מפסיקים ללכת על ביצים - סמכות הורית מקדמת חוסן רגשי.
מרגישים שאתם פועלים תחת טרור המסכים?
לא מצליחים לנתק אתם מהרשת?, אתם מתהלכים על ביצים בבית שלכם ומריגישים בו זרים? לא שייכות?.
אתם מתמודדים עם אמירות של חוצפה, אלימות?, הרמת קול וטריקת דלתות.
או מנגד, עם ילדים/מתבגרים שתלויים בכם, מתקשים להתנהל בעצמאות?
סף התסכול שלהם נמוך? כל דבר מקפיץ אותם.
הם חיים בתחושה שהכול מגיע להם והכל סובב סביבם.
ככל הנראה אתם מתמודדים עם ילדי/ים, מתבגר/ים בהפרעת התנהגות.
הפרעת התנהגות היא לא גזירת גורל, אל תאפשרו לו להיות זו שמייצרת את חורבן הבית שלכם.
הפרעת התנהגות היא תולדה של גוננות הורית, התאמת המציאות לקשיי וצרכי הילד והחלשה של המשמעות והנוכחות ההורית. תפיסת מציאות מעוותת של ילדים ומתבגרים שגדלים תחת הנחת יסוד שגויה של "מגיע לי", "לא מחליטים עלי", "כולם אשמים", והכל חייב להיות עכשיו ומיד.
הפרעת התנהגות היא התנהגות לא פשוטה לטיפול, לרוב הוא מלווה בהמון התנגדות, הסלמה והקצנה של ההתנהגות. הילדים/ מתבגרים ינסו לאחוז בהפרעה ובהתנהגות הקיימת כי היא נוחה ומייצרת עבורם מצע פורה של הימנעות, דחיינות, מנוחה, העדר התמודדות.
כשהורים מנסים לייצר שינוי, להעלות של הילדים לבימת החיים במציאות הם נתקפים חרדה, מבינים ש"הסרט נגמר" ואז הם פשוט מתנגדים בכל הכוח ומבקשים להישאר באזור הנוחות (הנכות) שיאפשר להם להמשיך לשקוע, לחיות לצד החיים ולא בתוכם.
למול המציאות הזו שנראית כמו "אין מוצא", עומדים הורים שהפכו להיות חסרי אונים, כנועים, עייפים ומותשים.
מייחלים לשקט ולשליטה בכל הכוח, מרוב ייאוש הם נופלים לכניעה ההורית ומבקשים ל "קנות שקט", בוחרים את המלחמות שלהם", "מעגלים פינות, עוצמים עיניים עד עיוורון מוחלט והשתקה של כל מנגנוני הערכים שצפים בתוכם וצועקים בתוכם "זו התנהגות לא הולמת ולא הגיונית".
הכניעה ההורית והרצון לשקט משאירים את הילד במרכז מוזנח רגשית, משאירים אותם בתוך מציאות שתכף תיגמר (בכניסה לבגרות) ושם הוא יתקשה מאוד לצעוד את שבילי החיים בעצמו. שם תצוף מעל פני השטח התובענות שלו, התלות שלו בכם, החרדות שבתוכו, הפחדים וכל השדים הקיימים.
למול המציאות הזו הוא יחשו חסר ערך וחסר יכולת, תלוי ונתמך מאוד. כל אלו יחריפו את ההתנגדות שלו לצעוד קדימה בכוחות עצמו את החיים, יגדילו את הפרעת ההתנהגות וייצרו כאוס ואוירה קשה מאוד בתוך הבית.
ההורות שלנו נמדדת ביכולת שלנו ברגע הזה שבו הם צריכים לצאת לעצמאות החיים ולתפקד בצורה תקינה, קודם כל בכבוד כמו "בני אדם" ואז עם יכולת וארגז כלים שמלא בתחושות של מסוגלות להפעיל את הכלים שבתוכו.
אחרת ארגז הכלים הזה יישאר במחסני הנפש, ויגביר את תחושת החוסר אונים, את תחושת "אתה מסוגל ולא מצליח".
בעשור האחרון אנחנו עדים לעלייה משמעותית של למעלה מ 400% בהפרעות התנהגות!
ההשערה המרכזית מצביעה על תמורות בהורות, חינוך והתנהלות הורית שמתקשה לשים גבולות, להנכיח סמכות מנהיגה, להציב גבולות שומרים ולעצב התנהגות נורמטיבית.
הורים מתקשים היום לספק סמכות יציבה שנוסכת ביטחון, משכינה בתוכם תחושה של רוגע, במקום זה הורים מתהלכים על ביצים, מרחפים בדממה בתוך הבית ונוסכים פחד, משכינים בתוכם תחושה של אין ביטחון.
כשהילדים במרכז ההורים בשוליים
הורות בשוליים מעבירה מסרים כפולים ובעייתיים, גוננות יתר, שיח תפעולי ורחוק והמון שפע חומרי, שהוא פשע שמגיע בצורה של חומר ומייצר הזנחה רגשית והבנה מעוותת של המציאות.
פינוק ושירותים מיותרים הפכו להיות שגרה, ספיגת שיח לא מכבד, אלימות, התעלמות הפכו להיות נושא למו"מ, הם מציבים תנאים והורים עומדים מול "בית המשפט" בכניעה ובחשש. כשהורה כנוע הוא לא יכול לספק ביטחון לילד שלו.
הוא לא יכול להיות האדם הזו שאליו פונים במצוקה, הוא לא האדם הזה שמספק את מדרגת הביטחון הרגשי והפיזי שכל כך משמעותית לנפשו של אדם.
כל אלו מנכיחים מרחב אלים, בדידות של הורים וגם בדידות של ילדים ומתבגרים, תחושה של העדר שייכות ועוגן, קנאה ותחרות.
הורות שאינה מאפשרת לפרט לבנות חוסן רגשי, היא מייצרת מציאות של תלות ותובענות, הפרעת התנהגות שהולכת ומעמיקה, חרדה ועוד לא מעט קשיים שמייצרים מציאות מורכבת לטיפול, אבל בעיקר מייצרים כאב וסבל בתוך התא המשפחתי.
לעצב את המציאות
ההורות של העידן החדש מנסה לעצב את המציאות ולסדר את התפאורה של החיים, להקל ולייצר "סטורי" של נצנצים ואושר. הבעיה היא שזה רק סטורי שמוצג לעוקבים. בתוך המציאות בבית אנחנו עדים לכאוס רגשי, להמון כאב, בדידות ורצון עז להפסיק את רכבת השדים הזו שמתמלא בחרדה עמוקה ובתחושה של פספוס ופחד.
הפרעת התנהגות יכולה להגיע בצורה מופנמת או מוחצנת
המנעד של תחום הפרעות ההתנהגות הוא רחב והוא מגיע על רצף שבין המוחצן למופנם.
ילדים/ מתבגרים שיצאו להתנהגות עבריינית, שתיית אלכוהול (גם בגילאים מאוד צעירים), סמים, ולא רק סמים "קלים", אלימות פיזית ומילולית, זעם וכעס, עצבים, קשיים, הרמת קול, בריונות, לבוש מוחצן, גניבת כספים, שימוש לא מותאם בכסף, מיניות מוחצנת, זנות, הפקרות, ונדליזם, יברחו מהבית, איומים, איומים בהתאבדות, פגיעה עצמית (יכולה להיות מוחצנת ומוסתרת), מיניות לא מותאמת, נשר מבית ספר ועוד.
ועד למופנמות מבלבלת שמסתתרת תחת חרדה, קשיים, פוביות, הימנעות, הסתגרות, תלות, תובענות קשה, חוסר יכולת לתפקד, מחשבות טורדניות, דחיינות, דיכאון, בכי, כאב שנזרק כולו פנימה. חוסר תפקוד.
כשאנחנו כהורים מנסים לסדר את המציאות אנחנו מייצרים החלשה תחת אורות הזרקורים, עמוק פנימה אנחנו מבקשים להיות הורים טובים, מצויינים, שמשקיעים ונותנים את הנשמה והלב עבור הילדים שלנו. הרצון אמיתי ממקום טוב, התוצאה פחות טובה, היא אולי משאירה אותנו הורים משקיעים אבל מייצרת ילדים עם סף תסכול נמוך מאוד שלא מאפשר התמודדות עם מציאות החיים עצמם, תחושת ערך מעורערת שלא מאפשרת להם להתחיל לנוע ומגבירה את ההתנגדות ואת האמירות התבוסתניות של "אין לי למה לחיות", "שחררי ממני", וחיפוש אחר כסף ורצון "להיות מיליונר".
רצון שלא ממומש במציאות החיים ומייצר תסכול עמוק שנתקל בסף תסכול נמוך שמרסק אותם ומשאיר אותם מלאי זעם והאשמה של כל מי שעומד מולם.
מכאן הדרך להתמכרות היא מהירה: והתמכרות יכולה להיות לחומרים שמצויים במרחב נגישים ומנורמלים : סמים, אלכוהול, כדורים ועוד
או להתנהגויות שגם הן הפכו להיות מנורמלות תחת הבלבול של הורים, או תחת חוסר ההבנה על הימצאותם במרחב של ילדים ומתבגרים:
התמכרות התנהגותית היא לפעמים שקופה, אבל היא מסוכנת לא פחות מהתמכרות לחומרים, התמכרות למסכים/ גיימינג הפכו להפרעה שכתובה ב DSM ליד הפרעת דיכאון.
התמכרות להימורים הפכה להיות ההתמכרות השנייה בגדולה בקרב מתבגרים.
התמכרות לפורנוגרפיה, למין, לקניות, לאוכל, למראה חיצוני הפכו להיות התמכרויות שמנהלות של חיי הילדים והמתבגרים כשאנחנו כהורים מתבוננים בה ולא מבינים שזו התמכרות, אנחנו מרצון טוב גם מאפשרים אותם ומעצבים את המציאות כדי שהיא תהיה נוכחת ועמוקה.
כך אנחנו מצטרפים לחגיגת הקניות, האיפור, ההחלקות שיער, מותגים, משחקי מחשב, ניידים, משחקי הימורים ועוד ועוד.
הזנחה רגשית.
כשאנחנו בוחרים להתעלם ו"לכסות" את הכאב, התסכול והמציאות בשמיכה של פיצוי חומרי, זרימה, מתירנות, כסף/ חומר, מותגים ועוד אנחנו מזניחים אותם רגשית בעיקר, ומפקירים אותם במרחב פרוע, מלא פיתויים וסכנות וגם לא מעט בדידות.
הפקרה רגשית שמלווה את תהליך הספרציה, ההיפרדות ובניית העצמי הבוגר שלהם כשהם בלי שום תמיכה, ובלי שום "לעומתיות" שתאפשר להם לבחון את המציאות בצורה נורמטיבית.
במקום זה אנחנו מספקים גוננות וכניעה שהתוצאה שלהם מייצרת עיוות של תפיסת המציאות והפרעת התנהגות שקטה או מוחצנת שמהר מאוד "צובעת" את הבית כולו באווירה עכורה ואפורה, מייצרת מנגינה רועמת של שקט או זעקות.זה זורע אדוות של כאב בכל מעגלי החיים, משפיעה על ההורות, המשפחתיות ובעיקר על הילד עצמו.
כשהילד במרכז הוא בודד, בלי השגחה ובלי הבנה של מציאות.
כשהילד במרכז - ההורה נמצא בשוליים, כך הוא מצטמצם, הופך להיות לא רלוונטי ולא משמעותי. הנוכחות ההורית שיש לה משקל הורי משמעותי של הכוונה, השגחה, תמיכה, אתגור התחלפה בהורה זמין (כמו טלפון) שנמצא ומספק צרכים, נוהג, קונה, מבשל, ממצלר, פותר בעיות ובעיקר מוחק את עצמו. עובר לעבודה בתפיסה של ריצוי, מחיקת העצמי, הדחקה ולא מעט תסכול וכאב שמתבוסס בתוכם ומהר מאוד גם בקרב הילדים והמתבגרים.המציאות היא חוויה של שפע שהוא פשע חומרי לצד הזנחה רגשית, בדידות, תלישות, חוסר אונים, חוסר יציבות, קנאה, fomo והמון המון זעם.
התוצר בשטח
1. ילדים ומתבגרים שגדלים כיום עם סף תסכול נמוך מאוד - כזה שלא מאפשר התנהלות תקינה במציאות החיים בגיל ההתבגרות ובטח שלא בבגרות המאוחרת.
2. תחושת ערך מעורערת - לא דורשים מהם דבר, הם חיים ב"מלון 5 כוכבים" הם הופכים להיות לא נחוצים, לא חשובים.
תחושת הערך שלהם לא צומחת כי הם לא מתגברים על אתגרים, לא יוצאים מאזור הנוחות ולא חווים משמעות בתוך הבית.
3. תחושת מסוגלות - הם לא מתנסים בהתמודדות, לא משתמשים בארגז הכלים שיש בתוכם, אנחנו עושים עבורם הכל. הם לא מצליחים לצבור ניסיון, תחושת המסוגלות שלהם פוגשת את החרדה וההימנעות. חוסר יכולת לשמוך ל עצמם ועל האחר.
4. תפיסת מציאות מעוותת - "כולם עובדים אצלי", "חייבים לי", "מגיע לי" - מתקשים לקבל מציאות שבה הם לא המרכז, ובמציאות הם לא המרכז באמת, הם חלק ממעגל חברתי
5. עצבים וזעם או הסתגרות והימנעות - מתחבאים מאחורי ההתמכרות. התמכרות לבדידות או למוחצנות.
התפקיד של ההורות
תפקיד ההורות הוא לגדל ילדים עצמאים שיכולים לצאת לבגרות כשהם צועדים בשבילי החיים כשהן זקופים, בעלי תחושת יכולת ומסוגלות מספקת למול אתגרי המציאות.
המציאות של החיים היא מציאות מורכבת שלא מתחשבת בפרט ובצרכיו כל הזמן, היא מאלצת את הפרט להתמודד, להתגבר על אתגרים ומכשולים שרק ההתגברות עליהם מייצרת אושר, תחושת מסוגלות וערך עצמי.
רק התגברות עליהם מאפשרת לפרט לפתח חוסן רגשי ונפשי שמייצר עוגן רגשי יציב ומקדם במקום עוגן כבד בצורה של מועקה שמטביע את הפרט בקשייו.
הורים צריכים לאמן את הילדים לפעול להכיר את כל מנעד הרגשות, לספק להם מרחב מציאות מוגן ושמור, אבל לא מעוצב ומנותק מהמציאות.
להיות שם להוביל, להנהיג, להתוות דרך, להנחיל ערכים ולנסוך בהם ביטחון רגשי ותחושת ערך בעצמם במי שהם. במקום זה הם לא בתוך עצמם, הם מתבוננים בעצמם בתוך הרשת באופן לא מציאותי, בהרחבה של עצמם בעולם הוירטואלי שבו הם יכולים להיות תחת הפילטרים כל מה שהם חולמים להיות, רק שברגע שמשחק נגמר הם נדרשים לחזור לאן שהוא, והמקום הזה שאליו הם חוזרים הוא חשוך ולא מוגן, כשהם חוזרים למציאות ונדרשים לתפקד בתוכה בלי הפילטר של המסך או האווטאר שלהם שם הם נמנעים או מתרסקים, בעיקר עלינו. שם אנחנו פוגשים את התקפות הזעם או ההימנעות ששורטות לנו את הנשמה.
הורים הם המטפלים הטובים ביותר עבור הילדים שלהם, שום מטפל לא יכול לבנות חוסן לילדים שלנו, כלים להתמודדות עם מציאות החיים מקבלים בבית תחת התגברות והתמודדות עם מציאות החיים.
חוסן רגשי הוא לא תוצר של דיבורים בקליניקות ובטיפולים רגשיים, הוא תוצר של התמודדות עם מציאות, הליכה בשבילי החיים, סקרנות, למידה, התמודדות, מפגש עם אנשים, מחויבות, התמסרות, קשיים, עמלנות וגם יכולת לתת כבוד לאחר, להבין ולהקשיב גם לעצמי וגם לאחר, יכולת לבחון מציאות בצורה תקינה ולדעת שיש בי את המשאבים ואני יודע להפעיל אותם ולנצח את הקושי.
הורים הם המטפלים הטובים ביותר עבור הילדים שלהם!
תוכנית הליווי - "מפסיקים ללכת על ביצים" יוצאת מהנחה בסיסית שהורים צריכים לעשות את השינוי התפיסתי, לחוות חוויה של התמודדות והצלחה מול הילדים והמתבגרים ולקחת אחריות על עיצוב ההתנהגות של הילדים.
הורים עוברים למרכז וילדים גדלים בטוחים תחת מגדלור מואר ויציב שאפשר להישען עליו ולהתחמם בצילו, ויחד עם זאת להתמודד ולצאת לאתגרי החיים ולא להימנע.
הורים במרכז וילד שגדל בתחושה חברתית ולא בתחושה של "אני המלך", תחושה חברתית ולא בבדידות חברתית וחרדה.
הורים צריכים לטעת בילדים יכולת לבטוח באחר ובעצמם, ולא להיות בריצוי וביטול עצמי, לטעת בהם תחושת שייכות שהיא "מגן הנפש" המרכזי שדרכו מצמיחים את החוסן הרגשי והמנטלי.
