משחקי הדיוניון - אכזריות בעטיפה של צבעי פסטל ומשחקי ילדות

אכזריות בעטיפה של צבעי פסטל ומשחקי ילדות תמימים, שפע שהפך לפשע אכזרי בשיתוף פעולה בין בעלי ההון ל"עלובי החיים". אם המתבגר/ת שלכם עדיין לא צפו במשחק הדיונון בנטפליקס אז סביר להניח שם נחשפו לזוועה הזו באמצעות פרסום ביוטיוב, קטעים נבחרים שעוברים בקבוצות הוואטסאפ ובעיקר לא מעט סרטונים שמופצים בטיק טוק שחלקם מכילים קטעים נבחרים וחלקם עוסקים באתגר הכנת עוגיית סוכר עם סימון של עיגול, משולש, מטרייה א כוכב. 

הכל בהשראת משחק הדיונון, סדרה שזוכה להד תקשורתי ואחוזי צפייה ששברו את כל שיאי הצפייה בנטפליקס. כמובן שיש הגבלת גיל ל 16+, בפועל צופים בסדרה ילדים בכל הגילאים, השיח והבאזז המטורף סביב הסדרה מייצר סקרנות בכל שכבות הגיל. גיבורי הסדרה הפכו להיות נצפים מאוד ברשת, לרובם יש מיליוני עוקבים, מין מנגנון כזה שמזין את הצפייה ומשאיר את מי שעדיין לא צפה עם רצון עז לצפות למרות מראות הזוועה. 

חיים בעוני מחפיר ומחפשים לצאת ממבוך החיים.

 אז כמה מילים על הסדרה לפני שמתחילים, מדובר בסדרה של 9 פרקים, מיקום העלילה דרום קוריאה, סדרה שמזכירה קצת את "משחקי הרעב", רק שהפעם לעלילה יש לא מעט מאפיינים שהזכירו לי את השואה, את השנאה ואת האכזריות והרוע שיש בכוח ובשליטה. 

מה שמוביל את העלילה הוא בצע כסף, רצון עז לצאת מהעוני ולחיות בעושר. היוצרים של המשחק מלקטים 456 שחקנים, רובם ככולם חייבים כספים, חיים בעוני, חלקם עוסקים בהימורים כדי לנסות להרים את הראש מעל המים, אנשים פשוטים ועניים. השחקנים בעצם מפקידים את חייהם לטובת סיכוי של 1/456 לזכות בסכום כסף של 45.6 מילארד וון – מטבע דרום קוראני. 

הם נכנסים למשחק מסתורי, מין משחק הישרדות שבו אין מועצת שבט ואין הדחה, מי שלא עובר לשלב הבא פשוט נורה באכזריות, נרצח לנגד עיניהם של כל שאר המשתתפים. במשחק יש שישה שלבים, כל שלב הוא משחק ילדות, מתחילים בדג מלוח, בשלב הזה בובה ענקית היא זו שסופרת 123 דג מלוח, וכל מי שנתפס זז פשוט נורה ונרצח במקום, פשוט ירי כדי לרצוח בלי שום פחד או היסוס. 

מחריד לראות את כולם ממשיכים במשחק כאשר לנגד עיניהם נרצחים חבריהם למשחק כאילו כלום לא קרה, ההיגיון לא נמצא שם בתוך המסך. כל הנרצחים מאוכסנים בארונות קבורה עטופים בסרט מתנה ורוד ונכנסים למשרפות. 

כל המשחק מנוהל על ידי שחקנים עם מסכות שחורות מעוטרות ב 3 סימנים: משולש, עיגול, ריבוע (לכל צורה יש דרגה של כוח ושליטה), הכל מצולם והכל מרוחק בלי רגשות, בלי מבט עיניים ובלי חמלה. מהר מאוד מבינים השחקנים במשחק שכולם אויבים של כולם, בעצם רק אחד ייקח את הסל הענק שמתמלא כסף כל פעם שמישהו "נפסל" – נרצח לנגד עיניהם. 

הרצח והדם של חבריהם מייצר עבורם עוד כסף!  

ואם התזות הדם הבלתי פוסקות על המסך, קולות הנפץ והירי, דופק הלב המואץ ועגלי הזיעה של השחקנים שמפחדים למות בכל רגע לא מספיק מחריד, אז כדי לשדרג את הרוע הם בוחרים את אחד השחקנים, רופא במקצועו שנלקח על ידי מפעילי המשחק לחדר המשרפות, שם הם נדרש להוציא מהגופות איברים, להכניס אותן למקררים ולחזור למשחק, בתמורה הוא מקבל מידע על המשחק הבא. 

קצת מזכיר לי את היהודים שקבלו תפקיד לעבוד במשרפות וקיבלו קצת יותר אוכל, גם פה הסוף של הרופא הזה היה כמו הסוף של היהודים האלו שנוצלו בשואה, רצח ממדרגה ראשונה, בלי רחמים. 

לאחר הטבח הראשון שבו נרצחים למעלה מ 200 שחקנים באכזריות שיטתית במשחק ילדות "דג מלוח", יש לפתע קול אחד שפוי שמדבר קצת רגשות, אמא אחת שמתחננת לצאת מהמשחק בטענה שיש לה תינוק שרק נולד ואפילו שם אין לו, אליה מצטרפים לא מעט שחקנים שמבקשים לחדול את הרצח ולצאת מהמשחק. מפעילי המשחק מנגד בקרירות מחרידה עונים שאין אפשרות לצאת ומי שלא משחק נפסל = נרצח במקום. 

ואז יוצא שחקן אחד שקרא את ההסכם ומסביר על סעיף 3 שבו יש זכות הצבעה. נקודה חשובה במשחק, אם הרוב רוצה לצאת מהמשחק, הרוב קובע והמשחק יופסק. לכאורה, נראה שברור שכולם ירצו לצאת, ההצבעה מתקיימת כאשר מעל ראשם של המצביעים מתנופף לו כדור זכוכית ענק עם הכסף שהם לא יוכלו להילחם עליו במידה והם יצאו מהמשחק, ממש בחירה בן החיים לכסף, בין השפע המוגזם, הכוח, השליטה לחיים עצמם, לקדשות החיים. 

ההצבעה מוכרעת על קוצו של יוד ביתרון של שחקן אחד בלבד והמשחק מופסק, חצי מהשחקנים בוחרים בחיים ויוצאים מהמשחק, רק שמיד אחר כך 93% מהם בוחרים לחזור למשחק כולל האימא לתינוק שרק נולד וכולל כל מי שהתחנן על נפשו ורצה לחיות, חזרו מבחירה להילחם על הכסף, ברגע הזה שהם בחרו לחזור הם בעצם בוחרים בשואה, בוחרים במוות בצורה מודעת!. 

לכל שחקן יש סיפור אישי שמייצר חיבור רגשי עם הצופה, וברגע אחד הדמות הזו נרצחת באכזריות ומוטלת שותתת דם בתוך תפאורה של צבעי פסטל ועולם של ילדים. החיבור הרגשי הזה של הצופה לשחקנים במשחק מייצר תסכול, פחד וחרדה מחד. ומנגד סקרנות ורצון להמשיך בצפייה במסך שהאכזריות בו רק עולה מרגע לרגע. 

בתוך לגו של צבעי פסטל מושרשת לה אכזריות, דם, זילות בחיי אדם, ממש שואה שנעשית כולה בתוך תפאורה בצבעי פסטל, בתוך עולם של ילדות, ובתוך משחקים של ילדים תמימים. הצופה שחי בתוך התפאורה החיה, הנעימה, הרכה הזו מרגיש בתוך עולם של תמימות וילדות. גיבורי המשחק, 456 נשים וגברים לבושים בחליפות בצבעי תכלת מה שמייצר אווירה של רוך, רוגע, עדינות. ובדיוק כך מייצרים השפעה תודעתית, כשלתוך העולם התמים הזה נכנסת הזוועה, האכזריות, הקשיחות והרוע. 

ברגע אחד הופכים את כל הורוד והתכלת הפסטלי לאדום של דם ואת כל צבעי הפסטל לזירת רצח אכזרית מלאה בכאב. בכל הזוועה הזו יש מי שצופה ונהנה, יש אפילו אח"מים שמוזמנים לסעודה גדולה ולצפייה במשחק, חלקם מהמרים על השחקנים ובזים למוות שלהם. 

מארגני המשחק כורזים איזה שחקן נפסל (נרצח) וכמה כסף נכנס למיכל הכסף הענק בזכות מותו. ומה שעוד יותר מחריד שמרגע לרגע גם השחקנים מתרגלים לסיטואציה, היא מנורמלת וחלקם אפילו שמחים לראות את חבריהם נרצחים לנגד עיניהם ומאפשרים להם לשרוד לשלב הבא. 

סממן אכזרי נוסף הוא ציפ' שמוחדר לכל שחקו מאחורי האוזן, דרך המספר הזה הוא מזוהה במערכת וכשהוא נרצח, הוא פשוט "מספר" שנרצח ויורד מהמשחק. המשחק נערך באי בודד, השחקנים מובלים לשם כשהם מורדמים באמצעות גז, הם לא יודעים היכן הן נמצאים ואין להם שום שליטה על חייהם בתוך המשחק. 

מארגני המשחק מסתתרים מאחורי מסכות, גם להם יש מספרים וגם הם פועלים על פי הגדרות וחוקים נוקשים, בלי רגשות, בלי חמלה, בלי לראות את האדם שנמצא מולם גם לא את עצמם, פשוט עובדים על אוטומט. בדיוק כמו הנאצים. לאורך כל הסדרה צפה באוויר שאלת החיים, כמה שווים החיים? מתי עוצרים ? 

"עלובי החיים" מול קדושת החיים 

אני לא פריקית של סדרות טלוויזיה, בטח לא של סדרות רצח ופחד. בחרתי לצפות בסדרה צפייה ביקורתית לאחר שראיתי ושמעתי בני ובנות נוער צעירים מדברים על הסדרה וראיתי בעיניים שלהם את ההתלהבות ואת ההתרגשות מהזוועה. 

ראיתי גם את ההבנה השגויה שלהם שחיים הם כלום בעצם ושלכסף יש כוח ומשמעות יותר מהחיים עצמם. 

במהלך הצפייה כבר בפרק הראשון מצאתי את עצמי המומה, מבוהלת, מבועתת מרמת הגועל והאכזריות שנראו על המסך, לא מעט פעמים זה הזכיר לי את השואה, הנאצים למול היהודים, את הרעב למול השפע, את עלובי החיים למול העם הארי. 

הידיעה שסממנים של השואה האכזרית הפכו להיות סדרת טלוויזיה מובילה, כזו שמייצרת התרגשות ושיח בקרב בני נוער צעירים מאוד הטרידה אותי מאוד. כמה נקודות חשובות שאנחנו חייבים כהורים להבין, הסדרה הזו מציגה מציאות הרבה יותר קשה ממציאות השואה, יש פה נקודת משמעותית שאנחנו חייבים להבין ולתווך לבני ובנות הנוער, 

במקרה של משחק הדיוניון השואה הזו לא נכפתה עליהם, הם בחרו בה בצורה מודעת, הם בחרו למכור את החיים שלהם כדי לחיות עשירים. הם בוחרים בקצה של להיות או לחדול, שחור או לבן, קוטבי מאוד, מוקצן מאוד ובעיקר קשה מאוד. לחיות בקצה זה תמיד קשה גם כשאתה בצד של השפע. 

בחירה מודעת בכסף למול החיים עצמם

הם כפו על עצמם שואה, למשחק הנוראי הזה יש כללים, מארגני המשחק למרות האכזריות כבדו את הכללים, ומי שרצה לצאת מהזוועה הזו, מהמקום הזה שבו אתה מוכר את חייך וחיי חברייך עבור כסף בלי שום רגשות ורחמים יכול היה פשוט לצאת, חצי מהשחקנים נשארו ובחרו בשואה הזו, אחרי שהם הבינו שכללי המשחק הם רצח למול כסף. ועוד 93% מהשחקנים שבחברו לצאת מהמשחק שינו את דעתם, ויתרו על הבחירה שלהם בחיים וחזרו בעצמם לתוך הגטו השואתי הזה, למשחק הרצח הזה. כאשר הבחירה הזו נעשתה למול הכסף בלבד! כולם בחרו בכסף למול קדושת החיים כאשר הם מבינים ויודעים שכולם ימותו ואולי גם הם למול זוכה יחיד אחד. אז מה היה לנו שם: 

• הסעה של המשתתפים בתוך מכוניות מורדמים בגז – תאי גזים ברכב
• הכנסת צ'יפ עם מספר על כל שחקן - שדרוג של המספר על הזרוע בשואה
• לבוש אחיד של כולם עם מספר שחקן
• כיתת יורים – ירי בכל מי שהפסיד ולא עמד במשימה
• שרפת גופות
• סחר באיברים
• ניצול של שחקנים תמורת מידע – הרופא קיבל מידע על המשחק בתמורה להוצאת איברים מגופות של שחקנים שנרצחו.
• אוכל – מי שהיה חזק אכל פעמיים וחלק לא אכלו בכלל
• רישום מסודר של כל הנרצחים -תיעוד מחריד של המשחק.
• דם דם דם , קולות ירי וזרנוקים של מים שוטפים דם שנצבר ומטפטף לו בכל התפאורה הפסטלית והתמימה הזו.
• אונס של גופות של נשים, לפני שהוציאו את האיברים אנסו אותן.
• תליית גופות של מי שהפר את החוקים - לראווה כאיום.

 בנוסף לכל המרכיבים שמזכירים את השואה, יש גם שחקנים שמפעילים את המשחק ומתחבאים מאחורי מסכות, מזכירים לי את המרכיב הווירטואלי. מרכיב שמאפשר לייצר ריחוק ואכזריות במידה גדושה יותר, כואבת יותר ואוטומטית בלי רחמים, בלי נשימה, בלי רגשות. כמו האימוגי'י שמייצג את הרגשות שלנו ומשאיר אותן בלי נשמה. מחריד לראות איך ככל שהמשחק מתקדם האדישות של השחקנים לירי, לרצח של חבריהם במשחק הולכת וגוברת, הרגש כלפי בני אנוש הולך ודועך, הרוע והרצון לנצח מתגנב לו לתוך הלב על חשבון הרגש, החמלה ואהבת אדם פשוטה. 

המלצות והתפקיד ההורי

במהלך הצפייה שלי בסדרה הרגשתי איך מפרק לפרק האיימה מתהדקת, סצנות הרצח הופכות להיות מתוחכמות יותר והזילות בחיי אדם פשוט מקבל במה של כבוד על המסך. 

כאילו כל פעם מותחים את הקצה של הזוועה הזו עוד ועוד, לא פעם חלפה בי המחשבה מי זה האדם הזה שיכול ליצור סדרה כזו כל כך כואבת וכזו שלוקחת את משמעות החיים ופשוט מרסקת אותה, הופכת את החיים של בני האנוש לכלום, למשהו חלול וחסר משמעות שאפשר להחליף בכד ענק של כסף שמתנוסס מעל ראשי השחקנים לאורך כל הסדרה. 

הסדרה הזו בעצם מציגה בגאווה גדולה ובלי התנצלות את ההפך הגמור של מהות החינוך, ההפך הגמור של אהבת אדם, ערך החיים ומשמעות החיים. 

הסדרה הזו בעצם מכתירה את הממון, השליטה והכוח כסממנים שמנהלים את העולם, בתודעה היא מייצרת הבנה שכסף ושליטה מגיעים לפני הכל, גם לפני הנפש. עוד היא מייצרת השטחה של הרגשות שלנו כלפי הסובבים אותנו , בני האנוש וגם כלפי עצמנו. 

היא מקדשת את התחרות שבה יש מנצח אחד, תחרות שרומסת את הכל ומשאירה אותך מנצח בודד, כזה שמגיע לסוף הדרך ונשאר בבדידות גמורה, לבד, בלי אף אחד, אפילו בלי עצמך. 

הסדרה הזו משלימה את העבודה שעושות הרשתות החברתיות, היא מנציחה את התחרות, את ההליכה לקיצון, לקוטבי, ובעיקר לחיצוניות השטחית. בדיוק כמו שהרשת מקדשת את היופי, הרזון, הנהנתנות, המותגים, הלוק החיצוני, קודי היופי ועוד גם כאן בסדרה מה שמקודש זה הכסף והכל בא לפני החיים עצמם. 

זה מנציח את הבדידות, תחושת חוסר השייכות והתבוסתנות, תחושה שבה תמיד נרגיש לא מספיק טובים, בלי מספיק כסף, לא מספיק יפים, לא מספיק רזים וכו'. 

אז לצפות או לא לצפות?  

לסדרה הזו יש הגבלת צפייה לגיל 16 +, כולנו יודעים שההגבלות הללו הן המלצות בלבד, בדיוק כמו שילדינו הצעירים צופים בתכנים פורנוגרפיים ותכנים אלימים אחרים בגילאים צעירים מאוד. 

היכולת שלנו כיום בעידן המסכים לשלוט על הצפייה היא יכולת מוגבלת, אישית אני לא מאמינה באיסור צפייה, זה כמו לנסות ל"סגור את השמש", המסכים נמצאים בכל מקום וקשה מאוד לעצום לילדים הסקרנים את העיניים, אני מאמינה בשיח דיאלוגי, שמסביר ומכווין, שיח רגשי שבו לנו יש אפשרות להשפיע עליהם ממקום של הבנה ולא ממקום של כוח. 

הצפייה בסדרה מייצרת עניין בקרב בני הנוער, הם מייצרים שיח סביב הסדרה, מעלים סרטונים לטיק טוק, ומי שלא צפה בסדרה הוא "לא מעודכן" בלשון המעטה. ויחד עם זאת אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי שילדים צעירים מתחת ל 16 לא יצפו בסדרה, בעיקר ילדים רגישים שסובלים מחרדות ופחדים. 

זה לא יעבוד בהגבלה ובאיומים, אנחנו צריכים לייצר שיח מולם בנושא, להסביר שהסקרנות מובנת, הריגוש מובן ויחד עם זאת צפייה בסדרה הזו יכולה לייצר הבנה מעוותת של מציאות החיים, צפייה עלולה לייצר פחדים וחרדות.

במידה ואתם כהורים מבינים שבני הנוער שלכם מאוד סקרנים לצפות, או שבני הנוער שלכם כבר מעל גיל 16, הייתי ממליצה לצפות יחד, גם בהחלטה הזו כל לכל ילד יש מרכיבים אישיותיים שונים, יש ילדים שצפייה בסדרה הזו עלולה להיות עבורם מסוכנת רגשית, תפעלו בצורה מודעת, תצפו אתם ראשית ותקבלו החלטה האם הילד שלכם מסוגל לצפות בזוועה הזו, אם החלטתם שכן אז פשוט תהיו איתם שם מול המסך ותנצלו את הצפייה המשותפת לשיח עומק על משמעות החיים, על תפקידו של הכסף בחיינו, על חיצוניות למול פנימיות, על משמעות למול ממון, על חברות ואמינות, על מוות, על משמעות הכוח, על קדושת החיים. 

עד כמה לכסף יש משמעות בחיינו? האם הכסף הופך אותנו לאנשים טובים יותר?, ואיפה עובר הגבול שבו בוחרים בחיים ולא בכסף, באהבה ובחברות למול החומריות? מה צריך כדי להיות מאושר? מהי משמעות חיינו ? האם ההשתתפות במשחק שווה את הכסף? מה יקרה לנו פה כחברה אם אלו יהיו אמות המידה שלנו?.

מוזמנים לכתוב לי אם המאמר סייע לכם?, הערות והארות יתקבלו בברכה.

ליאורה חיים - MA בחינוך מיוחד, יועצת הורים ומתבגרים מוסמכת, מדריכת מיניות לגיל ההתבגרות.