חרם שקט - להתהלך שקופה במרחב

חרם שקט ונוכח בעוצמה, כזה שמתרחש בלי מילים, נוכח במלוא העוצמה, מתיש את הנפש, משאיר אותה בודדה מול התעלמות, מול שקט רועם ושורט, שקט שכל הזמן מזכיר שאת לא חלק מהלהקה, מהמנגינה של הכיתה, את לא שייכת, מוזרה, אחרת.

היא הגיעה לחטיבה ונכנסה לכיתה שבה החליטו שהיא אוויר, שהיא לא קיימת, הכל נעשה בשקט מופתי שמגיע בצורה של התעלמות טוטאלית.

היא מתהלכת ככה כמו שקופה שנתיים, מנסה לקלוט מבטים, לייצר תקשורת, להתחבר, להיות חלק ובשום מקרה היא לא מקבלת מענה או הושטת יד.

בשלב מסוים היא כבר ויתרה, 

ויתרה על השייכות שלה ופשוט הגיעה לבית הספר, השלימה את יום הלימודים, כשהיא מתקשה מאוד ללמוד, להתרכז, להיות.

מין סבל כזה שמשך אותה למטה בהרבה תחומים בחייה.

היא מצאה לה חבר בחבורה שלא מהעיר, הוא היה ה"קולב" שלה, זה שאפשר להישאר עם הראש מעל המים, זה שאפשר לה להרגיש שווה וראויה, בשלב מאוחר יותר היא הבינה שהחברות הזו היא סוג של אינטרס הדדי, אבל בתוך הכאוס שלה הוא היה שם עבורה תמיד.

כשפגשתי אותה ממש בתחילת החופש הגדול ההחלטה שלה לעזוב את בית הספר לטובת בית ספר אחר כבר התקבלה, היא החליטה לעזוב את הכיתה ולא לחזור אליה. תחושת העלבון, הדחייה נכחה בכל תו בגופה, אפשר היה להבחין בה הולכת כשגופה סגור, עינייה כבויות, הליכתה איטית והמחשבות לא מפסיקות לרצד בראשה.

תחושת אשמה ליוותה אותה לא מעט פעמים "זה בגלל שאני עולה חדשה (דוברת עברית מצוין)", "אולי אני מוזרה ולא ממש מה שהם מחפשים" ועוד כל מיני אמירות שנושאות בתוכן אשמה ומחדדות את הסכין שמדממת את הלב.

בהגדרת המטרות שלנו לעבודה הגדרנו שתי מטרות מרכזיות :

1. שינוי מצבה החברתי בכניסה למסגרת החדשה - התגברות על החרדה החברתית ויצירת חוסן רגשי. 

2.  לבצע תהליך פרידה מסוים מהכיתה ולא לעזוב בשקט כמו מי שאשמה, לעזוב עם עמוד שדרה זקוף ויציב עם מבט ישיר בעיניים וסנטר מורם היטב. 

בתחילה היא טענה שאין מצב שהיא תפרד מהם, היא לא רצתה בשום אופן שום סוג של תקשורת מולם.

עבדנו על החרדה החברתית, הבנו יחד איך החרם השקט הזה טיפטף בתוכה מחשבות על עצמה, מחשבות של "אני לא מספיק טובה" " לא מספיק יפה" "דחויה" "מוזרה" "לא שייכת" "מעצבנת" "חסרת טאקט"ועוד כל מיני "קללות" שהיא הכניסה לארסנל המחשבות שלה על עצמה, מחשבות והפכו לאמונות ליבה וגרמו לתחושת ה Self שלה להיות נמוכה מאוד. 

העבודה על החרדה החברתית הייתה למול עבודה בשטח, התגברות על החרדה, התמודדות בשיח חברתי, התמודדות בהתנהלות בין אישית ועוד. 

אט אט היא הגיעה מתוחה פחות, מחייכת יותר וכל פעם כשהיא שתפה ש"הצליח לה" אפשר היה לראות את הברק בעיניים ואת עינייה הגדולות מתמלאות דמעות של התרגשות, אפילו עכשיו כשאני כותבת יש לי צמרמורת כשאני נזכרת ברגעים האלו, תחושה של ניצחון העצמי, של התגברות. 

כל הצלחה כזו אפשרה לה לחזק עוד חולייה בעמוד השדרה הרגשי שלה היה שפוף ושבור וחסר יציבות.במהלך החופשה היא חיזקה מערכות יחסים עם חברות (לא מבית הספר), הקפידה לצאת לבלות איתן, לייצר תקשורת, לתרגל התמודדות מול חרדה, וגם לבלות עם החבר שהיה אחד העוגנים עבורה, עוגן שהיה גם סוג של קביים שאפשרתי להם להיות בשלב הזה.ואז הגיע הרגע שביקשתי ממנה להיפרד, לכתוב לכיתה ולמורה שהיא עוזבת, לעדכן וגם לספר להם מה היא הרגישה בכיתה שנתיים, מה היא חוותה שם ולא ממקום של קורבן אלא ממקום של עוצמה שלוקחת אחריות על המציאות של עצמה ובוחרת להתחיל מחדש, לא בוחרת לברוח, בוחרת להתמודד. 

כנות ממקום של עוצמה ויציבות היא כלי מרכזי ומשמעותי ביכולת של הנפש להתגבר על חרם ועל טראומות בכלל, היא מאפשר חשיפה של הרגש והשלמה, הבנה של התמונה והתבוננות בה מתוך אחריות ולא מתוך קורבנות. זה היה אחד המפגשים המרגשים, הכל צף שם, רק שעכשעו זה צף למול יציבות רגשית, אפשר היה לראות את הפרשנות משתנה, את הכאב פחות מדמם, את המחשבות גדלות ומאפשרות אפילו חמלה כלפי הכיתה. 

בחרנו יחד כל מילה בקטסט, ליטשנו את המילים ודרכן ליטפנו את הכאב, אפשרנו לו לצאת ממנה ולפנות מקום לחוויות חדשות, מין סגירת מעגל ויציאה לדרך חדשה.כשהיא לחצה על ה"שלח" בקבוצה של הכיתה היא נשמה עמוק ועצמה את העיניים, דקה אחר כך היא קבלה הודעות של סליחה, יש בזה כל כך הרבה נחמה ועידוד לצאת קדימה ולהמשיך לקחת אחריות על המציאות של עצמה.

היא התחילה השנה במסגרת חדשה, עם כל הכלים הרגשיים, עם מחשבות חדשות, עם יכולות טובה יותר לתרגם סיטואציות, עם הבנה שהיא אחראית על הסיטואציות, עם חיוך גדול על הפנים ובעיקר עם דופק יציב ועם שמחה עמוק פנימה. 

בלי שהתערבתי היא גם קבלה החלטה להיפרד בצורה כל כך מכבדת מהחבר, הבינה שהוא סוג של "קביים" שהיא כבר לא צריכה כרגע, הבינה שהיא יכולה לצעוד לבד, והיא פשוט מרגשת אותי כל פעם מחדש בנחישות שלה ללמוד היטב את עצמה ולעשות את הבחירות וההחלטות שנכונות רק לה ועבורה.

זכות גדולה עבורי לדעת שהיא הולכת היום זקוף יותר ומרגישה שייכת ואהובה ולא דחויה ומוזרה. 

כל אחד מאיתנו ההורים מחוייב לדבר עם הילדים של ההנושא הזה של החרם, החרם השקט ובכלל. היכולת שלי כאדם להבחין במצוקה של האחר ולבחור להיות לצידו/ה בלי לפחד מהקבוצה היא יכולת של מנהיגות חיובית והיא יכולת שמצילה חיים שמצילה נפשות ונשארת בזכרון לכל החיים.