את מצב הרוח, למדנו להרגיש, הכאב שקיים בתוכה עדיין שם, למדנו לתת לו מקום, לאפשר לו להיות ולא להפריע לה לחיות את הרגע הזה, את מציאות החיים במקטעים שלא קשורים לשרשרת המחשבות מהעבר. 

למדנו לגלוש על הגל של החרדה, לעמוד במצוקה יציבים עם יכולת לנהל את הסערה שבתוכה, כל אירוע כזה שבו היא עמדה במצוקה חיזק אותה וסלל את הדרך לאתגר הבא.אקטיבציה, עמלנות, פעילות פיזית, תנועה כל אלו אפשרו לה לחייך, בהתחלה זו הייתה הנחייה לתת חצי חיוך, אט אט זה הפך להרגל. 

עקומת ההתאוששות שלה עלתה אט אט והגבירה קצב, כשהמתג של הרגש התחיל לפעול גם בצד של המשמעות, המסוגלות, הנחיצות והשייכות הוא חיבר אותה חזרה לחיים, כשהיא חוותה הצלחות היא הגדילה את רדיוס האתגר, יצאה באומץ קדימה וחזרה לחיים. 

בובת החרסינה נשברה לה, בשביל ההתאוששות והחזרה לחיים היא השאירה כל פעם חלק מהכאב, אזכורים למסע שלה . היא חזרה לגוף של עצמה, כשהיא צוחקת, מייצרת תקשורת, מדברת, פוקדת את בית הספר, אפילו יש לה חבר חדש והורים שלמדו לא לפחד, חזרו ללכת יציב לדרוך חזק ובטוח באבני הדרך של החינוך למסוגלות. תודה שאפשרתם לי להוביל אתכם במסע המורכב הזה.

תודה נעמה על מסע אמיץ ומעורר השראה