"צר עולמי כעולם נמלה" - מתבגרים על גבול הנרקסיזם.

קרדיט לבעלי חגי  שבחר את שם המאמר

כשהייתי ילדה החלום שלי היה להיות מורה, זו הייתה ההשראה שלי, מין כוח שפעל בתוכי ואפשר לי להתפתח, זה התחיל בזה שהייתי משחקת עם עצמי בחדר הפרטי שלי שהורי בנו לי מתריסים (כם התריסים של פעם בצבע קרם היון הקירות של החדר שלי), במקום פינת האוכל הם בנו לי חדר קטנטן - הייתי המאושרת באדם. 

בחדר הזה הייתי משחקת ב להיות מורה, מדברת עם עצמי ומדמיינת אותי מלמדת כיתה שלמה, מתמודדת עם ילדים שלא מקשיבים, עם ילדים ששואלים שאלות ועוד. זה בער בי וגרם לי ללמוד, להשקיע, ללכת לספרייה העירונית, לקרוא. 

הבנתי כל הזמן שיש דרך שאני צריכה לעבור כדי להגיע לשם, רציתי להגיע לשם כי זה נתן לי ביטחון, תחושת ערך, אפילו תחושה של ביטחון כלכלי - שתיהיה לי עבודה מסודרת - עם קביעות כמו של עובדי אגד.

המחשבה שלנו קדימה הייתה למול הצורך הבסיסי שלנו בביטחון פיזי וביטחון רגשי, העולם המציאותי שבו חיינו גרם לנו לחשוב על הדברים הבסיסיים ביותר שאנחנו צריכים כדי להיות גדולים ויכולים, כדי לצאת מהבית בסיום גיל ההתבגרות, הבנו שיציאה לעצמאות היא מחוייבת המציאות ושכדי להיות שם אנחנו צריכים לטפס בסולם הלמידה, הערכים, האימון וההתקדמות אט אט עד לפסגה.

ידענו תמיד שיש דרך ארוכה וכזו שמצריכה מאמץ כדי להצליח, מושג המחוייבות האישית וההתמדה היה חלק מסט הערכים הבסיסי שלנו.

הצלחה תמיד חוברה אצלנו להשקעה, לדרך שאנחנו מחוייבים לעבור בה כדי להגיע ליעד.

המושגים של אבטלה, עבודה, חריצות, פרנסה, קניית דירה, עבודה קבועה, חתונה, מחוייבות, משפחה היו מרכז השיח- כולן קשורות בצרכים הכי בסיסיים של האדם.

מאסלו הגדיר את בפרמידת הצרכים - צרכים פיזיים - מזון ומים לאחר מיכן קורת גג כביטחון פיזי, יציבות רגשית ונפשית. 

ורק לאחר מכין הצורך באהבה ובשייכות, "לא טוב היות האדם לבדו" 

ורק כשהשגו כל אלו, כשהנפש ביססה את כל צרכיה אלו היא פונה למימוש העצמי, מימוש היכולות, וגם שם יש הבנה שמימוש היכולות מחייב הכרות איתם, והתנסות בהם, למידה, תרגול ורק אז מימוש עצמי.

מימוש העצמי שאמור לבוא לידי ביטוי באמצעות חלום שמייצר תנועה ואתגר, התפתחות ומאמץ למימוש הפך להבנה מעוותת של המציאות.

איך ניראה המימוש העצמי היום?

מימוש עצמי מגיע היום דרך הרצון להיראות, להיות "שווה", מפורסם, שידברו עלי, שיעשו לי לייקים, "מקובל", יסגדו לי, יתנו לי תשומת לב בכל דרך אפשרית. 

השיח של ילדים ומתבגרים היום הפך להיות כזה שהמימוש העצמי והרצון להגשים חלומות גדולים וגרנדיוזים מגיע דרך הרשת, כאשר אתה מאחורי פילטר (מאחורי הקלעים) אבל ממש במרכז העניניים.

והבנה חשובה ומשמעותית, הילדים ברשת מקבלים שטיפת מח ברשת שמייצרת מין הבנה מעוותת שבה כולם יכולים להיות נועה קירל, עומר אדם או כל כוכב אחר ברגע אחד בלי יותר מידי השקעה.

צריך רק חשיפה ואתם שם, ככל שיש יותר לייקים ותגובות וחשיפה, כך אני בדרך לעושר, לזוהר ולהגשמה העצמית שיושבת כולה על בסיס רעוע וחלול שאין בו את צרכי הנפש הבסיסיים.

_{ולמה הכוונה ?} 

הנפש שלהם חרדה, פוחדת להיחשף למול ההמון שמחכה להם ברשת, החרדה היא תולדה של הימנעות, העדר תקשורת בין אישית פרונטלית, העדר שיח פתוח, תקשורת עמוקה ורציפה. 

הם מפתחים חרדות, הימנעות ודחיינות והמסך הוא מפלט שיש בו כמה יתרונות משמעותיים עבורם: הוא זמין 24/7 גם בלילה, אפילו בשירותים ובמקלחת.

לא נעים לספר אבל יש היום גם מצבים שבה הנייד נמצא איתם תוך כדי מגע מיני, "היא בטלפון ואני מתעסק לה שם בעיניניים" - ילד בן 15 כיתה ט' 2024!

הבריחה הזו מנתקת אותם מהרגש, מעמיקה את הבדידות, מגבירה את החרדה, מייצרת סבל חלופי לסבל שהם חווים במציאות שבה אין להם את הבסיס של הפרמדיה (מאסלו), את הביטחון הבסיסי במי שהם, את הקשר ותחשות השייכות לבית, לחברים, לכיתה.

הם מחפשים דווקא כל מיני חברים רחוקם מאוד בכל מיני עיירות ומדינות רחוקות, רק כדי שהם ישמרו על עצמם מפגיעה, "כשיהיה פיצוץ (בליבם הוא בלתי נמנע) הם לא יוכלו לפגוע בי כי הם לא מהשכונה שלי..." (מתבגרת בת 12 שמנהלת רומן וירטואלי באמצעות אפליקצית טרי - הכוללת צא'טים מצולמים, טקסט ותמונות).

אני פשוט אכבה אותו ואחסום אותו - מין אשליית שליטה מעוותת שתופסת אחיזה במציאות של מתבגרים, בהבנות הבסיסיות שלהם.

מאחורי הקלעים של החיים עצמם - אווטר 

הם מייצרים אווטר שעובד עבורם, שלוחה שלהם ברשת שמגיעה בדיוק כמו הפנטזיה שיושבת שלהם בראש בהשפעת הרשת.

הפנטזיה הזו היא תמיד קיצונית, מינית, חזקה, חטובה, מלאה בגלאם, על גבול המוזרות, דומה לברבי או בגרסה הגברית לדמות חזקה אחרת, "אל יווני".

כשזה לא מספק חשיפה מספיק גדולה או לא מייצר את הריגוש הנחשק יש לרשת הפתעת נוספות.

שירותי יעוץ, שירותי ליווי, שירותי מין - שיחות אירוטיות, וידאו צ'אט שמאפשרים נגישות, זמינות ומימוש של הרבה מאוד פנטזיות.

ואל תדמיינו אני פשוט אכתוב שתדעו - שירותי מין בתשלום, או תמורת קבלת אהדה ושייכות.

וזה עצוב ונוראי אבל זו המציאות של לא מעט בני ובנות נוער בתוך המסכים מאחורי הקודים של הנייד ותחת חסותה של הפרטייות המקודשת. 

חלק גדול מאוד מההורים עדיין תמים או חושש לפגוע בפרטיות של הילדים/ המתבגרים, רובם של ההורים לא מדמיינים אפילו מה עושים הילדים שלהם בנייד, למה הם חשופים, במה הם מתנסים וכו'.

ולכן הקשר שלנו איתם הוא המשמעותי ביותר והחשוב ביותר שמאפשר לנו לשמור עליהם, להשפיע על החשיבה שלהם ולטעת שם עוד מידע וידע לצד הפייק שמוזרם להם ברשת בצורה אובססיבית וולא שום צנזורה או הגנה במשך הרבה מאוד שעות ביממה. 

מהפכת הפשע - השפע וההזנחה 

מהפכה שהכניסה לעולמנו את המושג "הילד במרכז", הכלה בלי סוף, גוננות, "להוריד את הירח והכוכבים", "לעשות הכל למענם", להגיע למיצוי מקסימלי של הפוטנציאל, לתת רווחה לתשוקות ולצרכים שלהם, לכבד את הסובייקט שלהם ועוד כל מיני מונחים שבעצם גרמו לאדם לשרוד דרך צורך של מימוש עצמי מקודש. 

במקום לבנות שייכות, ביטחון רגשי, בטחון תעסוקתי - ופיזי, במקום להשקיע במי שאנחנו בפנימיות, בערכים, בהשקעה ולמידה שהם צרכי הבסיס של נפשו של האדם, אנחנו מסייעים לדור ה Y וה Z להפוך את פרמידת הצרכים של מאסלו על פיה ולהתחיל במימוש, ניראות, מיצוי, מיקסום ועוד כל מיני תארים שמגיעים בלי שום בסיס רגשי מותאם או נכון, ובלי שום סדר הגיוני בבניית היכולת הרגשית, האינטלקטואלית, הפיזית והקוגניטיבית של האדם.

כשכולם רוצים לממש את עצמם לפני הכל - כל אחד מהם צריך להיות מיוחד, זו גם מושג שנכנס לאחרונה על ילד הורים: ילד מיוחד מחונן, גאון, שונה, אחר, צרכים מיוחדים, רגישות מיוחדת, ביישן, סגור, מופנם, צריך את הלבד שלו, השקט שלו ועוד ועוד - כל אלו מגיעים כדי לקיים את המימוש או להתנצל ולתת אישור מדוע הוא לא מתרחש. 

הצורך ההישרדותי הראשון - החמצן של הנפש הפך להיות המימוש העצמי - שבא לידי ביטוי בצורה מאוד מוחצנת, גרדניוזית, מהירה, יהירה, תחרותית והשוואתית.

ערכו של אדם הפך להיות המראה שלו, כמות העוקבים שלו, היקף החשיפה שלו ולא התוכן שלו, הידע, המוסר והערכים.

לפני שנרצה להיות שייכים, אהובין ונחוצים בעולם בני הדור הצעירים מבקשים להפוך את עצמם לאושיה,עוד מונח חדש שנכנס לעולמו.

אושיית רשת 

אושיה ברשת שמוצגת על ידי אווטר, שאין בו לב שפועם או רגש שמרצד, הוא רק עומד בסטנדרטיזציה של המוחצנות,מיוחד, שונה אחר ובעיקר מרוחק מעצמו.

כך אנחנו מוחקים את עצמנו ועוטים על עצמנו מסכות ופילטרים כבדים ואטומים שמסתירים את מי שאנחנו, משאירים את עצמנו אי שם במחשכים.

כל אחד יכול להיות אושיה - כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה להיות, כל פנטזיה היא ברת מימוש, וכגודל הפער למציאות שיש בה דופק גודל הבדידות, האכזבה, תחושת התבוסתנות והעדר הערך העצמי.

הפעולה הזו של המחיקה של העצמי, יש בו ריצוי וביטול של מי שאני, יש בו הבנה שגויה מיסודה שמחרבת את הערך העצמי ומייצרת זרימה במקום יציבות, ויתור וריצוי במקום כבוד עצמי וערך עצמי, קנאה ותחרות במקום אהבה וקבלת עצמית

השלב השני בפררמידה ההפוכה - הערכה  

רק אחרי שם עיצבו את הדמות שלהם (המיוחדת, הנדירה) ברשת עכשיו הם מבקשים הערכה, הערכה  באה לידי ביטוי באמצעות מחיאות כפיים = לייקים , עוקבים , שיתופים, תגובות - זה בסדר גם תגובות קשות ופוגעניות - העיקר שיהיה טרפיק ותנועה של הפוסט לפרסום וחשיפה נוספת. 

כך הם מוכרים את נשמתם לרדידות, לתלות אובססיבית ברשת, לעיסוק בלתי פוסק בהמצאה של עצמ מחדש, למירוץ בלתי פוסק אחרי כל טרנד אפשרי שישאיר את האושיה עדכנית, יודעת, קיימת, סוג של הנשמה ידנית שחייבת פימפום 24/7.

השלב השלישי - משפחה - שייכות 

רק עכשיו אחרי שהם הגידרו לעצמם תחפושת של אושייה, של מישהו בעולם הזה שתחתיו הם יכולים להסתתר היטב, אחרי שהם דאגו לליקיים ותגובות, בשביל זה הם עובדים קשה מאוד, בעיקר רגשית.

עכשיו בשארית כוחם הם מתפנים לסביבה, לטבעת האנושית שלהם, לחברים שגם הם אושייות רשת, שיח של אווטרים, ואז גם למשפחה.

התא המשפחתי, המפגשים הבין אישיים, תקשורת בסיסים של ילדים עם חברים/ הורים/ משפחה /אחים נשחק לו היטב, הוא כמעט ולא מתרחש.

לצד הגידול והעוצמה הנרקסיסטית בעשור האחור, אנחנו גם מנתקים את התקשורת הבין אישית שמרחיקה אותם מהיכולת לפתח אמפטיה. הבנת האחר, רגישות לאחר, אכפתיות כלפיו ובעיקר קושי לפתח מחוייבות לאחר, למערכת יחסים. קושי להעמיק בקשרים ולטפח אותם, קושי במיומנויות בסיסיות של יחסים ותחושה חברתית.

כך אנחנו מצמיחים ילדים שגדלים כמו רובוטים, מרצים  (ריצוי), תובעניים, מתקשים להבין מציאות והגיון בסיסי, ממהרים, קצרים, תזזיתיים, חסרי מנוחה.

השלב הרביעי - ביטחון פיזי - בית - קורת גג 

החלק הכי בסיסי, הפך להיות האחרון בסולם החשיבות, אני קודם כל אהיה אושיה ואחר כך יהיה לי בית, קורת גג וביטחון פיזי.

ויש פה בעיה מאוד בסיסית ומשמעותית - בעולם שבו אנחנו רוצים לייצר יציבות וודאות כדי להצליח לחיות את החיים בלי חרדות בלתי פוסקות ובלי תחושת חוסר אונים. אנחנו חייבים לייצר בסיס של וותק (מושג של העולם הישן) של ידע, התפתחות, המשכיות, גדילה צמיחה שיש לה בסיס מוצק ואיתן.

הודאות הזו אינה קיימת, שום דבר לא בטוח, הכל מאוד קיצוני הי ודאון ופחות איזון.

כך הם נעים בין הציר של הדיכאון, הביישנות, הימנעות, ישיבה בחדר בחושך, לבד, פאסיביים שקטים וזועמים, לבין השמחה המתפרצת, הנצנצים, המוחצנות.

פערים שהולכים וגדלים - בשני הקצוות נפגוש את אותו גברת בשינוי אדרת - נפגשו את הבדידות - את תחושת חוסר השייכות, תלישות ללא עוגן וללא יציבות 

מהתחושה הזו הם בורחים באמצעות סמים שהפכו להיות החברים הכי טובים של בני הדור, הם נמצאים בכל מרחב, זמינים והכי גרוע שהם הפכו להיות לגיטימיים !!!

היום זה כבר לא מסתיים בויד, שחשבנו כולנו שאלו סמים קלים, זה אסון שמייצר תהומות של סבל וכאב.

היום כל סוגי הסמים : הירואין, קטמין, דוסה, פטריות הזייה ועוד ועוד נמצאים זמינים לכל רוכש בכל גיל וזה ממש הופך להיות "בסדר" , "נורמלי", "מקובל".

ההתבוננות על העתיד קדימה לא קיימת - אני רציתי להיות מורה הם רוצים להיות עשירים, לא עובדים, פאסיביים ומפורסמים.

בובות גלאם בחלון ראווה

כששואלים אותם מה הם חולמים להיות - אין להם תשובה 

הם גם לא מליחים לחלום, ולא כי הם לא מסוגלים, הם פשוט לא מאמינים במי שהם, בעצמם, כי הם רחוקים מעצמם, מהצרכים שלהם שהוחבאו היטב תחת מסכות של אווטר שהפך לאושיית רשת.

כשאין צורך להתבונן לעתיד, גם התקווה והאופטימיות מאבדות מערכן, הבדידות תופסת מקום לצד היאוש ותחושת חוסר האונים.

כשאין התבוננות בעתיד ואין חלומות ומחשבות, כשאיו יכולת להיות מחוייבים ולהשקיע יש כאב, אין השקעה, יש דעיכה וצלילה עקבית לתהומות גדולים שנפערים.

הורים של דור ה Y וה Z

הורים ניצבים היום מול המציאות בייאוש, כניעה, ריצוי, ניסיונות להיות הורים טובים, משקיעים, מתחשבים.

בעיקר הולכים על ביצים וחוששים לפעול, חוששים להשמיע את קולם.

יש כמה הנחות יסוד שגויות שמאפשרות למכונת הבדידות לעבוד היטב במוחם של הילדים.

1. חשש גדול, פחד עד אימה שהילד/ה יהיו מודרים חברתית, לא יהיו חלק מהמעגל, לא יהיו מה"מקובלים", יהיו שונים או לא רצויים.

2. הם רגישים, חלשים, קטנים, ניתמכים - אנחנו מתבוננים עליהם כמו על בובות חרסינה, פחדים להעמיד אותם מול המציאות, במקום זה אנחנו חוצצים בינהם לבין המציאות, הם חיים תחת הגוננות ההורית, מפתחים תלות ותובענות, תחושת זכאות, תחושת מסוגלות מעוערת שמייצרת הימנעות, דחיינות וריחוק, חיזוק תחושת הבדידות.

3. מה יגידו עלינו ? - אנחנו חוששים ממה שיגידו עלינו, אז אנחנו ניסחפים כי כולם ככה היום, כי אולי מה שאנחנו חושבים זה לא מה שנכון.

אנחנו לא מכירים את העולם שלהם אז אנחנו לא בטוחים שאנחנו צודקים/יודעים/מבינים.

זה מכניס אותנו לסוג של קיפאון וחוסר יכולת לפעול ולקבל החלטות, איבדנו כיוון.

4. מתקשים לסמוך על עצמנו - מתייעצים בלי סוף, מנסים את כל השיטות, שולחים ילדים לטיפולים בלי סוף, מחפשים כל הזמן מה לא בסדר ומתקנים אותם כדי לסדר את "חלון הראווה" של ההורות שלנו 

5. משתיקים את קולנו - מספרים לעצמנו סיפורים שכולם ככה, גם אנחנו היינו ככה, זה יעבור, ככה זה גיל ההתבגרות, ילכו לצבא יאפסו אותם, אין מה לעשות, מעדיפה שיהיו  ככה ויהיו  להם חברים ועוד כל מיני משפטים ומחשבות שתפקידם להשקיט לנו את רגשי האשם ונקיפות המצפון.

התוצר הסופי הוא ילדים שמכילים אותם, מסדרים להם את המציאות, דואגים לכל הצרכים שלהם, לא דורשים מהם דבר ומייצרים עם המון רצון וכוונות טובות החלשה הירואית.

אין הורה בבית שניתן להרים אליו את הראש ולהרגיש שיש שם מישהו ששומר על הגבולות, שעוצר אותי, שמקשיב לי, שמבין אותי - יש שם מישהו שכל הזמן עובד בשבילי, וכל הזמן ממומרמר וכועס, קצר, שואל שאלות קצרות, לא זמין, מאוד עסוק ומאוד חלש. 

ילדים שגדלים בלי כורח, בלי דרשנות, בלי לחוות התמודדות והתגברות לא מאמנים את שרירי הנפש והחוסן, הם מפתחים תלות באחר, מחפשים אישורים חיצוניים כל הזמן, לכן כל תמונה שעולה לסטורי עוברת בין קבוצות לאישור לפני העלאה, וזו רק גודמה אחת לקבלת אישור חיצוני.

לתוך המציאות הזו שלהם יש גם מרחב לא מוגן, פרוץ, מסוכן וכזה שנמצא זמין מידי וקל מידי שבו אין גבולות, אין הפרדה או שונות בין עולם המבוגרים לעולם הילדים.

אין הפרדה בין פרטי וציבורי, אין אינטימיות, אין כללים ואין חוקים.

בתוך הרשתות החברתיות והמסכים הם יכולים להיות מי שהם רוצים , ממש - דני דין הרואה ואינו נראה. 

במציאות שהם יצרו לעצמם ברשת הכל אפשרי, הכל מותר, בכל גיל, אין גבולות למרחק, לכסף ואפילו לא ליופי.

הכל גרנדיוני, מוחצן, נרקסיסטי, מושלם, נדיר, ואווו, חייב!! וכו' 

המגנוט של הילדים לתוך המרחב הוירטואלי מגיע כדי למלא חלל, מתרחש למול חסר רגשי עמוק שמחפש מענה של שייכות, אהבה, נחיצות, ניראות למול תחושות הבדידות, הקנאה, חוסר השייכות והעדר העוגן.

במירוץ שלנו כהורים מרצים (ריצוי), בתוך העולם הקפיטליסטי, הזנחנו את ערך המשפחתיות, הורים עובדים היום המון שעות ולא רק כדי להגיע למימוש עצמי, ולפתח קריירה. 

אנחנו עובדים כדי שיהיה לנו כסף, הרבה כסף, הרבה יותר ממה שאנחנו ממש חייבים, אולי יותר כדי שיהיה לנו כסף למלא את הדרישות הגרנדיוזיות של דור ה Y ודור ה Z, כדי שנקבל את התואר הורים טובים, זורמים, מתקדמים וכו'

אנחנו רוצים לעזור להם ללמוד, לקנות דירה, להתחתן, להתחיל את החיים ואנחנו מקבלים אותם בבית עד גיל 30 עם העדר יכולת להתחיל את החיים עצמם, עם המון חרדות, המון קשיים, חוסר יכולת לעבוד וגם ללמוד, להתמודד, להתגבר ולהיות בוגרים עצמאיים.

מדיניות ההכלה - פשטה את הרגל.

בתכלס אנחנו בלופ של תסכול, עבודה קשה, ריצוי, דאגה לכל צרכיהם, טיפול בכל חייהם וקבלה של דיבור צונן, מתנשא, ציני ולא תמיד מכבד.

ערך המשפחתיות - אחד הערכים המשמעותיים והחשובים ביותר לנפשו של האדם, זה המקום הראשוני שבו מתפתחת תחושת השייכות והערך, היא הבסיס לחוסן הנפשי "מגן הנפש", היא הבסיס שעליו ניתן לפתח הערכה, קבלה, קבלת האחר, ביטחון רגשי ותחושת עוגן למול תלישות, אהבה בלי תנאי למול דחייה, ערך למול תלות, הגנה למול פחד.

הערך הזה נשחק בתא המשפחתי ואותו החליפה בדידות משמעותית, ריחוק, שיח שמועבר באמצעות הודעות והקלטות, שיח שמהותו תפעול ולא עניין וחיבור.

הבית הפך לדירת שותפים, מפגשים משפחתיים צומצמו לפעם בשבוע וגם אז הניידים נוכחים ומושכים את תשומת הלב שלנו ושל הילדים שלנו בלי הרף, הנוכחות הפיזית של הילדים איתנו היא רק פיזית, הם לא איתנו, הם בתוך מכונת המחשבות, תחושת ה FOMO , הבדידות והחרדות שהולכות וגדלות בתוכם.

הרשת והמסכים נכנסים לתוך מרחבי הנפש של הילדים והמתבגרים כשאין מולם שום הגנה, התנגדות, חסימה. 

ההפך, הם מצליחים לתפוס את המקום הראשון בתשומת הלב של הילדים והמתבגרים שלנו. הם מייצרים ריגוש, מפעילים את מערכת האיזון בצורה לא מידתית ומייצרים התמכרות, תלות ובדידות בתוך הרשת.

מי שנמצא שם במסך מייצר שטיפת מח מאסיבית, שינוי והנדסת תודעה, עיוות מציאות, תלות, בדידות, קנאה, תחרות ועוד

הרשת והמסכים הם אלו שמייצרים את ההתנהלות ההפוכה הזו שבה רצים למימוש בלי בסיס, בלי ביטחון ובלי שייכות. שם הכל מהיר, מוחצן, נדיר, עכשיוי, מיידי, קל, ומאוד גרנדיוזי. הרשת מוכרת להם אשליות עם נצנצים, כשהם בתוכה 10 שעות ביממה היא מייצרת השפעה ותלות בפנטזיה, אפילו שהם יודעים ש"זזה לא ככה במציאות" הם עדיין משופעים.

התפקיד שלנו להפגיש אותם עם המציאות, להוציא אותם מהמסכים באופן יזום ל"איים של זמן נקי", לדחות את גיל כניסת המסכים ככל שניתן.

ולספר להם שפנטזיה ניתן למימוש רק כשעושים את כל הדרך ולא שמעופפים עם כרטיס טיסה חד כיווני למעלה, במהירות שיא ואז צונחים לחלל של כאב וחוסר ערך.

התפקיד שלנו לאמן אותם בקשיים, בהתמודדות, התגברות, עמלנות, תנועה, פיזיות ושיח בי 4 עיניים שבאמצעותו מתפתחת החמלה, זו שמאפשרת להם להרגיש את האחר ולפתח איתו מערכות יחסים, זה לא קורה ואז הם מייצרים את השיח הזה עם האימוג'י שהוא רגש בלי דופק, הוא שטוח ולא מאפשר למידה של חמלה, לאחר ולא לעצמם. 

הנה תרשים הסבר על "כרטיסיות התודעה" - המחמאות הנכונות, שמאפשרות לבנות עמוד שדרה רגשי, מחסן ערכי תודעתי שניתן לחזור אליו ולהשתמש בו ברגע של התגברות, צמיחה ופיתוח ערך עצמי - מתוך הספר שלי "גונאם" - נשמה שלי - חינוך מתבגרים בעידן החדש

ערך הכבוד - 

אחד הערכים הכי שחוקים והכי חשובים לאדם באשר הוא אדם.

כבוד בסיסי לעצמם, כבוד בסיסי להורים, למבוגרים. כבוד לחומר, כבוד לממסד, לבעל סמכות.

במקום זה אנחנו ניפגשים עם גלגול עיניים, שיח מבטל, שיח שבו הם לא מסתכלים וא מיישירים מבט, הם ממשיכים להתעסק בנייד שלהם, שיח שבו הם דורשים ולא מבקשים, שיח שאין בו נימוס בסיסי.

הם גם טורקים דלתות, מקללים, צועקים, "אל לא מחליטה עלי", "אני לא שואל אותך" , "סתמי", "חופרת" ועוד כל מיני אמירות שאנחנו מתייחסים אליהן בחמלה יתרה והשתקה של עצמנו, הולכים על ביצים ומספרים לעצמנו שהיה להם יום קשה, שככה זה הגיל הזה, או שאין מה לעשות.

ויש גם את המשפט : "אני בוחר/ת את המלחמות שלי"- מין כרטיס יציאה מהיר ברגע שיש משהו שממש קשה להתמודד מולו.

אין צורך להילחם בהם, יש צורך להיות שם הורים שמנהלים את הבית, מגדירים את הכללים, מייצרים את הביטחון הרגשי הנדרש , הבסיסי. מייצרים את תחושת השייכות והערך - וזה נעשה דרך דרשנות, תפקידים, שיח על היכולות שלהם, מחמאות שמאפשרות למידה על מי שהן ולא מחמאות של נסיך שלי וכפרה עלייך מלך.... 

ערך עצמי 

ערך עצמי מייצרים דרך התמודדות והתגברות על קשיים ולא באמצעות טיפולים בקליניקה, ומילוי כל צריכהם במהירות הרשת.

ערך עצמי נוצר מול מציאות שיש בה קשיים ומתבגר / ילד שמצליחים לתגבר, לדחות סיפוקים, להתמודד, גם עם כשלון וגם עם הצלחה - שניהם מצמיחים את הנפש ואת החוסן בתנאי שיהיה שם התמודדות ויציאה מאזור הנוחות (הנכות הרגשית והפיזית).

במקון זה אנחנו מייצרים עצמי גרדניוזי, מפואר כלפי חוץ, מתבגר שחי בתחושת "מגיע לי" , "עובדים אצלי", כעוס, דחיין ובעיקר מאוד נמנע - כך הם במקום לפתח תחושת ערך עצמי ויכולת הם מפתחים את חוסר האונים ואת ה"עצמי הכוזב".

לסיכום : 

יש לנו אחריות להחזיר את הפרמידה חזרה, לאפשר להם לפתח ביטחון רגשי, ערך עצמי, תחושת שייכות, נחיצות ואהבה בלי תנאים.

רק אז הם יוכלו לחלום, להאמין ולצאת לחיים כשיש להם ארגז כלים רגשי משמעותי ולא רק מותגים, חבילה של איפור מסאפורה, וארון מלא נעליים ומשחקים. 

ארגז הכלים המשמעותי שבו אנחנו צריכים להשקיע הוא הנפש, היכולת שלה להתמודד עם מציאות החיים.

תפעלו למול המצפן ההורי שלכם כל הזמן -שימו לכם את המטרות מול העיניים ובתודעה, תשאלו את עצמכן כהורים מה יקרה עוד 10 שנים? האם הילד/ה יצליחו בדרך שבה הם מתנהלים היום להתחיל את החיים ? 

תענו לעצמכם ותפעלו משם, התנהלות והתנהגות לא משתנה כי הולכים לצבא או כי גדלים, התנהגות והתנהלות מתקבעים ומצמיחים בנפש תחושות ואמונות שקשה יהיה לשנות אותם אחר כך.

אל תצפו שיחנכו לכם את הילדים, מערכת החינוך לא עושה את זה לא  תפקידה, היא יכולה לתמוך, לתת מסגרת וגם את זה היא מתקשה לעשות.

תשמיעו את קולכם, תטעו אותו בתוך המחשבות של הילדים, קול פנימי שלכם שיזעק מתוכם ברגעים המשמעותיים שבהם הם צריכים לצאת לדרך עם תודעה שאתם שתלתם שם ולא עם מה שהרשת טיפטפה שם בצורה אובססיבית. קול פנימי שגם ידע לעצור אותם ולומר להם די, זה הגבול, תשמרו על עצמכם.

התפקיד ההורי החינוכי הוא ארוך טווח, תוצאות מתקבלות בהמשך, בחיים הבוגרים, אל תצפו למדליות כהורים טובים עכשיו, תמתינו בסבלנות זו עבודה קשה, מאתגרת אבל בסופה יש תגמול משמעותי - לראות אותם מתחילים את החיים הבוגרים שלהם כשהם עשו את כל הפרמידה לפי הסדר ולא הפוך.

מזמינה אתכם להקשיב להרצאה על תפקידי הסמכות ההורית כבונה חוסן רגשי ונפשי - קישור להקלטה

בהצלחה 

כותבת המאמר:

ליאורה חיים, פסיכותרפיסטית, בוגרת MA בחינוך מיוחד, מדריכת הורים, מתבגרים ומדריכת מיניות לגיל ההתבגרות. מומחית בטיפול בהפרעות 
התנהגות והתמכרויות התנהגותיות.