תרבות איראן זיכרונות מגיל ההתבגרות שלי
שנים שאני נוצרת בליבי זיכרונות ילדות,
סיפורים ששמעתי, דברים שראיתי, ריחות, קולות, טעמים ואמירות של תרבות פרסית שורשית שעצבה את האישיות שלי כיום כאשה, כהורה וכאדם בכלל.
חלק מהסיפורים ששמעתי בבית הורי היו קשים להפנמה, מרוחקים מעולם המציאות בו גדלתי
והיו טמונים במרתפי הזיכרון שלי שנים רבות.
תקופת הקורונה זימנה לי מפגש חשוב ומשמעותי מאוד עבורי,
במקרה, או שאולי לא במקרה פגשתי את קובי הר- נוי,
קובי עלה מאיראן בגיל 13 לבד, את סיפורו המרגש תוכלו לקרוא פה
בריאיון עם קובי צפו ועלו בי כל זיכרונות ילדות מתוקים, כעסים, תסכולים, תמונות, ריחות שאת חלקם הדחקתי.
החלטתי להעלות על כתב את הזיכרונות שלי מגיל ההתבגרות שלי כילדה כגדלה בתרבות הפרסית, בבית פרסי מסורתי
ולבחון היום בהסתכלות בוגרת אחורה מה זה עשה לי כאדם.
הפרק הראשון בסדרה - סבתא שלי טאוס סולימניאן ז"ל .
סבתא טאוס ז"ל ואני - בברית של בני נעם רגע אחרי הברית "חונה מונדה"
זו סבתא שלי טאוס ז"ל,
היא הייתה חונה מונדה,
בגיל 14 (כיתה ח') היא עדיין לא התחתנה,
במונחים של איראן,
בעידן שבו שלט השוביניזם, היא הייתה סוג של בושה למשפחה.
בעידן ההוא, בתרבות ההורית, הילד/ה היו קניין של בעל הסמכות בעל הכוח במשפחה.
קולם לא נשמע, דעתם לא נחשבה והם לא הוגדרו כ"סובייקט", הזכויות שלהם, הפגיעות שלהם היו נחלתם של אדונם ( בדר"כ אבי המשפחה).
חונה מונדה - פירושו בעברית "נשארה בבית",
"לא לקחו אותה" - היא הייתה סוג של חפץ...
לא ביצעה את תפקידה,
לא הניבה את הפרות הדרושים לבעל הסמכות.
זה סוג של אות קלון
סוג ב', "מה יגידו השכנים?"
בגיל 14 כשהיא כבר נחשבה "זקנה"
שדכו לה את סבא שלי שהיה בן 35 אלמן + 2
תחשבו על ילדה בכיתה ח' שמקבלת 2 ילדים + בעל (זקן באמת) אלמן שבת זוגתו, אהובתו נפטרה.
הוא נהג בה בכבוד, זה היה ערך עליון עבורו.
מכאן, היא מתחילה את חייה הבוגרים, נולדו לה עוד 6 ילדים,
היא מגדלת 8 ילדים, עושה אתם עלייה לארץ, מגדלת ילד חולה בפוליו שהופך להיות משותק ונכה מאוד,
היא הפכה לסבתא לנכדים ולנינים והייתה עבורי
"אם כל חי"
בשתיקה שלה, בטוהר שבה, במבט העיניים שלה הבנתי הכל
לא הוציאה מילה רעה בחייה
לא ריכלה לעולם על אף אחד
פשוט התמודדה עם מציאות חייה.
אני מניחה ויודעת שהתרבות הזו הייתה נחלתם של עדות נוספות, תרבויות נוספות.
ועדיין כאמא היום, לבנות וגם לבנים אני מברכת על הקדמה, ההבנה והשינוי שהביא אותנו לאן שאנחנו היום.
סיפורים מבית הורי שמעתי המון,
לפעמים אנחנו צריכים "לחלוב" לשאול כדי לפתוח את תיבת הסודות שהם הדחיקו אי שם בילדותם.
גם כששמעתי את הסיפורים האלו לאורך השנים לא הייתי מסוגלת להבין את המשמעות שלהם במציאות.
זה קשה לעיכול ולא נתפס
לסיפורים האלו יש המון כוח,
לפעמים הם ההסבר לשיפוטיות, לביקורת, לקרבנות של הדור הזה
לחוסר ההבנה שלהם אותנו
זזנו מקיצון אחד לקיצון שני,
כמו שזה קשה לעיכול לנו
המצב של היום קשה להם לעיכול ולהבנה.
קיצון הוא תמיד מקום לא בטוח, לפעמים זה גם מקום של בדידות,
זה שחור או לבן
זה בלי פשרות
זה חד וחלק
תזוזה למרכז, לגווני האפור יכולה להיות נוחה יותר לכולנו
נ.ב - אמא של סבתא שלי נישאה בגיל 9 - היא ברחה מהחלון ביום החתונה והוחזרה לחופה- בת 9 !
והנה סבתא שלי היקרה, סנדקית בברית של נעם שלי מנחמת אותי רגע אחרי הברית
אזכור אותה תמיד.
סבתא טאוס ז"ל - הייתה הסנדקית בברית של נועם - מגישה את התינוק לסנדק
סדרת איראן מפורסמת בפייס בוק שלי
מצרפת פה קישור, כדי שתוכלו לצפות בתגובות מרגשות מאוד שהיו לפוסט.