בלוג - מתבגרים על זה #הורים

אתגר נובמבר - הוא אתגר עולמי שבו בני הנוער מתמודדים עם ניסיון לא לאונן במהלך כל החודש. בחודש דצמבר יש אתגר הפוך לאתגר נובמבר ושם מאוננים לפי היום בחודש. האתגרים הללו ששמים את המיניות במקום פרוץ ולא פתוח, מסוכן ולא בטוח ובעיקר קיצוני ותחרותי בעצם שמים את המינות במקום פומבי שאין בו אינטימיות ואין בו פרטיות. האם האינטימיות ז"ל ? עד כמה היא משמעותית בתוך מיניות ועד כמה היא מגנה על הנפש? - אתגר נובמבר - מדריך להורים איך לייצר תפיסת עצמי גבוהה שלא מחפשת פומביות במיניות ואיך לנצל את האתגר כדי ללמוד על תפיסת המיניות שלהם ולצקת שם ידע ואג'נדה שיסיעו להם לבחון מיניות בגישה ביקורתית ולא ממקום של סחף וחרדה.

מה קורה בתוך המח של הילדים שלנו מתוך אלפי שיחת איתם בקליניקה,מה מתרחש בתוך הניידים והצ'אטים שלהם (אתם אפילו לא מדמיינים), מה הפעילות המינית שלהם כוללת ועד כמה כולנו צריכים להתעורר, לשפשף היטב עיניים ולהבין שאנחנו צריכים להפסיק לשתוק את קולנו!!. אסור לנו להתבלבל פה הכוונה היא לא להיות רק חברים שלהם, הכוונה היא להיות הורה שנמצא נוכח, יודע ומכיר את העולם שלהם, הורה יציב שבונה בהם עמוד שדרה שישרת אתם לבחון מציאות, להבין איפה עובר הגבול ומה הקול הפנימי שלהם אומר להם, איך מקשיבים לו בתוך כל כך הרבה קולות חזקים שיש להם בראש.

התמכרות התנהגותית היא התמכרות למסכים, גיימינג, קניות, צפייה בפורנוגרפיה, מין, הימורים, ניראות חיצונית. כל דבר שהוא לא חומר (סמים, אלכוהול, תרופות) אבל הוא מייצר תלות ורצון עז לברוח מכאב וסבל שמקנן בתוכם ומרוקן אותם רגשית ומנטלית. ההתמכרויות הללו הן שקופות קשה לנו כהורים להבחין בהן, הן מתמזגות עם המציאות, עם ה"תפקוד" השוטף של הכלל. אנחנו מייצרים מעל זה שכבה נוספת של שכנוע עצמי בעזרת סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפורים שתפקידם להרגיע את רגשות האשמה שלנו, את הפחדים שלנו ובעיקר את תחושת חוסר האונים, או את התחושה הזו שאנחנו לא יכולים באמת להתמודד עם המצב. מחשבות כמו: כולם במסכים, זה גיל ההתבגרות, אם אני אקח לו את המסך לא יהיו לו חברים, כל הבנות היום מתאפרות, הלבוש הזה הוא חלק מהאופנה וכך כולן מתלבשות היום, כולם יוצאים ל"ישיבות", מגיעה להם פרטיות, הוא לא יעמוד בזה, אי אפשר בלי מסכים ועוד כל מיני ססמאות שמטרתן לעיתים לשחרר אותנו מהתמודדות מול הסחף הורי.

אובדן של הורה זה כאב וסבל נוכחים וכאובים עד מוות, אובדן של הורה בגיל ההתבגרות זה כאב שמצריך חוסן, עיבוד אבל, זמן והמון המון תמיכה, תקווה, אופטימיות ורצון עז להמשיך לשרוד. מקרה קליניקה מאתגר של למידה על כוחה של הנפש להתמודד, על כוחה של אהבה, כוחה של תמיכה וחדוות חיים. פרידה ואובדן ואבל הם תמיד מורכבים בגיל ההתבגרות, התפקיד ההורי הוא להיות שם עבורו כמבוגרים במרחב, להיות שם באמפתיה ולא בגוננות. בתמיכה ועם המון תקווה ואופטימיות

את רעד הקול והבכי של האימא היקרה הזו אני לא אשכח לעולם, שיחת טלפון מרגשת של אימא מודאגת שמתמודדת עם מתבגר צעיר ומדהים שלטענתה צריך ריפוי בנשמה, במיוחד עכשיו לפני שהוא שנה הבאה עולה לחטיבה. בפגישה הראשונה הם ספרו עליו שהוא מקסים, נדיב, אכפתי, רגיש עם נשמה גדולה ותמיד נפגע, מסתגר, לא מצליח להתמודד חברתית. הם קוראים לו "מוזר".

לא פעם שמעתי את המשפט "בנות זה של אבא..." ואולי יש בו משהו. כשהן ממש תינוקות זה כיף ענק, האב'וש החדש כבר הצטרף לתפקידים המסורתיים של אימא – הוא מחליף חיתולים, עושה מקלחת, מבשל, ממש דמות שמתפתחת לה בשנים האחרונות ואם יורשה לי לפרגן להם, יש משהו מאוד מעורר השראה ביכולת שלהם להיכנס לתוך ה"חצר" של האימהות ועדיין להגיע לשם עם עצמם, כמו שהם, בדרך שלהם שיש בה משהו רגוע יותר, שקט פנימי נעים. כל זה מצוין עד שזה מגיע לרגע שפתאום לתינוקת הקטנה שלהם צומחים ניצנים, הגוף מתעגל, היא מקבלת מחזור, צומח לה שיער, ופתאום מילדה היא הופכת לנערה, ואב'וש קופא, עוצם עיניים ונכנס לסוג של חרדה תמידית.

אין הורה שלא חושש מהרגע הזה שהילד המתבגר שלו מגיע לגיל שהוא מבקש לצאת לחופשה בקיץ עם חברים לאילת. בשנים האחרונות הטרנד שודרג לחו"ל ויחד עם השדרוג שכבת הגיל יורדת. האלכוהול חוגג, הסכנות מרחפות במחשבה של כל הורה. אירועי מלון הים האדום וסיפורי יוון נטועים לכולנו בתודעה. הורים חוששים לשלוח את הילדים ויחד עם זאת חוששים יותר להתעמת עם הילדים - אז הם זורמים, כדי שהילדים לא יישארו בודדים בלי חברים. מתי אנחנו צריכים לעמוד יציבים ולא "לא" זה לא מתאים, ומתי אנחנו יכולים לאשר להם לנסוע לחו"ל? איך מקבלים החלטה כזו ? כל הפרטים במדריך שכתבתי להורים ברגע הזה שהם מקבלים את הבקשה והדופק בגופם מתחיל לעלות.