"הפחד הכי גדול שלי זה לצאת אתה מהבית"

היא לא מתקשרת עם אף אחד בבית,

אין לה חברות, היא כל היום בחדר עסוקה באיפור , בעיקר שחור, בבגדים מוזרים.

היא בת 14 והיא לא עושה כלוםםםם לבד, אפילו לגשת למכולת היא לא מוכנה, לנסוע באוטובוס זה אחרי שכנועים מטורפים, להיכנס לכיתה, לכתוב בקבוצה, מפחדת מהעולם, פשוט סיוט, אנחנו חווים סיוט.הטיול האחרון שלנו היה זוועה, הרגשתי כאילו אני סוחב איתי תינוק שלא מסוגל לעשות כלום וכל הזמן מתלונן, דובון לא לא כזה, כפוית טובה.

אני נשבע שאני לא יוצא עם המשפחה הזו במיוחד עם אלה (שם בדוי) לנופש יותר, בטח שלא לחו"ל.

זהו נשברתי ממש, ואני אדם חזק.

אני זוכרת היטב את התסכול של האבא הזה, העיניים שלו דמעו מצער, מין תחושה כזו שאני עושה הכול ושום דבר לא מצליח, אין שמחה, אין משפחה, הכול נפיץ ומתרסק ברגע אחד כל פעם מחדש.

והכל בגלל ילדה אחת, "זה הכול קשור אליה", ככה הוא התבונן על המצב.

אלה לא הסכימה להגיע למפגשים, היא אמרה שמי שצריך טיפול זה אימא ואבא, שאצלה הכול סבבה.

בעבודה שלי עם ההורים ניסיתי להבין דרכם מה מרגישה אלה ולמה היא כל כך נמנעת ומתנגדת מהגעה לטיפול, דבר אחד היה לי ברור שהיא סובלת בדיוק כמוהם, אולי אפילו יותר ושהיא מאוד רוצה לקבל עזרה רק מתקשה לבקש אותה.היא הפכה להיות ה"בעיה" של המשפחה, הכול סבב כל הזמן סביב הרצון ל"תקן אותה", לשכנע אותה לצאת עם חברות, לשכנע אותה לקנות בגדים, ללכת לבית הספר.

כל לחץ כזה יצר רק הדרדרות, הסתגרות ובעיקר המון תסכול וזעם של כולם.הטיפול במשפחה היקרה הזו היה אתגר מרתק עבורי, מפגשי הורים שבהם בעיקר מיקדנו את הבעיות, היה לי חשוב להרחיב להם את ההסתכלות על המצב ולאפשר להם להבין עד כמה המצב תלוי גם בהם, כמה כוח יש להם לייצב מצב וכמה בקלות הם תורמים לרגעים האלו שבהם הכול מתנפץ ומתסכל.

ערכנו מפגשים משפחתיים, יצרנו שם מרחב בטוח לשיח, כל כך הרבה קולות עלו שם, פתאום כל מיני כאבים צפו, נפתחו, שוחררו לאוויר ואפשרו הסתכלות מחודשת, הבנה ובעיקר תחילתו של שינוי.

תחושת השייכות של אלה למשפחה דורגה בסולם 1-10 בציון 2.

אחיה של אלה ( 12,16) ציינו מדדי שייכות בינוניים בלבד, האווירה המשפחתית הייתה ספוגה בשיפוט, תחרות ולא מעט השוואתיות וקנאה.

המתח בין ההורים על שיטת החינוך תרם מאוד למצב הרעיל שבעבע בתוך הבית.העבודה עם ההורים שינתה קצת את האווירה בבית, התחילו רוחות של שינוי, בעיקר קולות של הקשבה ופחות הערות ושיפוט.כשהמרחב מוגן "העכברים יוצאים מהמחילות" ( ככה כתב לי אבי המשפחה).

הם יצאו למרחב, לארוחות ערב, למפגשים משפחתיים, לתורנות ותרומה בתוך הבית, לשיחות משותפות ויצאו זקופים ורגועים.אצל אלה חל שינוי, אבל משהו שם עדיין לא עבד, היא נעה בין שמחה ברגעים מסוימים בתוך הבית לבין הימנעות ודחיינות של כל משימה אפשרית שדרשה ממנה תקשורת, שיחה. 

וכמובן כל דרישה שלהם שהיא תרים את עצמה ותלך לבית הספר...כל שיחה כזו כיווצה אותה וגרמה לה להתפרץ.

כשהרוחות בבית נרגעו קצת אלה בקשה לבוא לטיפול, לפעמים הם צריכים זמן ועוד קצת ביטחון להבין שגם להם יש חלק באווירה בתוך הבית ובעיקר במצב הרוח שלהם ובדרך שבה הם חווים את החיים.

אלה סובלת מחרדה חברתית, חרדה שמתנהלת שונה מכל שאר החרדות, יש לה מנגנוני הגנה שמייצרים שימור של החרדה, העמקה של החרדה והימנעות מטיפול. תחושת כאב שהופכת לסבל ותסכול, נוכחת כל הזמן ומייצרת מיקוד פנימי כזה שלא מאפשר לה להתבונן במציאות היא פשוט לא רואה אותה, היא עסוקה בחוויה הרגשית שלה ובעיקר בשמירה קפדנית על ה"סוד הגדול", על הקללות שלה את עצמה, היא שומרת שאף אחד בעולם לא ידע מה היא חושבת על עצמה, היא ממש עובדת בזה, וכל הזמן שוחה בכאב שהיא בעצמה מייצרת.לכאב הזה יש השפעה על כל מעגלי החיים שלה ובעיקר על מי שחי אתה בבית, אוהבת אותה ולא מצליח להביא אותה לידי חיבור, תקשורת ואושר.

עבודה על חרדה חברתית זה כמו לרקום על בד משי, חייבת להיעשות ברגישות, בהקשבה, בהבנה של המצב, בהמון סבלנות ובעיקר בצורה שמותאמת בדיוק לאלה ולמחשבות שלה על עצמה.כשהיא הגיע למפגשים מרצונה, היא הגיעה לעבוד, היא הבינה שהיא צריכה לקבל עזרה, התסכול שצף בתוכה חנק אותה.

עבדנו על מעגלי החברות, על היכולת שלה לייצר שיח, להביע דעה, לדבר לפני אחרים, ליזום מפגשים, להיות במפגשים, להגיב בקבוצה הכיתתית, לומר שלום ברחוב ואפילו לפנות למוכר בפיצה ולבקש בדיוק את מה שהיא צריכה.

עד כה ההורים שלה היו ה"קביים" שלה, הפה שלה, המחשבות שלה.. הם עשו עבורה את התיווך מול העולם.כשזה מגיע לגיל ההתבגרות זה מתחיל לגלוש, לעכב, להפריע ממש, לייצר כאב תמידי שנוכח ולא משאיר רווחה.את השינוי חווינו אט אט, החל בבגדים שהפכו להיות יותר מותאמים ופחות שחורים, יותר בגד ופחות שמיכה, היא העיזה ופתחה קבצת וואטסאפ ליום ההולדת של עצמה, הצטרפו 23 בנות ! העיניים שלה נצצו מאושר, כולם הגיעו, היא ריחפה באוויר, הצליחה להיות בקשב לעצמה וכל הזמן לנרמל את הרגש, להרחיב את ההתבוננות ולייצר חשיבה הגיונית.

היא אפילו התחילה לעבוד, כדוג ווקר, בייביסיטר והרגישה בנח להתווכח על המחיר.השבוע הם חזרו מטיול משפחתי באוסטריה, אפילו שהוא נשבע שזה לא יקרה זה קרה, הפעם זה היה אחרת, עם ויכוחים כמו בכל משפחה אבל עם הרבה רגעי שמחה, עם עצמאות ולא עם תלות, עם אוירה נעימה וקשובה ופחות שיפוטית וביקורתית , עם הורים שהגיעו בלי הקמט במצח אבל עם חיוך בלב ובעיקר עם אלה שמרגישה עכשיו תחושת שייכות 8, קצת יותר רגועה, פחות חוששת ובעיקר מחפשת את ההצלחות והאתגר ופחות את הכאב והתסכול.חרדה חברתית מלווה אותנו חיים שלמים לפעמים, היא תמיד נשארת בתוכנו ואנחנו חייבים ללמוד לנהל אותה, אחרת היא מנהלת אותנו. תודה על הזכות הזו.