בלוג - מתבגרים על זה #ליאורה חיים

החופש הגדול כבר כאן והשנה הוא קצת יותר מפחיד ואולי אפילו קצת יותר מסוכן בשנה הזו, מתבגרים מגיעים לחופשה הזו כש"בופה" הסכנות והפיתויים נוכח ומשמעותי יותר מאי פעם, אולי אפילו קצת מנורמל. החופש מגיע כשהם בחשיפת שיא לרשתות החברתיות ולמסכים בכלל, ילדים ומתבגרים היום מחוברים לרשת בצורה אובססיבית, אולי אפילו ברמה של התמכרות למשך 9-10 שעות ביום, ויש כאלו שגם יותר. כשאין מסך, אין להם מה לעשות, חלקם הגדול איבד עניין בהכל, הם טרודים במחשבות שטוחנות להן את המח, בתחושת FOMO וריצוי שמאטות את קצב התפתחות החוסן הרגשי ומעצימות את התסכול והסבל והרגשי.

חרדה חברתית פוגשת היום המון מתבגרים/ותהיא מגיעה בכל מיני צורותיש לה המון אדוות על כל מעגלי החיים היא מוסתרת ומעמיקה את הבושה והעלבון ולנו כהורים יש תפקיד משמעותי להיות שם עבורם ולתת תקווה, לפעמים מטוב ליבנו אנחנו עושים בדיוק ההפךבואו לקבל כלים, ללמוד את מאפייני החרדה, להכיר את התמרורים החשובים ולהיות שם עבור הילדים שלכםן.מאחרת את אפרת חנן רכזת תחום הורים בעמותת רקפת עמותת רקפת.

הפער בין התודעה ההורית לבין המציאות בשטח הוא תהומי, בתהום הזו שוכן לו כאב גדול, כאב של נתק בין דורי, של העדר שליטה, של הזנחה רגשית שמייצרת פיצוי בצורה של שפע שהוא פשע משמעותי לנפש האדם. כמות הילדים הצעירים מידי שמקבלים היום טיפולים רגשיים, נוטלים כדורים פסיכאטרים היא בלתי נסבלת, היא לא הגיונית. הורים היום מבולבלים מאוד בין תפקידם הטבעי והפשוט להיות מחנכים של הילדים לבין הצורך שלהם להיות הורים טובים, הורים שרואים את הילד, מטפלים בו, הוא במרכז ויחד עם זאת שוכחים שהם צריכים להיות המגדלור שדרכו הילדים צריכים לצמוח, מגדלור מואר וגבוה שרואה למרחוק ומספק להם עוגן רגשי יותר מאשר עוגן כלכלי.

חרם שקט ונוכח בעוצמה, כזה שמתרחש בלי מילים, נוכח במלוא העוצמה, מתיש את הנפש, משאיר אותה בודדה מול התעלמות, מול שקט רועם ושורט, שקט שכל הזמן מזכיר שאת לא חלק מהלהקה, מהמנגינה של הכיתה, את לא שייכת, מוזרה, אחרת. היא הגיעה לחטיבה ונכנסה לכיתה שבה החליטו שהיא אוויר, שהיא לא קיימת, הכל נעשה בשקט מופתי שמגיע בצורה של התעלמות טוטאלית. היא מתהלכת ככה כמו שקופה שנתיים, מנסה לקלוט מבטים, לייצר תקשורת, להתחבר, להיות חלק ובשום מקרה היא לא מקבלת מענה או הושטת יד.

מצב החירום והנוכחות של הרשתות החברתיות והמדיה מייצרים מין מתח שבין הרצון לראות הכל, להיות מעודכן, מין סקרנות ודחף שמרצד בראש לבין הרצון להישמר ולא לצפות בזוועות שקשה לשאת אותן. כיצד חשיפה למדיה ולרשתות החברתיות משפיעות על הנפש - מה התפקיד ההורי?

פרטיות בגיל ההתבגרות - זכות נרכשת או זכות מקודשת ? בהחלט מגיעה להם הפרטיות שלהם, צריך לאפשר להם את המרחב הפרטי שלהם, מרחב שבו הם יכולים לפתח את האינדווידואל שלהם, לחוות, להתנסות, להבין את המציאות ולתרגל את החיים. ויחד עם זאת, במציאות שבה עולם הילדים התערבב היטב עם עולם הבוגרים, במציאות שבה הגבולות הוסרו, הסמכות הפכה להיות מילה גסה, מרחב הפרטיות כבר לא קיים, הן והם נמצאות/ים בתוך ה"כיכר עולמית", חשופות/ים כמו ב"חלון ראווה",ובנוסף לכל אלו גם זירת החיים הפכה להיות מגוונות ופרוצה. חשוב שנכיר כהורים מה פוגשים שם במרחב הפרטי שלהם.

מה קורה בתוך המח של הילדים שלנו מתוך אלפי שיחת איתם בקליניקה,מה מתרחש בתוך הניידים והצ'אטים שלהם (אתם אפילו לא מדמיינים), מה הפעילות המינית שלהם כוללת ועד כמה כולנו צריכים להתעורר, לשפשף היטב עיניים ולהבין שאנחנו צריכים להפסיק לשתוק את קולנו!!. אסור לנו להתבלבל פה הכוונה היא לא להיות רק חברים שלהם, הכוונה היא להיות הורה שנמצא נוכח, יודע ומכיר את העולם שלהם, הורה יציב שבונה בהם עמוד שדרה שישרת אתם לבחון מציאות, להבין איפה עובר הגבול ומה הקול הפנימי שלהם אומר להם, איך מקשיבים לו בתוך כל כך הרבה קולות חזקים שיש להם בראש.

התמכרות התנהגותית היא התמכרות למסכים, גיימינג, קניות, צפייה בפורנוגרפיה, מין, הימורים, ניראות חיצונית. כל דבר שהוא לא חומר (סמים, אלכוהול, תרופות) אבל הוא מייצר תלות ורצון עז לברוח מכאב וסבל שמקנן בתוכם ומרוקן אותם רגשית ומנטלית. ההתמכרויות הללו הן שקופות קשה לנו כהורים להבחין בהן, הן מתמזגות עם המציאות, עם ה"תפקוד" השוטף של הכלל. אנחנו מייצרים מעל זה שכבה נוספת של שכנוע עצמי בעזרת סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפורים שתפקידם להרגיע את רגשות האשמה שלנו, את הפחדים שלנו ובעיקר את תחושת חוסר האונים, או את התחושה הזו שאנחנו לא יכולים באמת להתמודד עם המצב. מחשבות כמו: כולם במסכים, זה גיל ההתבגרות, אם אני אקח לו את המסך לא יהיו לו חברים, כל הבנות היום מתאפרות, הלבוש הזה הוא חלק מהאופנה וכך כולן מתלבשות היום, כולם יוצאים ל"ישיבות", מגיעה להם פרטיות, הוא לא יעמוד בזה, אי אפשר בלי מסכים ועוד כל מיני ססמאות שמטרתן לעיתים לשחרר אותנו מהתמודדות מול הסחף הורי.

אובדן של הורה זה כאב וסבל נוכחים וכאובים עד מוות, אובדן של הורה בגיל ההתבגרות זה כאב שמצריך חוסן, עיבוד אבל, זמן והמון המון תמיכה, תקווה, אופטימיות ורצון עז להמשיך לשרוד. מקרה קליניקה מאתגר של למידה על כוחה של הנפש להתמודד, על כוחה של אהבה, כוחה של תמיכה וחדוות חיים. פרידה ואובדן ואבל הם תמיד מורכבים בגיל ההתבגרות, התפקיד ההורי הוא להיות שם עבורו כמבוגרים במרחב, להיות שם באמפתיה ולא בגוננות. בתמיכה ועם המון תקווה ואופטימיות

איך ניראה המימוש העצמי היום? מימוש עצמי מגיע היום דרך הרצון להיראות, להיות "שווה", מפורסם, שידברו עלי, שיעשו לי לייקים, "מקובל", יסגדו לי, יתנו לי תשומת לב בכל דרך אפשרית. השיח של ילדים ומתבגרים היום הפך להיות כזה שהמימוש העצמי והרצון להגשים חלומות גדולים וגרנדיוזים מגיע דרך הרשת, כאשר אתה מאחורי פילטר (מאחורי הקלעים) אבל ממש במרכז העניניים. והבנה חשובה ומשמעותית, הילדים ברשת מקבלים שטיפת מח ברשת שמייצרת מין הבנה מעוותת שבה כולם יכולים להיות נועה קירל, עומר אדם או כל כוכב אחר ברגע אחד בלי יותר מידי השקעה.

את רעד הקול והבכי של האימא היקרה הזו אני לא אשכח לעולם, שיחת טלפון מרגשת של אימא מודאגת שמתמודדת עם מתבגר צעיר ומדהים שלטענתה צריך ריפוי בנשמה, במיוחד עכשיו לפני שהוא שנה הבאה עולה לחטיבה. בפגישה הראשונה הם ספרו עליו שהוא מקסים, נדיב, אכפתי, רגיש עם נשמה גדולה ותמיד נפגע, מסתגר, לא מצליח להתמודד חברתית. הם קוראים לו "מוזר".

לא פעם שמעתי את המשפט "בנות זה של אבא..." ואולי יש בו משהו. כשהן ממש תינוקות זה כיף ענק, האב'וש החדש כבר הצטרף לתפקידים המסורתיים של אימא – הוא מחליף חיתולים, עושה מקלחת, מבשל, ממש דמות שמתפתחת לה בשנים האחרונות ואם יורשה לי לפרגן להם, יש משהו מאוד מעורר השראה ביכולת שלהם להיכנס לתוך ה"חצר" של האימהות ועדיין להגיע לשם עם עצמם, כמו שהם, בדרך שלהם שיש בה משהו רגוע יותר, שקט פנימי נעים. כל זה מצוין עד שזה מגיע לרגע שפתאום לתינוקת הקטנה שלהם צומחים ניצנים, הגוף מתעגל, היא מקבלת מחזור, צומח לה שיער, ופתאום מילדה היא הופכת לנערה, ואב'וש קופא, עוצם עיניים ונכנס לסוג של חרדה תמידית.