העלבון של הסטירה

כבר יומיים שאין לנו קשר אתוהוא ניתק את הנייד,

נעלם מהבית ואין לנו מושג איפה הוא העביר את שני הלילות האחרונים.

הלב שלי החסיר פעימה,מחשבות התרוצצו לי בראש, ותמיד יש לי חרדות ומחשבות איומות.התבוננתי באימא שעמדה מולי,ראיתי את עיניה הכבויות והלב שלי נחמץ.

הם הגיעו אלי בשעה מוקדמת בבוקר, אחרי לילה שני ללא שינהניסיתי לברר מה קרה?ציונים? נפרד מחברה?, עשו לו שיימינג?, לא מסתדר חברתית?, מריבה?, ויכוח?

שתיקה הייתה בחדר,בזווית העין הבחנתי בגלגול עיניים מתסכל של האימא.

ושוב שתיקה,ביקשתי לשוחח עם האימא לבד, ואז הכל יצא, הוא נשאר בחדר ומלמל"זה אני אשם",היה לנו ויכוח, הוא התחצף אלי ונתתי לו מכה קטנה בפנים.

ברז הדמעות נפתח לו והיא לא הצליחה להירגע,הוא מיד התגונן,את סתם מגזימה,הוא לא יכול לדבר ככה לאבא שלו,גם אני קיבלתי סטירה מאבא שלי, לא העזתי לענות לו, ובטח שלא העזתי להיעלם.

היא שתקה שוב,מתבגר בן 15.5 שנעלם ככה, הוא מתבגר מיואש מאוד.אחד שאין לו מה להפסיד, בטוחה שגם העלבון משחק שם תפקיד.

ביקשתי לדווח למשטרה, הם התנגדו.....יש לו אחות תאומה, שהסכימה לעזור לי,היא ידעה איפה הוא, נסענו אליו יחד,ראיתי שהוא בסדר וקצת נרגעתי, הוא ישן אצל חבר טוב.יצאנו משם לדרך, בדיוק לפני שנה מהיוםטיפול מורכב וכולל בכל התא המשפחתי,מתבגר אמיץ שהעז לומר בקול רם "יש פה בעיה"הם קראו לו חוצפן ומרדן והוא עמד שם יציב ואמר להם אתם מבולבלים.

הסטירה שהוא קיבל באותו ערב הייתה בשבילו המתנה הכי גדולה שלו לדבריו,זה ה"קש ששבר את גב הגמל", זה היה הרגע שאמרתי די!

הוא לא יכול להתנהג ככה יותר,"הוא הורס לנו את הבית ועושה לנו מה שעשו לו".אבא עם עבר עברייני, לכן הפנייה למשטרה הייתה עבורו "אין מצב".

בלי לשים לב הוא שיחזר את עברו בתוך הבית שלו,כשפגשתי את ירדן (שם בדוי) בתחילת החופש הגדול בשנה שעברה הוא היה מעוקב שיבוץ, לא הסכימו לקבל אותו בשום תיכון,הקשר היחיד שהיה לו בתוך הבית הייתה אחותו התאומה,ביקשתי ממנו לחזור הביתה, ביקשתי ממנו לתת לי הזדמנות לעזורגם אצלו הדמעות לא הפסיקו לזלוג להן וידעתי שזה המפתח והטריגר לשינויכשיש רגש, דמעות, התרגשות יש גם איזה שהוא בסיס שאותו צריך לחזקו לבנות מחדש, אבל יש משהו שאפשר להתחיל ממנו.

אני מלווה את את המשפחה הזו חצי שנה באופן צמוד.הוא התקבל לכיתת מב"ר על תנאי,האבא הבטיח לשתף פעולה,האמא הבטיחה להפסיק לשתוקוהגשרים בתוך הבית התחילו להתרומם להם אט אט ולהיבנות,תהליך ארוך,מייגע שנגע בהמון נקודות כואבות, בהמון כעסים שהיו טמונים בכל חדרי הלב של כל המשפחה הזו.ירדן חזר להיות שותף בתא המשפחתי, וקיבל את היחס שראוי לו.

ת'אמת, כל כך התרגשתי לראות אותו גאה, שמח, מחייך ונינוח.עם תקווה ורצון להתפתח, להצליח.ועם תחושה של שייכות בבית, עוגן כזה שמאפשר לו לחייך מבפנים ומספק לו חמצן להמשיך בדרך.אין מתבגרים עצלנים, מרדנים, חוצפנים....כל ההגדרות האלו הן הגדרות שלנו,והם פורעים את הצ'ק ומוכיחים לנו שאנחנו צודקים.לכל התנהגות יש סיבה ושורש,לפעמים קשה לנו להודות בזה או להתבונן בזה, זה דורש מאתנו להתבונן לתוך עצמנו ולעשות שינוי, זה כמו מראה שחורה, אבל זו הדרך ותמיד אפשר להצליח ולהחזיר אותם אילנו.אל תוותרו להם ועליהם, גיל ההתבגרות החדש הוא תקופה מאתגרת גם עבורם.