בלוג - מתבגרים על זה #הורות למתבגרים

ידעתם שיש במיכל התמים הזה בלון גז שהפך להיות מאוד מבוקש בקרב בני ובנות הנוער ? הוא זכה לשם גז קצפות, סוג של סטלה חדשה שמעיפה להם את המוח, מוחקת להם את המחשבות ומאפשרת להם להיות זורמים, משוחררים וכו'. בהמשך לפוסטים על טיק טוק, בוחרת הפעם לתת מידע חשוב גם על המוצר הזה שהפך להיות "נורמלי" גם בקרב מתבגרים צעירים בגיל חטיבת הביניים. כל המידע להורים על גז קצפות, מה זה ? מה זה עושה לגוף ולנפש, איפה משיגים את זה וגם מה התפקיד ההורי המשמעותי בעידן הזה ךשמור על הילדים

מה לקחנו מהבית, מהילדות שלנו לתוך הזוגיות וההורות שלנו? מה החלטנו לא לקחת ולמה? איך זה מתיישב בקנה אחד עם מה שהביא/ה בן/ת זוגי/תי ?, האם זה מתנגש?, האם זה מסתדר ואיך זה משפיע על ההורות שלנו בתוך התא המשפחתי. בסופו של יום מה שייזכר לילדים שלנו בבגרותם זו האווירה המשפחתית, הריחות, ההרגשה הנעימה, התחושה שמקשיבים לי, החיבוק, החום והקרבה. הכנת מצפן משפחתי - איך זה עובד?

חיים בעולם המודרני מחייבים אותנו גם בהורות שלנו לעדכן מסלול מחדש. העידן הנוכחי מזמן לילדים בכל שכבות הגיל אתגרים מורכבים לצד הזדמנויות יצירתיות. התפקיד שלנו מתעדכן ומצריך מאיתנו הסתכלות חיוביות, חיפוש אחר הפלוס ויצירת הדהוד חיובי לסביבה שלנו. אושר היא מילה גדולה ורחבה, יש לה פרושים רבים ושונים, מה האושר עבורנו ? האם אנחנו חיים באושר ? שאלת האושר האנושי היא שאלה מעניינת.

כולנו מכירים היטב את התחושה הקשה הזו כשיש מריבות בתוך המשפחה, בין האחים. כשהם לא מפסיקים לריב אחד עם השני, ממש שונאים, מקנאים, מכאיבים אחד לשנייה. הפנטזיה למשפחה מאושרת מתחילה להיסדק ולנו כהורים זו נקודת תורפה משמעותית, אנחנו תמיד יוצאים להגנה על הקטן, החלש, המסכן ולעיתים מנציחים את אחד הילדים בתואר הזה להמשך חייו, בנוסף אנחנו מייצרים ריחוק בינם לבין עצמם והתוצאה של ההתערבות שלנו מתהפכת לנו בפרצוף. כל הכללים של עשה ועל תעשה במריבות בין אחים. יחסים בתוך המשפחה, מריבות בין אחים, מה התפקיד ההורי? מה התפקיד שלנו כהורים בזמן של מריבות בן אחים? מה נדרש מאתנו לעשות / לא לעשות במצב כזה?, איך נכון להתייחס למריבות ומה ההשלכות של ההתערבות שלנו ?

חוסן נפשי הוא "עמוד השדרה" של אדם בהתמודדות עם מציאות חייו, כהורים תפקידנו להצמיח את ילדינו בעלי חוסן נפשי שיאפשר להם להיות מוגנים ויציבים בבגרותם. דווקא בזמן הקורונה יש לנו הזדמנות לחזק את החוסן שלהם ולאפשר להם לגדול זקופים יותר, מעזים יותר ומצליחים יותר

מה לקחנו מהבית, מהילדות שלנו לתוך הזוגיות וההורות שלנו? מה החלטנו לא לקחת ולמה? איך זה מתיישב בקנה אחד עם מה שהביא/ה בן/ת זוגי/תי ?, האם זה מתנגש?, האם זה מסתדר ואיך זה משפיע על ההורות שלנו בתוך התא המשפחתי. בסופו של יום מה שייזכר לילדים שלנו בבגרותם זו האווירה המשפחתית, הריחות, ההרגשה הנעימה, התחושה שמקשיבים לי, החיבוק, החום והקרבה. הכנת מצפן משפחתי - איך זה עובד?

הפער בין התודעה ההורית לבין המציאות בשטח הוא תהומי, בתהום הזו שוכן לו כאב גדול, כאב של נתק בין דורי, של העדר שליטה, של הזנחה רגשית שמייצרת פיצוי בצורה של שפע שהוא פשע משמעותי לנפש האדם. כמות הילדים הצעירים מידי שמקבלים היום טיפולים רגשיים, נוטלים כדורים פסיכאטרים היא בלתי נסבלת, היא לא הגיונית. הורים היום מבולבלים מאוד בין תפקידם הטבעי והפשוט להיות מחנכים של הילדים לבין הצורך שלהם להיות הורים טובים, הורים שרואים את הילד, מטפלים בו, הוא במרכז ויחד עם זאת שוכחים שהם צריכים להיות המגדלור שדרכו הילדים צריכים לצמוח, מגדלור מואר וגבוה שרואה למרחוק ומספק להם עוגן רגשי יותר מאשר עוגן כלכלי.

מצב החירום והנוכחות של הרשתות החברתיות והמדיה מייצרים מין מתח שבין הרצון לראות הכל, להיות מעודכן, מין סקרנות ודחף שמרצד בראש לבין הרצון להישמר ולא לצפות בזוועות שקשה לשאת אותן. כיצד חשיפה למדיה ולרשתות החברתיות משפיעות על הנפש - מה התפקיד ההורי?

התמכרות התנהגותית היא התמכרות למסכים, גיימינג, קניות, צפייה בפורנוגרפיה, מין, הימורים, ניראות חיצונית. כל דבר שהוא לא חומר (סמים, אלכוהול, תרופות) אבל הוא מייצר תלות ורצון עז לברוח מכאב וסבל שמקנן בתוכם ומרוקן אותם רגשית ומנטלית. ההתמכרויות הללו הן שקופות קשה לנו כהורים להבחין בהן, הן מתמזגות עם המציאות, עם ה"תפקוד" השוטף של הכלל. אנחנו מייצרים מעל זה שכבה נוספת של שכנוע עצמי בעזרת סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפורים שתפקידם להרגיע את רגשות האשמה שלנו, את הפחדים שלנו ובעיקר את תחושת חוסר האונים, או את התחושה הזו שאנחנו לא יכולים באמת להתמודד עם המצב. מחשבות כמו: כולם במסכים, זה גיל ההתבגרות, אם אני אקח לו את המסך לא יהיו לו חברים, כל הבנות היום מתאפרות, הלבוש הזה הוא חלק מהאופנה וכך כולן מתלבשות היום, כולם יוצאים ל"ישיבות", מגיעה להם פרטיות, הוא לא יעמוד בזה, אי אפשר בלי מסכים ועוד כל מיני ססמאות שמטרתן לעיתים לשחרר אותנו מהתמודדות מול הסחף הורי.

אובדן של הורה זה כאב וסבל נוכחים וכאובים עד מוות, אובדן של הורה בגיל ההתבגרות זה כאב שמצריך חוסן, עיבוד אבל, זמן והמון המון תמיכה, תקווה, אופטימיות ורצון עז להמשיך לשרוד. מקרה קליניקה מאתגר של למידה על כוחה של הנפש להתמודד, על כוחה של אהבה, כוחה של תמיכה וחדוות חיים. פרידה ואובדן ואבל הם תמיד מורכבים בגיל ההתבגרות, התפקיד ההורי הוא להיות שם עבורו כמבוגרים במרחב, להיות שם באמפתיה ולא בגוננות. בתמיכה ועם המון תקווה ואופטימיות

היא לא מתקשרת עם אף אחד בבית, אין לה חברות, היא כל היום בחדר עסוקה באיפור , בעיקר שחור, בבגדים מוזרים. היא בת 14 והיא לא עושה כלוםםםם לבד, אפילו לגשת למכולת היא לא מוכנה, לנסוע באוטובוס זה אחרי שכנועים מטורפים, להיכנס לכיתה, לכתוב בקבוצה, מפחדת מהעולם, פשוט סיוט, אנחנו חווים סיוט.הטיול האחרון שלנו היה זוועה, הרגשתי כאילו אני סוחב איתי תינוק שלא מסוגל לעשות כלום וכל הזמן מתלונן, דובון לא לא כזה, כפוית טובה. אני נשבע שאני לא יוצא עם המשפחה הזו במיוחד עם אלה (שם בדוי) לנופש יותר, בטח שלא לחו"ל. זהו נשברתי ממש, ואני אדם חזק.