למה מתבגרים שותים אלכוהול בגיל ההתבגרות?

אלכוהול/ עישון בגיל ההתבגרות - איך נכון להתייחס לזה . 

פוסט אנונימי שעלה בקהילה שלי בפייסבוק התייחס להתלבטות של אימא למתבגרת בת 16 שביקשה להזמין את חבריה לחגיגת יום הולדת, התנאי היה שתייה והרבה אחרת לא יגיעו.... וגם תנאי נוסף, שבמידה והיא לא תסכים הם יחגגו בחוץ בגינה וכמובן שיהיה אלכוהול, עוד היא טענה בפוסט שאם לא יהיה אלכוהול חברים לא יגיעו למסיבה.

התגובות של חברי הקהילה היו חצויות ונעו בין המלצות לא להסכים ולא לפחד להציב גבול והיו גם כאלו שחושבים שזה בסדר בצורה מסוימת, זה גיל ההתבגרות, כולנו עשינו את זה, צריך ללכת בין הטיפות ועוד. 

מטרת הקהילה היא לקיים שיח שיתופי, להתייעץ וגם לקבל הכוונה מקצועית של אנשי מקצוע בתחום המתבגרים. אני מאמינה שלכל דעה יש מקום, ויחד עם זאת ממליצה להקשיב לדעות נוספות ולהרחיב את נקודת המבט ובעיקר להיחשף ולהכיר את המציאות של בני-ות הנוער כיום בתוך הרשתות החברתיות וגם ב"שטח". 

להבין שכהורים שאנחנו צריכים להתבונן למציאות בעיניים, לא לעשות לנו ולהם הנחות, לא לרחם עליהם. אלא, להישאר יציבים בתפקידנו ההורי ופשוט לשמור עליהם לחנך אותם, ללמד אותם את מהות החיים עצמם, להכין אותם לאתגרים ולקשיים שצפויים בדרך, כל זאת לצד הבנה משמעותית של הצרכים הפנימיים העמוקים שלהםן. 

תפקידנו להכין אותם למציאות הבוגרת בידיים חשופות, לבנות בהם/ן חוסן רגשי ונפשי שיאפשר להם/ן להתמודד, שיאפשר להם/ לקבל ולחוות כאב וגם סבל, לשהות ברגש כואב, להתמודד עם חוסר, דחייה, קושי וכל מכשול שהחיים עצמם מזמנים לכולנו ולא לברוח למסך/ לאלכוהול/ עישון/ גז קפצות או כל דבר אחר שמאפשר להם לשים את עצמם ב"חנייה" ולא להיות/ לא להתמודד. 

לאור התגובות בפוסט החלטתי להרחיב את נקודת המבט ההורית (של הורה הממוצע) ולאפשר להורים להתבונן למציאות בעין חשופה בעיקר לתת מידע על המציאות, על הסכנות ועל הסיבות שמביאות את בני הנוער לצריכה של חומרים משני תודעה.

 להיחשף אליה במלוא העוצמה ולהבין לעומק איך המסרים שלנו, מלאי כוונות טובות, מייצרים כאוס ומסר כפול אצלם, ואיך הלכה למעשה הפרשנות שלהם היא שונה לגמרי ממה שאנחנו התכוונו להעביר.

לצערי יש היום תמימות של הורים, אולי אפילו תחושת כניעה, או חוסר יכולת להתמודד למול המציאות שמתרחשת במרחבי הבילוי השונים, במסיבות שלהם, במפגשים החברתיים שלהם ואפילו בתוך כותלי בית הספר, בתוך החדר שלהם בבית וכמובן במסך. 

התמימות/ עיוורון/חוסר ידע הזה הם נגזרת של מציאות שבה אנחנו לא מכירים את העולם שלהם, תחומי הדעת ומוקדי ההשפעה שלהם.

אנחנו מהגרים לעולם שלהם, לעולם שהם בעצמם קובעים בו את הכללים ולא אנחנו, עולם שבו הם חזקים יותר מאתנו, ואנחנו נדרשים להדוף, להגיב, לשמור כשאנחנו עם ידע מעורפל מאוד על המציאות שלהם. 

זה שונה מגיל ההתבגרות שלנו ההורים, אז, ההורים שלנו הכירו היטב את המרחב שלנו, הורים הובילו מציאות, הכירו את המציאות ואת הזירות שבהם גדלנו, במציאות היום הם גדלים בזירות שאנחנו לא מכירים ולא חשופים וממש לא יודעים.

אנחנו מתנהלים בפער שבין התודעה ההורית למציאות החיים עצמם, בפער הזה שוכן לו הכאב, התסכול ההורי וגם הכאב שלהם והתחושה העמוקה שמלווה לא מעט מתבגרים/ות היום שהם שקופים, לא מספיק טובים, לא יכולים ובעיקר תלושים, בלי עוגן. 

לכן, חשוב שנכיר ונחשף למציאות ול "ארגז החול" שבו הם/ן צומחים/ות, גדלים/ות המתבגרים/ות שלנו, נבין למה הם/ן חשופים/ות ומי משפיע על הדעת שלהם/ן, 

איך ועד כמה זה משפיע על הנפש שלהם/ן, על המחשבות ועל ההתנהגות הלכה למעשה. 

ולכן, חשוב לי להציף פה נגיעות ומידע מתוך "ארגז החול הדיגיטלי" ובכלל מהמרחבים השונים שבהם הילדים שלנו גדלים, מהם מקורות ההזנה שלהם ועד כמה זה משפיע ומסוכן עבורם/ ומה ציר הדרדור, עד כמה רחוק זה עוד יכול להגיע. כמה נקודות חשובות שמתייחסות לנושא שימוש באלכוהול וגם בחומרים ממכרים/ משני תודעה אחרים, וגם למסרים שאנחנו מעבירים למתבגרים שלנו, כיצד הם מתפרשים בתודעה של מתבגרים, לא תמיד כמו שאנחנו התכוונו, ומה התוצאות של ההתנהלות ההורית בשטח. 

נתחיל בחוק :

 החוק במדינת ישראל קובע ששתיית אלכוהול, מכירה של אלכוהול מותרת למי שמלאו לו 18 שנים, בארצות הברית שתיית אלכוהול מותרת מגיל 21.

שתיית אלכוהול לפני גיל 21 עלולה לגרום נזק לתאי המח, בעיקר באונה הפרונטלית שאמונה על החשיבה, מוטוריקה, מוסר, הבנת משמעות ועוד . 

יש הטוענים שהחוק בישראל נקבע בגיל 18 בגלל הגיוס לצה"ל, בהתחשב בזה שבצה"ל אסור לשתות.... וגם בגלל ש "אם אפשר לתת להם נשק אז חייבים לתת להם לשתות אלכוהול" 

המח מסיים את ההתפתחות שלו לקראת גיל 24. 

אלכוהול מזיק למח, במיוחד כשמדובר בתרבות שתייה קבועה, מוגזמת, סוגים שונים של שתייה, "ערבובים" ובעיקר יחד עם XL ועוד. 

בואו עכשיו נכיר את הזירה שבה השחקנים הראשיים הם מתבגרים צעירים צעירים מידי

בני הנוער מחוברים היום לרשת מגיל צעיר מאוד, סביב גיל 8 שזה גיל החשיפה לפורנו בישראל מתבגרים נמצאים חשופים למסרים סותרים ומסוכנים מהרשת ומהסביבה הקרובה שלהם. 

מחד, בגיל 8 אנחנו לרוב לא נרשה שתייה, נסביר שזה לא בריא/ אסור/ מסוכן וכו'. מנגד, הם יצפו ביוטיוב בתכנים שמנרמלים את כל מה שאנחנו נסביר שאסור. 

הם יפגשו בערוצי הטלוויזיה, סדרות, נטפליקס המון אלכוהול, סמים, מיניות בוטה, אלימות, עבריינות בגילאים צעירים, בצורה שמביאה את המציאות הזו כנורמלית, אפילו בצורה שבה הם עלולים לחשוב זה אפילו "כבוד" להיות שם בגיל צעיר מאוד. 

פרקי הזמן שלנו כהורים עם מתבגרים היום הם פרקי זמן קצרים מאוד של כמה דקות ביום, בכמה דקות הללו בדר"כ השיח שלנו מולם הוא שיח אזהרתי, תפעולי, ביקורתי, שיפוטי וכזה שמנסה לבדוק שהם עומדים בציפיות שלנו, לא עושים לנו בושות ושהם מאושרים ובעיקר שמחים, 

זה מרגיע אותנו ומאפשר לנו להשאיר את "חלון הראווה" המשפחתי פתוח ולהעלות עליו סטורי, לקבל אישור מהעולם שאנחנו בסדר ומגיע לנו לייק, ביג לייק.

אנחנו פחות פנויים לשיח רגשי, לשיחות עומק, לבירור הרגש והתעניינות בעולם שלהם, אנחנו נמצאים בתפקיד ה"הליקופטר", זה שמסדר, מתקן, דואג שלא יכאב ולא יהיה קושי. 

סוג של מייק אפ על החיים שלהם, גם מפני עצמם. צורת השיח שלנו מולם עברה משיח פרונטלי להודעות והקלטות, השיח הפך להיות קצר מאוד, קר, שטוח וכזה שעוסק בתפעול ותיקון שלהם. 

אנחנו מנחמים את עצמנו שזה גיל ההתבגרות וזה נורמלי שהם יסתגרו בחדר כל שעות היממה מול מסך, אבל חברים שימי יד על הלב ותודו שגם אתם מבינים ויודעים שזה לא נורמלי! 

בסוף מי שנמצא איתם רוב שעות היממה זה המסך, שם בתוך המסך יש להם המון "חברים" לצד בדידות גדולה שצומחת בתוכם, קנאה על מה שאין להם (בעיקר חומר וחיצוניות) והמון מסרים מנרמלים שקושרים באלכוהול, מיניות בוטה, עירום, אלימות, עבריינות ,אפילו זנות ! 

אונליפנס הפכה לאתר אומנותי - יש לא מעט דיונים בטיק טוק שמנסים להסביר איך זה לא זנות, עד כמה זה בסדר, זה אומנות, זה חיבור לגוף וכו' - מבטיחה לכתוב על זה פוסט הסבר מפורט ממש בקרוב, זה מוצג ארוז היטב כמשהו נורמלי ואפילו כמשהו גברי, זורם, מקובל, שייך לחברה הטובים וכו. 

כשהם מול מסך, תחושת הערך שלהם לרוב תרד, הצפייה בעמודי הסטורי המפולטרים מייצרים ומעצימים רגשות של קנאה, תחושת תבוסתנות, בדידות ומערערות את הערך העצמי של בני/ות הנוער בצורה שיטתית ומכוונת, מערערות את היציבות הרגשית ומחזקות את תחושת הבדידות. 

בנוסף לכל אלו, הרשת והמסך ממכרים, הם שואבים את הילדים לתוך הצפייה, קשה להם להתנתק, תחושת ה FOMO גדלה והם נשארים בתוך הזירה הזו שרק מגדילה בתוכם את התסכול, מעמיקה אותו ומצמיחה לו שורשים תוך הנפש. 

המסרים שעוברים שם לצד הנרמול של עבריינות/ אלכוהול וכו' הם מסרים של "מהיר ועצבני"- הכל מהיר, רדוד, קל, לא מתאמץ, לא עמוק, נוצץ מאוד. 

כסף מייצר אושר ושמחה, בגדים, סטייל, איפור, יופי חיצוני והמון דיאטות ורזון, הכל מאוד רגעי, פיק של אושר ורגע אחד של קליק בסטורי שברגע שאחריו הכל מתפוגג ונשאר לו ריק גדול וכואב . 

המצב הרגשי הזה הוא קרקע פורייה ליצרנים של החומרים משני התודעה לצמוח, לפרוח והשוק הכי אטרקטיבי, הכי זמין והכי קל להשפעה הם בני/ות הנוער. 

גם ההתמכרות של בני הנוער לחומרים משני התודעה היא מהירה מאוד, תלותית וכזו שמייצרת מעגל צריכה חוזר, גדול ויציב . 

מציאות החיים- מה קורה בשטח? בהקשר של אלכוהול ומתבגרים

תמיד היו מתבגרים ששתו אלכוהול, גנבו מהארון של ההורים, מישהו קנה להם וכו.

רק ש"התמיד" הזה היה אחר ממה שהוא היום. בגיל ההתבגרות שלנו, (ההורים),בשנות השמונים זה היה קומץ של ילדים, מיעוט, שוליים. 

הרוב המוחלט לא צרך אלכוהול בטח שלא בצורה סדירה ובטח שלא בכמויות של שימוש באלכוהול היום. 

אז, השיח היה סביב נושא השתייה התחיל בתיכון, כיום השיח סביב אלכוהול, הזמינות והנפיצות שלו מתחילה כבר בחטיבת הביניים. 

כיום, הקיצוני, המיעוט, השוליים, הפך להיות המרכז, התנהגות לא מותאמת, אפילו עבריינית הפכה להיות "נורמלית" והיא יוצאת מהמרכז, מהליבה החוצה לשוליים, מ"בני הטובים", בכל המעמדות הסוציואקונומיים ולא רק בפריפריה, או באוכלוסיות שהוגדרו אוכלוסיות סיכון. 

אלכוהול מחליף את מיץ הפטל והקוקה קולה במסיבות ובמפגשים של בני נוער כבר בגיל החטיבה, מתבגרים בני 13 כבר מתחילים לצרוך אלכוהול, לנסות, להסתקרן וגם להתמכר. 

הם מתמכרים לחופש, לחופש שלהם מהמחשבות שמטרידות אתם, לחופש שלהם מהחרדה שמשתקת אותם, לחופש שלהם מהפחד להיות באינטראקציה חברתית/ זוגית/ אישית/ אינטימית

הם מתמכרים לרצון להרגיש טוב, לא להרגיש, להיות חופשיים והם מתקשים מאוד לעשות את כל הדברים הפשוטים האלו בלי אלכוהול או כל חומר משנה תודעה אחר. לנו כהורים יש אחריות על הבחירה ב"נתיב הבריחה", על חוסר היכולת שלהם להתמודד עם קושי. 

תחושת מסוגלות היא כלי מרכזי ומשמעותי בחיים של העידן החדש, וכשאנחנו כהורים נמצאים בזירה כדי לפלס קשיים, אתגרים, קושי, כאב אנחנו מצמיחים אותם "נכים רגשית", בלי יכולת לשהות בקושי, בלי יכולת להתמודד עם אתגר, עם המון רצון לא לעשות שום דבר שמוציא אותם מאזור הנוחות, כך הם בוחרים להישאר בביצה הירוקה, הדביקה, הקטנה, הכואבת אבל המוכרת. 

הישארות באזור הנוחות (הנכות) לא מסייע להם להגדיל את רדיוס החשיפה לחיים, הם לא פונים לאתגר, הם בוחרים בהצלחה הבטוחה, המוכרת זו שלא מייצרת התפתחות, סקרנות, התמודדות, אומץ, התגברות ותחושת הצלחה. 

במקום לבחור באתגר שיש בו צורך במאמץ ובטיפת אומץ הם יבחרו באזור שבו ההצלחה מובטחת, כל קושי שיעמוד מולם יגרום להם להימנע ולברוח אני פוגשת מתבגרים כל יום לשיחות אישיות בטיפולים בקליניקה, עם ניסיון של כ 1100 מפגשים רק השנה !! ועוד 28 שנים של עבודה עם נוער אני יכולה לומר שמתבגרים/ות היום מתקשים להתמודד עם אתגר, מורגלים לברוח, לא להתמודד והאלכוהול הוא אחד מהכלים שיש להם ב"ארגז החיים".

הוא זה שמחליף את המסך, זו עוד צורה להתנתק ו"לא להיות", לא להתמודד ובעיקר לא לפגוש את העצב/ החרדה/ התסכול ובעיקר את הבדידות ואת התחושה של "אני לא מספיק טוב, לא ראוי וכו'.

 " רק שאני שותה אני מצליחה לקום לרחבה, לרקוד ולא לפחד, אחרת אני קפואה " (נוי בת 15) 

"רק כשאני שותה אני מצליח להתחיל עם בנות" (עדן בן 16)

 "לא מצליח להיות באינטימיות עם בחורה בלי אלכוהול, לפני זה פשוט הייתי מקיא אז כשאני שותה אני מצליח .... אם לא עובד לי אני תמיד יכול להאשים את השתייה"... (עמית בן 18) 

"רק ככה יש לי שקט קצת .... בהתחלה היינו יושבים רק בחמישי שישי, עכשיו יש לנו ישיבה כמעט כל יום, שתייה אנחנו מזמינים בוולט אמא חושבת שהזמנו אוכל.".... (רז בן 15) 

"כשאני יוצאת עם מישהו ואני לא יודעת לאן זה יילך, אני לוקחת כמה שוטים, כדי שאם יקרה משהו שאני לא רוצה, אני אצליח לזרום...." (גילי בת 16) 

זה מתחיל בלחץ חברתי, כי כולם שותים, זה מאפשר להם להרגיש "גדולים", "שווים", "מעזים",  לשחק במגרש של הגדולים ובעיקר זה הפך להיות מין "כרטיס ביקור" למעגל החברתי.

מי שמרגיש דחוי או לא שייך יכול להשתמש באלכוהול כדי להיות שם, הם פשוט מקיימים את "תנאי הקבלה" למעגל, כך הם חושבים שהם מחזקים את תחושת הערך שלהם, באמצעות תווית של "שוות/ים" , "זורמות/ים", "מקובלות/ים", "גברים" וכו.

זה הופך להיות הרגל רע שעוזר להם לברוח מהקושי שמלווה אותם, מאפשר להם "לא להיות" ולא להתמודד, זה עוזר להם להעז וככה אט אט זה הופך להיות "נורמלי", כשזה נורמלי אז שוב תחושת הערך יורדת וצריך לעלות רמה, להיות מיוחד, חדשני, מעניין ולא משעמם, ייחודי ולא כמו כולם.

וכדי לעמוד בזה הם ממשיכים הלאה לאתגרים חדשים, לוודקה, לערבובים, לסמים, לכדורים, לגז קצפות. 

עמוק בתוכם פנימה כשהם בשיחה אחד על אחד מול גורם ניטראלי הם מודים בזה שזה לא באמת מחזק להם את תחושת הערך, רק שהם לא באמת יודעים איך לחזק אותה, קשה להם מאוד להתבונן בתוך עצמם וללמוד מי הם? להכיר את החוזקות שלהם, האהבות והתשוקות שלהם.

יש תהום גדולה שפעורה בין האובייקט שהם מתחזקים ב Story לבין ה"אני העצמי" שהם פוגשים כל בוקר במראה, משפילים מולו מבט ובורחים, שותקים ובעיקר לא מתמודדים.

הם משחקים את משחק החיים כשהם מחוץ לעצמם, פועלים כמו בובה שמונעת מחוטי הרשת, בלי נשמה ובלי רוח חיים, רק עם חיצוניות שמכסה על ריק גדול שנפער בהם. 

אז נכון, גם אנחנו שתינו כשהיינו צעירים, אז מה עכשיו ? 

סיפור אישי שלי 

יש אירועים שנרשמים בגוף, 

שנצרבים בתודעה ונשארים זכורים היטב, 

מתחזקים בנו פחד ושמירה ויש אירועים שנצרבים בנו ומתחזקים בנו בושה, שתיקה, הדחקה ורצון ל"לתקן" בפעם הבאה. 

אירועים שנרשמים בנו, בנפש שלנו הם לרוב אירועים הקשורים בסכנת חיים, בהתמודדות עם תחושה של קטסטרופה ובעיקר במקרים של פגיעה באינטימיות, חדירה למרחב הפרטי, המיני, זה שעצבביו חשופים היטב ורגישים מאוד. 

בגיל ההתבגרות שלי בשנות ה 80 שתייה לא הייתה חלק משמעותי כל כך מגיל ההתבגרות שלנו, אלכוהול ועישון היו בעיקר שייכים לחברה ה"פחות טובים", קראנו להן "נערי הברזלים" אלו שהיו יושבים על הברזלים במעברי החצייה בצמתים. 

בנות ששתו אלכוהול היו מעטות מאוד. ובכלל פגשנו את זה לקראת כיתה יא', במינון, (לא יכולנו לרכוש) זה היה הרבה יותר קשה, לא היו כל כך הרבה סוגים, פרסומות, ושטיפת מח בנושא הזה ובטח שלא יכולות לצרוך את זה ברמה של "דחיפה" ישירה לתוכנו, ללא כל מאמץ, לחיצת כפתור והוודקה מגיעה לדלת הבית. 

זוכרת היטב את השיחות של אבא שלי, על שתייה רק מפחית, להיזהר שלא ישימו לי משהו בשתייה, ההקפדה על לבוש צנוע, חזרה הביתה בשעה סבירה (24:00)הם ידעו תמיד איפה אני ועם מי אני מסתובבת, וגם איך אני חוזרת, תמיד היה הורה שמסיע, לא התניידנו במוניות ולא בהסעות של מסיבות שנגמרו ב 04:00 בבוקר כשכולם שתויים ואחרי שהם סימנו V על לפחות 3 בנות/ים שהם התנשקו איתם/ן. 

כמובן לא היו לנו טלפונים, היינו עסוקים בתקשורת ובשיח בינינו, לא העלנו Story לא חיפשנו לייקים והיינו בעיקר שמורים ומתמודדים עם מציאות שיכולנו לשאת אותה רגשית, זה היה מותאם ליכולת הנפשית והרגשית שלנו, לחשיבה המוגבלת של מתבגרים וזה הצמיח אותנו דרך התמודדויות מותאמות גיל ונפש.

שיחקנו 7 דק בגן עדן וכך יצרנו שיח אמיתי, כנה, תרגלנו אינטימיות ותקשורת.

אני לא שתיתי בגיל ההתבגרות שלי, זוכרת היטב את התחושות שלי כשהייתי יוצאת למסיבות ב"עין ורד" שם היה הפאב שאליו היינו יוצאים, ראיתי את מי ששתה, ותמיד הקול הפנימי הזה שיצא מתוכי סימן לי "לא לגעת", זה לא היה קול פנימי מאיים, זה נבע מתוך הבנה שזה לא מתאים, לא לגילי, לא חוקי וגם ממקום של הבנה שיש הפרדה בין העולם של מבוגרים לעולם של בני הנוער. 

לצד הפחד לגעת בזה וה"איום" היהי ם ביטחון מלא בהורים שלי, כבוד אליהם ולמילה שלהם וזה בעיקר חיזק אותי מול הפיתוי והעדר החברתי, השאיר אותי עם "מגן נפש" יציב שלא זורם, ולא הולך אחרי העדר, העדר היה קטן יותר, בשוליים, אבל הוא תמיד היה קיים. 

זכורים לי הרגעים האלו שאני מול הבר, מרגישה שמורה, יציבה ובטוחה במי שאני, צלולה במחשבות שלי ולא פוחדת, מתמודדת, מבינה את משמעות דחיית הסיפוקים וקבלה של סמכות וחוקים. 

לא הייתי יחידה, היו איתי עוד המון חברות וחברים שחונכו כמוני, שהקול הזה הפנימי השומר היה בתוכם, הוא היה נוכח, משמעותי וכזה שעולה על כל רעשי הסביבה המדרון של הסכנה הוא מדרון תלול שכל הזמן קורץ להם. 

הם נקרעים בין הרצון להתנסות, הידע שזה מסוכן, הידע שהם מאכזבים את ההורים, הלחץ החברתי והרצון לרוגע נפשי שמאפשר להם ל"נח מהמחשבות" לברוח מההתמודדות הרגשית. 

כל אלו משאירים אותם בזירה של הסכנה יחד עם בלבול גדול מאוד וחרדה שמלווה את תחושת הערך שלהם לאורך הדרך. 

אז מה התפקיד ההורי ? 

להיות הורים ולא חברים, חברים יש להם מספיק, הם צריכים את האדם הזה היציב, זה שיושב לו ב"סוכת המציל" גם בחורף, גם בלילה בחושך ומאיר עבורם את הדרך, שומר, מתבונן היטב במשקפת לתוך החושך שבתוכם ופשוט מאיר, מסביר, שומר, מחנך. 

אנחנו לעיתים תופסים את התפקיד הזה כתפקיד שיש לו טייטל סמכותי, זה מרתיע אותנו מהמחשבה שאולי זה יהיה להם קשה לקבל סמכות, ובדיוק מאותה תובנה שגויה שהתפקיד שלנו הוא להקל עליהם, לעשות להם חיים קלים, למנוע מהם סבל וכאב.

 מתוך ההבנה הזו אנחנו זזים מהתפקיד שלנו והופכים להיות חברים הורים, במקום הזה שבו אנחנו לצידם ולא מולם אנחנו מתקשים להתבונן בהם, אנחנו עיוורים לקושי שלהם ואנחנו הופכים להיות פחות רלוונטיים, כשהם נושאים מבט למעלה ל"סוכת המציל" הם מגלים שאין שם הורים, הם מגלים שאין שם אור שדרכו הם ילמדו את שבילי החיים. 

הם מגלים שההורים יחד איתם בתוך הגלים של הים הסוער מחפשים גם הם מי שיציל אותם מהסערה, מהחושך. 

תפקידו של ה"גולם" להיחבט 

אחרי שהבנו שיש לנו תפקיד, תפקיד לא פשוט שבו אנחנו צריכים להיות ה"גולם של הפרפר" שלנו, לפעמים גם להיחבט, אבל ממש לא להישבר, אנחנו צריכים להיחבט ולשמור על הגבולות כדי שהם יחזקו את הכנפיים שלהם בדרכם לחיים עצמם, שם הם יהיו לבד, לא נהיה שם לסדר להם את המציאות, הם יהיו שם בלי כנפיים ובלי יכולת לעוף גבוה. 

אז קחו רגע נשימה ותבינו שגבול הוא חלק מחינוך, גם בגיל ההתבגרות של העידן החדש, כן בעידן שבו הכול מותר, אתם תשמרו גם על מה שאסור ותלמדו אותם להיות יציבים, מקבלי מרות וחוק, כן ככה פשוט, לכבד את החוק. 

כשאנחנו מאפשרים להם ל"עגל פינות", מאפשרים להם לשתות, כי "עדיף שישתו בבית ולא ביער בחוץ". אנחנו מעבירים מסר שמתפרש אצלם בצורה שלא בטוח שאליה התכוונו. 

המטרה הייתה לשמור עליהם, בהחלט עדיף שהם ישתו בבית ולא ביער/ במסיבת טבע/ברחוב. אבל כשאני כמבוגר, זה שיושב ב"סוכת המציל" ואחראי על הסדר, מאפשר באלגן, אני מעביר מסר שאין חוקים, שמותר לעבור עליהם מתי שנח, או מתי שקצת קשה, או מתי שאין יכולת לדחות סיפוקים. 

כשאני מאפשר את זה כהורה אני מעביר מסר שאפשר, ומבחינתם בהבנה הפשוטה זה כן או לא, שחור לבן, אין חצי הריון במקרים האלו, ומחר הם ישתו בכל מקום, בכל הזדמנות וגם יהיו בטוחים שזה "נורמלי", "סבבה" וכו'. 

הצעד הבא יהיה לעבור על החוק הבא, ככה בדיוק אני מטפלת עכשיו ב 3 מתבגרים מאזור השרון שבחרו בגילאי 15-14 לקחת את הרכב של אמא ואבא, בלי רשות, בגניבה בלילה ולנסוע בכביש מהיר יחד עם עוד חברים ברכב. 

כן, בקליניקה בשיחות בינינו שאלתי מה עבר להם בראש, ולמה נדמה להם שזה בסדר לקחת את הרכב ולסכן את החיים שלהם וגם של אחרים? 

הם ענו לי מיד, שלושתם אותה תשובה. 

מה הבעיה ? גם לשתות מותר רק בגיל 18 ,אז מה אנחנו לא שותים ? גם אופנועים חשמליים מותר רק עם תיאוריה בגיל 16 ,ויש לי כבר מגיל 14, אני יודע לנהוג, מה הסיפור?

בוחן מציאות שגוי

אין את העוגן של "מגן הנפש", את ה"קול הפנימי" הזה שעוצר ומחבר אותם לחינוך, למותר ולאסור, ליצר וליכולת לשלוט בו. 

אין תרגול של התמודדות עם קושי, דחיית סיפוקים, גבול ברור (חוק), אין תרגול של קבלת סמכות ואין הפנמה שיש פער ושונות בין עולם המבוגרים לעולם המתבגרים. חשוב שנזכור שאנחנו כמבוגרים שונים מהם ביכולת הרגשית שלנו ובהבנה של סכנה ומשמעות קדימה, הם בגיל שבו ה"מח קפוא" לא סיים את התפתחותו והסכנה לא ניראית להם בשום אופק. 

אנחנו צריכים להיות שם כמי ששומר ומציב גבולות שומרים וברורים. 

אז למה בעצם אנחנו מגיעים למקומות הללו ? 

יש פה כמה זרמים שמשפיעים יחד ומייצרים מצע פורה להתנהגות סיכונית ולא תואמת גיל, בעיקר המון בלבול וחוסר, הבנה מעוותת של המציאות ובוחן מציאות שגוי. 

כשאנחנו "מעגלים פינות", מתעלמים, מנחמים את עצמנו במשפטים "אין מה לעשות כולם שותים" הם מבינים שמותר, שאף אחד לא נלחם עליהם ושזה בסה"כ בסדר "לא להיות" במקום להתמודד עם כאב/ מחשבות טורדניות ואתגרים. 

כשהרשת מייצרים בתוכם תחושת ערך מעורערת, קנאה, תחושה של חלשים וקטנים למול העולם. 

בדיוק הפרצות האלו שאנחנו מייצרים במו ידינו הם המקומות שמייצרים עבורם אפשרות לקבל ערך, המקומות שבהם אנחנו דורשים מהם, מבקשים מהם ומעמידים אותם בהתנסות מול המציאות. 

המציאות הווירטואלית מייצרת תחושה ואולי אפילו מציאות שבה אין הבדל ואין הפרדה בין העולם של המבוגרים למתבגרים, בין המציאות לרשת, בין שיח פרונטלי להקלטה או SMS בוואטסאפ, בין רגש אמיתי לאימוג'י בלי נשמה, בין מציאות לדמיון, בין סטורי שמנציח רגע או מביים רגע לבין התמונה הכוללת שיש בה טווח של רגשות ואירועים.

 למול התודעה הזו אנחנו כהורים צריכים לייצר הבנה ברורה של המציאות, 

של מותר ואסור

מתאים ולא מתאים

מסוכן ובטוח 

שומר ופוגע

מציאות ודמיון. 

התפקיד המורכב הזה מתחיל ראשית במודלינג שלנו כהורים שומרי חוק, מכבדי גבול ובעיקר כמי שמסביר בתוך ההפרדה הזו שמי שמבוגר יש לו גם אחריות והאחריות היא להיות שם ב"סוכת המציל" ופשוט לשמור, להאיר את האור, להיות זמין רגשית ופיזית לכל גל שלא יגיע ולכל שיטפון שמציף אותם רגשית ופיזית. 

המסר צריך להיות ברור וחד משמעי – לא שותים לפני גיל 18 

כדי לצקת לתוך המסר הזה גם היתכנות בפועל, במיוחד אחרי שסיפרנו לעצמנו שבעולם הזה "כולם שותים" ואני לא רוצה לגרום למצב שלא יהיו לו חברים כי הוא יהיה שונה.  

שימו לב כמה אנחנו מוותרים לעצמנו ובוחרים בדרך הקלה של לא להתמודד – וזה בדיוק המודלינג שאנחנו מספקים להם. 

אנחנו צריכים להבין את השורש של הצורך, למה באמת הם שותים?, מה זה מספק עבורם?, ולמה הם כל כך עסוקים בזה?, על איזה צורך זה עונה להם?

מה מכבה את הכאב?

השתייה מספקת להם מענה מהיר וקל שבו הם יכולים להתמודד עם הקשיים שלהם, קשיים שכולנו חווים כבני אנוש בחיינו. קושי לקבל דחייה, קושי התמודד עם אתגרים, קושי להיות לבד, קושי להיכנס למעגלים חברתיים, קושי להעז ועוד. 

במקרה של דור ה אלפא וה Z חלקם לא פגשו את הקושי, הם לא הורגלו להתמודד אתו, לא למדו את זה בחייהם הקצרים. 

בדיוק כמו שהם לא למדו לדחות סיפוקים, בדיוק כמו שהם לא למדו להכיר את טווח הרגשות על בשרם, כרגש שמייצר תגובה גופנית פיזית. 

הרגשות הושטחו בעזרת האימוג'י והשיח הרגשי הוחלף בטקסט עם כל מיני סימנים קרים ושטוחים (אימוג'י). 

הם לא למדו את כישורי החיים הבסיסיים, כשהם נתקלים בהם הם מחפשים מפלט, מענה מהיר לכאב, משהו שיעזור להם עכשיו. 

והאלכוהול פשוט נמצא שם, זמין, עם תגית חיובית של "שווה" "גדול" " גבר" "זורמת" "מקובל/ת" וכו' וזה כמו כפפה ליד מסדר להם את הבדידות ואת הקושי. 

וזה בדיוק התפקיד שלנו, לאמן אותם להתמודדות עם אתגרי החיים עם מציאות החיים שהיא מציאות קשה ומאתגרת, אין חיים תותים, החיים שלנו מלאים באתגרים ואנחנו צריכים ללמוד לפתח את שרירי החוסן כדי להתמודד עם החיים, כדי לצלוח קושי, להתגבר ולא להתפגר. 

אימון מול קושי מייצר תחושת מסוגלות אישית- בונה את עמוד השדרה הרגשי הזה שכל כך חסר להם, מייצר תחושה של ביטחון בעצמי, של בעלות ולא של תלות בבקבוק אלכוהול. 

מי שלא מאומן בכישורי החיים, בדחיית סיפוקים, בהתמודדות עם קושי, בהכרה של הרגש הכואב על בשרו, בקצת תסכול ואולי אפילו ייאוש לא ידע להתמודד עם אתגרי החיים, יחפש מענה קל ומהיר בכל מיני צורות וגוונים, ואנחנו רואים את זה כבר היום, גם בצריכה של משקאות אלכוהוליים, סמים בסוגים שונים, כדורים ולא מעט מחלות נפש שמתפרצות בגילאים צעירים מידי. 

תחושת מסוגלות ושייכות הם אבני הבניין של עמוד השדרה הרגשי, של עוגני הנפש, תפקידנו כהורים לטעת בהם תחושת מסוגלות ותחושת שייכות, תדרשו מהם לקחת חלק במשימות הבית, תאפשרו להם להיות חלק בתוך התא המשפחתי לא רק במטלות אלא גם בחזקות שלהם, תייצרו לכל אחד כיסא בטוח בתוך הבית, כיסא שבו יש להם תואר שמייצג את האור שלהם בתוך הבית, את הנחיצות שלהם, את העוצמות והטוב שבהם. 

תדרשו מהם, תאפשרו להם להתנסות באתגרים, תנו להם אחריות, תאפשרו להם לחוש ביטחון תוך התנסות בפתרון הבעיות שלהם בצורה עצמאית, החל מניקוי החדר שלהם, דרך שיח עם המורה, לקיחת אחריות על הלימודים שלהם, התמודדות עם פרידה מחבר. 

כל אלו תוך כדי הקשבה לרגש, שיח שבו אתם מקשיבים, מתייעצים איתם ומשאירים את האחריות אצלם, את היד שלכם על הגב שלהם ואותם צועדים עצמאית בשבילי ההתמודדות בדרך לאתגר, התמודדות, התגברות והצלחה. 

שייכות – סרט ערבי 

כולנו זוכרים את יום שישי, רגע לפני כניסת שבת, יושבים וצופים בסרט ערבי יחד. הרגעים הללו צרובים בתוכנו כתמונת זיכרון של שמחה ונחת, ברגעים שבהם היינו מחובקים ושייכים. 

הזיכרון הזה נצרב בנו ונשאר זכירה בגלל שהוא היה ריטואלי, קבוע, מתמשך והייתה בו שהות יחד, לא מעבר לזה. 

את הריטואל הזה אנחנו צריכים לעצב ולתכנן עבור הילדים שלנו, ערב קבוע פעם בשבוע, זמן יחד, בלי טלפונים, בלי תפקידים, בלי בקשות/ תלונות/ עצות / הערות וכו'. זמן שבו עושים משהו יחד, משהו שכיף לכולם. 

רק חשוב שזה יהיה מקודש וריטואלי, מתמשך וקבוע וכזה שייתן מקום לכולם, להיות, להרגיש בדיוק את ההבדל בין דירה לבית, בית משפחה לסתם קבוצת אנשים שגרים יחד. 

אמונה ואופטימיות האמינו בעצמכם, בכוח שלכם ובנחיצות שלכם להיות שם אלו שמאמנים ומכשירים אותם לחיים במציאות, תתבוננו בעצמכם כהורים וקחו אחריות לשמור עליהם. 

ילדים ששותים בגיל 14 שותים מתוך מצוקה/בעיה/ צורך עמוק שלא מקבל מענה. הצרכים האלו לא כתובים להם על המצח, לפעמים הם בעצמם לא יודעים לומר אותם לעצמם. 

הם צרכים ורגשות שיש בהם לא מעט פגיעות, בושה, יאוש, בלבול וקושי להתמודד עם הכאב שהם מייצרים בתוכם. 

התפקיד ההורי הוא לייצר מערכת יחסים פתוחה, בטוחה וכזו שמאפשרת שיח דיאלוגי, לא שיפוטי ולא ביקורתי. 

התפקיד שלנו הוא לקבל אותם בלי תנאים, לא לפחד מהם ולא לוותר עליהם, לשמור בלי פחד, לשים גבולות ברורים ומנגד לטפל בכאב הזה, לעזור להם להתמודד איתו ולייצר עבורם מציאות שבה הם מתמודדים עם קושי ולא בורחים ממנו עם שוט וודקה.

 זה מצריך זמן, השקעה, נוכחות פיזית, אכפתיות ועוד הרבה תעצומות נפש וסבלנות, כן זה התפקיד ההורי, תפקיד מורכב, קשה, עם הלנת שכר של הרבה שנים. 

אי אפשר להזדכות על ההורות ולהעביר אותה למשרד החינוך/ למטפלת / לסבתא. 

אין קיצורי דרך בגידול ילדים, יש דרך קשה שההתמודדות שלנו, זה המודל ההורי הנדרש בימים אלו. 

המענה הנדרש הוא חינוך, תרגול והכנה למציאות החיים, מוכנות לבימת החיים, התמודדות עם קושי והתגברות עליו מייצרים חוסן נפשי, הערכה עצמית ומחזקים את תחושת המסוגלות האישית. 

השתייה שהם צוריכם כיום באובססיה, בצורה מוגזמת ובגיל צעיר מאוד מייצרת נזקים אמתיים ל"עמוד השדרה הרגשי" שלהם, לחוסן שלהם ובעיקר לאמונה שהם יכולים לחיות חיים שראוי לחיות אותם, חיים של סיפוק והתמודדות, של התגברות ותחושה של אני מסוגל ויכול. 

כל אלו מייצרים שקט נפשי וממלאים אותם בכלים שיסיעו להם להתמודד עם מצוקות החיים, קשיים, אתגרים ביתר קלות. 

בידיים חשופות ולא בבריחה מהמציאות. עצימת עיניים ותחושה שאין בי את הכח להצליח, לעבור את המכשול, להתגבר ולהיות בצד השני של האתגר בתחושה של "עשיתי את זה " "הצלחתי". 

תחושות שיש בהן תחושה אמיתית של סוטול טבעי, של שכרון חושים פנימי שמצמיח חוסן ולא מרסק אותו. 

מתבגרים ששותים בגיל צעיר נמצאים בסיכון יתר להתנסות באתגרים מסוכנים נוספים, מדרון הדרדור הוא תלול ומסוכן מאוד, כשיש אלכוהול ואין דעת אז גם הסמים הופכים להיות רלוונטיים ולגיטימיים, מיניות לא מותאמת, ניצול מיני ופגיעה מינית, עבריינות נוער, אלימות פיזית ומילולית הן רק עניין של זמן.

 קחו אחריות, בואו נמגר את זה. אל תפחדו, שבו בסוכת המציל עם המגפון ותעזרו להם לגלוש על הגלים בבטחה, כשהם צלולים ולא שתויים, כשהם חשים את המציאות ויודעים להתגבר עליה כמו שמתגברים על גל גבוה, לא טובעים ולא שוקעים, מצליחים ומחייכים.