בלוג - מתבגרים על זה #משפחה

הוא בן 56 ואני בת 45 הוא נולד באיראן ועלה לארץ בגיל 13 אני נולדתי בארץ, וגדלתי לאותה תרבות, אותם מנהגים בדיוק כמו שלו. סיפור חייו של קובי, סיפור מרתק, מרגש, מעניין ומלא באומץ, בהשראה, וגם בכוח עליון והכוונה אלוהית בהרבה מאוד קטעים בריאיון הוא ממש סיפר לי את הסיפור של עצמי את הסיפור של הורי את הסיפור של התרבות הפרסית של ההורות הפרסית המנהגים, המסורת, תפיסת העולם ובעיקר חלוקת התפקידים בתוך המשפחה זה היה ריאיון מצמרר כזה שהייתי צריכה זמן כדי לשבת ולכתוב אותו, התרגשתי שוב ושוב לתמלל את הריאיון הזה. סיפור חיים שאני לוקחת ממנו המון תבונות על ההורות שלנו, יכולת הקבלה שלנו את עצמנו ואת הסובבים אותנו, הילדים שלנו. סיפור שדרכו ניתן ללמוד ולהבין כמה כהורים, אנחנו לפעמים בונים את "כרטיס הביקור" שלנו בהורות, בעיוורון מוחלט ואנחנו עושים את זה ממקום של אהבה, ולפעמים אנחנו טועים. זה משאיר אותנו ואותם כואבים, מתוסכלים ומפולגים. ומה שהכי יפה בסיפור הזה זה הכוח של התא המשפחתי - כנסו להמשך קריאה

חרדה חברתית היא חרדה שפועלת תחת בושה והסתרה, היא מאוד קשה עבור הילד החרד, מוסתרת תחת האגו ויש לה אדוות על כל תחומי החיים. היא משפיעה ושורטת את הנפש, משמרת את עצמה ומייצרת ריחוק, התנעות, דחיינות ולא מעט כאב ותסכול. בתוכנית הרדיו "מתבגרים זה על" עם הפסיכולוגית שרון צונץ נגענו במנגנוני החרדה ובכלים לאיתור והתמודדות , התפקיד ההורי וההשפעה ההורית על מנגנוני החרדה החברתית והחרדה בכלל.

כולנו מכירים היטב את התחושה הקשה הזו כשיש מריבות בתוך המשפחה, בין האחים. כשהם לא מפסיקים לריב אחד עם השני, ממש שונאים, מקנאים, מכאיבים אחד לשנייה. הפנטזיה למשפחה מאושרת מתחילה להיסדק ולנו כהורים זו נקודת תורפה משמעותית, אנחנו תמיד יוצאים להגנה על הקטן, החלש, המסכן ולעיתים מנציחים את אחד הילדים בתואר הזה להמשך חייו, בנוסף אנחנו מייצרים ריחוק בינם לבין עצמם והתוצאה של ההתערבות שלנו מתהפכת לנו בפרצוף. כל הכללים של עשה ועל תעשה במריבות בין אחים. יחסים בתוך המשפחה, מריבות בין אחים, מה התפקיד ההורי? מה התפקיד שלנו כהורים בזמן של מריבות בן אחים? מה נדרש מאתנו לעשות / לא לעשות במצב כזה?, איך נכון להתייחס למריבות ומה ההשלכות של ההתערבות שלנו ?

האתגרים האלו של החיים מחייבים חוסן, חוסן רגשי וחיבור עמוק בתחושת שייכות ואולי הדרך לייצר את התחושה הזו היא לא לפי שיטה אחת, אולי היא צריכה להיות שיטת הלב והנשמה, שיטה שבה רואים את הלב הפועם, הרגשות והצרכים אבל לא רק רואים, מכילים, מלטפים ומוותרים, כי זה כנראה לא מספיק, אולי נדרש לראות וגם לצפות ולדרוש, רק שצריך לעשות את זה בהתאמה ובהדרגתיות ובעיקר עם עיניים טובות שרואות את הילד ולא רק את הפנטזיה, עיניים שרואות את העתיד גם דרך עיניו של ההורה המבוגר/ היודע/ המכווין וגם דרך העניים של הנפש של הילד וצרכיו, עניים שמתבוננות במציאות ומכינות את הנפש לעמוד מולה- זו הרקמה העדינה שרוקמת את הנשמה ומצמיחה הורות שיש בה דופק נעים ולא רק פנטזיה הורית או אג'נדה חינוכית.

האתגרים האלו של החיים מחייבים חוסן, חוסן רגשי וחיבור עמוק בתחושת שייכות ואולי הדרך לייצר את התחושה הזו היא לא לפי שיטה אחת, אולי היא צריכה להיות שיטת הלב והנשמה, שיטה שבה רואים את הלב הפועם, הרגשות והצרכים אבל לא רק רואים, מכילים, מלטפים ומוותרים, כי זה כנראה לא מספיק, אולי נדרש לראות וגם לצפות ולדרוש, רק שצריך לעשות את זה בהתאמה ובהדרגתיות ובעיקר עם עיניים טובות שרואות את הילד ולא רק את הפנטזיה, עיניים שרואות את העתיד גם דרך עיניו של ההורה המבוגר/ היודע/ המכווין וגם דרך העניים של הנפש של הילד וצרכיו, עניים שמתבוננות במציאות ומכינות את הנפש לעמוד מולה- זו הרקמה העדינה שרוקמת את הנשמה ומצמיחה הורות שיש בה דופק נעים ולא רק פנטזיה הורית או אג'נדה חינוכית.