בלוג - מתבגרים על זה #איראן

"חונה מונדה" - ככה קראו לסבתא שלי שהייתה בת 14 וטרם נלקחה על ידי גבר. היא הייתה אז סוג של חפץ שהיה צריך לגדול להתחתן ולצאת מהבית. להיות אשת איש, ללדת ילדים ולעמוד בקיבעונות של תרבות פכריאכלית. "נשארה בבית", היה סוג של שם גנאי, "לא לקחו אותה", לא מספיק טובה. ומעבר לזה גם לא ספקה את הסחורה, לכלכה את "חלון הראווה" המשפחתי. אז היא הייתה סוג ב', וחותנה עם סבא שלי שהיה אלמן בן 35 עם 2 ילדים, והיא רק בת 14, ילדה בכיתה ח' - כנסו לקרוא את המשך הסיפור המצמרר הזה

בילדות שלי תמיד רציתי להיות שייכת, שייכות היא צורך קיומי הישרדותי, זה גרם לי לרצות (ריצוי), לוותר על עצמי, על מי שאני כדי להכנס לתוך המעגל החברתי בעיקר. היום כשאני מנסה להבין למה, אני מתחילה לגלות את שורשי הריצוי בתוך הבית שלי. רציתי שהיא (אמא) תחייך, תראה את הרגש, שתשמח, שתגיד משהו, אפילו שתכעס... שם התחלתי לרצות, תכונה שרוכשים בגיל ההתבגרות. שנים לקח לי להוציא את עצמי משם ולהיות שייכת בזכות מי שאני - כנסו לקרוא