פיסות של חיינו - תמיד רציתי שהיא תהיה שמחה
סדרת איראן -פרק 2
פיסות של חיינו
זוכרת את עצמי בתור מתבגרת מרצה (ריצוי), רציתי להיות שייכת והריצוי היה הכלי הזה שאפשר לי להיות שם.
זה מאפשר לנו לשרוד, להיות סוג של שייכים.
בתחושה בתוך הבית זה סוג של פילטר שמאפשר להמשך הלאה
בציר החברתי השייכות הזו מזויפת, רומסת וחסרת ערך עצמי בעיקר.
שנים של עבודה אישית, פנימית ועצמית עברו עלי עד שהצלחתי לשחרר את עוגן הריצוי הזה שהיה נגרר איתי לכל מקום
תמיד היה לי חשוב שלכולם יהיה טוב, שמתי את עצמי במקום אחרון
תמיד היו לי סיפורים שסיפרתי לעצמי על זה שאני וותרנית, צנועה, אכפתית וכו'
צעדתי לאורך השנים עם תחושת מרמור וכעס שמנקרים בתוך הנשמה.
כיום, כשאני כבר ממש לא שם, מצוידת בכלים לאבחון הריצוי ממרחקים
אני יכולה להתבונן אחורה וללמוד מאיפה למדתי לרצות.
היום אני יכולה גם להתבונן על זה וגם לסלוח ולחמול, שזה השלב המשמעותי שמאפשר את השחרור
פוסט 2 בסדרה - פיסות של חיי
זיכרונות ילדות, סיפורים ששמענו, פרשנויות שלנו את המציאות,
מלווים אותנו וצוברים עדויות, פיסות חיים שמעצבות את מי שאנחנו,
את הזHכרונות האלו אני נושאת בליבי שנים רבות
לפני כחודש נפגשתי עם קובי הר-נוי
הוא מגיע מאותה תרבות שאליה אני גדלתי, תרבות איראן
בספר הזיכרונות שלו יש פרקים דומים לשלי
בשיחה איתו התחלתי לשמוע את הסיפור שלי
הסרט של חיי רץ למול עיני,
שמעתי את פסקול הסרט של חיי עם המבטא הנכון,
הרחתי את הריחות של התקופה
והרגשתי את הלב שלי חוזר לשם,
למקום שבו הייתי ילדה,
למקום שממנו ינקתי את התרבות, את ההרגלים, התסכול, השמחה,
את עצמי בעצם, את מי שאני
חזרתי לרגע לילדה שהייתי, לילי שמנטוזה– זה היה הכינוי שלי
לילי נמצאת אצלי בתוך ספר הזיכרונות עמוק בלב
באחד הפרקים הוא סיפר לי על אימו
"תמיד רצית לרצות אותה, הרגשתי צורך לשמח אותה, לעשות הכול כדי שהיא תהיה שמחה"
"היא הייתה אישה מאוד עצובה כבויה"
זה הכה בי וברגע החזיר אותי לאמא שלי ואלי
היום אני יכולה להבין ...
הן התחתנו צעירות סביב גיל 10,
פעלו כל חייהן ממקום של ריצוי, כבודו של האדון
התפקיד שלהן היה לדאוג שכולם יהיו מרוצים, כולם מלבד הן עצמן
הן היו עצמאיות, תקתקניות, בשלניות, מנקות, מטפלות הכללל
הכל כדי שכולם יהיו מרוצים
כדי שהכל יהיה לפי הנורמות של התרבות
בית נקי, ילדים שהם כרטיס ביקור משפחתי, פרנסה, עבודה
הרבה "כביסה מלוכלכת שמכבסים בתוך הבית".
הכל כדי לא לבייש חלילה את הנורמות ואת המשפחה.
בתוך כל התפקידים שלהן לא נשאר מקום לעצמן
למי שהן
לחלומות שלהן
לדעות שלהן, לתחביבים ולרצונות שלהן
מה שהחזיק אותן בריצוי הכול כך חזק הזה היה הצורך בשייכות
הן פעלו על אוטומט, עם שתיקה רועמת ומאוד משמעותית,
הכל נקבר פנימה לנשמה
אין חיוך, אין שמחה, אין חדוות חיים, העיניים שלהן דברו היטב
כילדים היינו נושאים מבט לעבר השקט הזה ומבקשים לראות חיוך, הבעת שמחה.
היינו מוכנים לעשות הכל, כדי לגרום להן לחייך, אפילו לרגע , רגע של אושר.
היום אני מבינה שהריצוי הכל כך אדוק הזה היה חלק מתרבות וחלק מצורך בשייכות
חיים בפיצול בן מי שהן היו צריכות להיות לבין מי שהן היו רוצות להיות, רק בשביל להיות שייכות!
משם צומח לאט לאט המירמור, תחושה של אובדן ערך עצמי, ניתוק מה"עצמי"
התשה של מצב הרוח, סוג של דיכוי
כמו תולעת שנמצאת בתוך הנפש ומכרסמת.
את המרמור הזה אנחנו כילדים שתינו לתוך נשמתנו
זה נכתב עם טוש עבה בתוך ספר הזיכרונות של ילדותינו
גם אני נצבעתי בריצוי, וכשזה פגש אותי גם המרמור הגיע
והוא הגיע כלפיה
כל החיצים, הכעסים יצאו עליה, על אמא שלי
זה מייצר ריחוק, כעס, חוסר קבלה, ובעיקר בעיקר המון תסכול
הפנקס היה פתוח והעמודים בספר הלכו והתמלאו, צברתי כעסים כבדים
גדלתי, יצאתי מהבית
התחלתי חיים חדשים, משפחה משלי, בן זוג מדהים והמון חברים טובים בדרך
חברים שפתחו לי את העיניים לעבר האופק
התמודדתי עם התסכול והמרמור, הבנתי את משמעות הריצוי ונפרדתי משניהם לשלום
התחברתי לעצמי הפרטי שלי והפכתי להיות שלמה!
רגועה, חומלת, בעיקר לא מרצה!
המשכתי בחיי, והספר הולך איתי, בלב, בראש, במחשבות.
קבור עמוק עמוק בתוך עצמי
היום אני פותחת את הספר, ממקום של הבנה
הבנה של מהי כוחה של תרבות, מהו כוחו של הצורך בשייכות
מבינה מה הן ינקו בילדותן, ומבינה שהן עשו הכל ממקום של אהבה
אהבה שלא ידעו לתת לה ביטוי, אבל היא הייתה קיימת בעוצמה גבוהה, מתחת לחזות הקשוחה
אהבה שטושטשה עם הצורך לרצות ולעשות לפי קודים מאוד קשיחים של תרבות עתיקה
היום אני מבקשת מחילה וסליחה
סליחה מאמא שלי על ששפטתי אותה בימים קשים
על עמודי הספר המלאים בליבי
על חוסר היכולת שלי להבין אותה אז
מודה על מי שהיא הייתה עבורי
גדלתי להיות מי שאני היום בזכותה
לשייכות אין מחיר,
לתרבות יש כוח אדיר ,
כמעט כמו הטבע
מנגנון השיפוט שלנו מפותח מאוד
ויכולת החמלה נעלמת לה בתוך הכעס
תמיד יש שני צדדים למטבע, לא תמיד הכל גלוי על פני השטח
ולפעמים נדרש זמן כדי להבין דברים,
לפעמים אנחנו צריכים לצאת מעצמנו כדי להבין את עצמנו
סליחה ומחילה
גמר חתימה טובה
אמא שלי