בלוג - מתבגרים על זה #ליאורה חיים

לא פעם שמעתי את המשפט "בנות זה של אבא..." ואולי יש בו משהו. כשהן ממש תינוקות זה כיף ענק, האב'וש החדש כבר הצטרף לתפקידים המסורתיים של אימא – הוא מחליף חיתולים, עושה מקלחת, מבשל, ממש דמות שמתפתחת לה בשנים האחרונות ואם יורשה לי לפרגן להם, יש משהו מאוד מעורר השראה ביכולת שלהם להיכנס לתוך ה"חצר" של האימהות ועדיין להגיע לשם עם עצמם, כמו שהם, בדרך שלהם שיש בה משהו רגוע יותר, שקט פנימי נעים. כל זה מצוין עד שזה מגיע לרגע שפתאום לתינוקת הקטנה שלהם צומחים ניצנים, הגוף מתעגל, היא מקבלת מחזור, צומח לה שיער, ופתאום מילדה היא הופכת לנערה, ואב'וש קופא, עוצם עיניים ונכנס לסוג של חרדה תמידית.

אין הורה שלא חושש מהרגע הזה שהילד המתבגר שלו מגיע לגיל שהוא מבקש לצאת לחופשה בקיץ עם חברים לאילת. בשנים האחרונות הטרנד שודרג לחו"ל ויחד עם השדרוג שכבת הגיל יורדת. האלכוהול חוגג, הסכנות מרחפות במחשבה של כל הורה. אירועי מלון הים האדום וסיפורי יוון נטועים לכולנו בתודעה. הורים חוששים לשלוח את הילדים ויחד עם זאת חוששים יותר להתעמת עם הילדים - אז הם זורמים, כדי שהילדים לא יישארו בודדים בלי חברים. מתי אנחנו צריכים לעמוד יציבים ולא "לא" זה לא מתאים, ומתי אנחנו יכולים לאשר להם לנסוע לחו"ל? איך מקבלים החלטה כזו ? כל הפרטים במדריך שכתבתי להורים ברגע הזה שהם מקבלים את הבקשה והדופק בגופם מתחיל לעלות.

בטח יצא לכם לכם לשמוע את השם הזה פ די די בימים האחרונים, ואם עדיין לא שמעתם אז חשוב שתכירו, כי יש לנו כהורים עכשיו הזדמנות פז ללמוד ולהכיר את האנשים שדרכם הילדים/ המתבגרים שלנו למדים את העולם. הזדמנות להבין מי הם האנשים שמשפיעים על התודעה שלהם ועל האמונות והתפיסות שלהם את המציאות. לפרשה הזו יש כל כך הרבה כוח, הילדים שלנו יודעים ועוקבים אחריה, למדים אותה היטב ומכירים את כל הרכילות סביבה, מעודכנים בכל הפרטים הכי קטנים של הפרשייה המורכבת הזו. כמות הצפיות והשיתופים של סרטוני הטיק טוק והאינסטגרם בפרשיית פי די די היא היסטרית.

היא לא מתקשרת עם אף אחד בבית, אין לה חברות, היא כל היום בחדר עסוקה באיפור , בעיקר שחור, בבגדים מוזרים. היא בת 14 והיא לא עושה כלוםםםם לבד, אפילו לגשת למכולת היא לא מוכנה, לנסוע באוטובוס זה אחרי שכנועים מטורפים, להיכנס לכיתה, לכתוב בקבוצה, מפחדת מהעולם, פשוט סיוט, אנחנו חווים סיוט.הטיול האחרון שלנו היה זוועה, הרגשתי כאילו אני סוחב איתי תינוק שלא מסוגל לעשות כלום וכל הזמן מתלונן, דובון לא לא כזה, כפוית טובה. אני נשבע שאני לא יוצא עם המשפחה הזו במיוחד עם אלה (שם בדוי) לנופש יותר, בטח שלא לחו"ל. זהו נשברתי ממש, ואני אדם חזק.

אתגר 100 גברים ב 14 שעות, כוכבת האונליפנס לילי מפורסם ללא הרף ברשתות החברתיות, הילדים שלנו חשופים למידע ולתיאור של האתגר הזה וחווים בנפשם מנעד רחב של רגשות מציפים, החל מחשש ופחד אולי אפילו אימה ועד לרגשות של דחף בלתי נשלט ורצון להיות חלק מהאתגר הזה. חלקם ירגישו שהם יכולים להיות חלק ממנו וחלקם יצליפו בעצמם ויעמיקו את תחושת הבדידות ואובדן הערך העצמי שלהם. מה המשמעות של חשיפה לאתגר הזה בלי נוכחות של קול הורי שפוי ? עד כמה חשוב שתכירו כהורים את החשיפה לאתגר ואת המשמעות של ההד התקשורתי סביבו? איך מקיימים שיח עם הילדים שלנו על זה ? ועד כמה זה מחויב במציאות ומסייע לנו להבין ובעיקר לשמור עליהם, על התודעה ועל הנפש

לא כזו תמימה, עובדה שהיא חזרה שוב ושוב ..... פרשת אייל גולן והעדות של טאיסיה זמולוצקי ממשיכה להדהד, וקולות הביקורת כלפיה צפים ועולים ברשת וגם בשיח של לא מעט מתבגרות ומתבגרים מולי "שלא תשחק אותה תמימה ... היא ידעה לאן היא הולכת...." זה בהחלט יכול להיראות כאילו היא ידעה והלכה "בעיניים פקוחות" לטרף הזה, זה חשוב שנבין שזה בהחלט יכול להיראות לנו דבילי או לא הגיוני או לא נכון, או כמו שהנוער מכנה את זה "פיקמי". אבל חשוב לי להסביר פה את התופעה הזו שבה נפגעות תקיפה מינית ממשיכות ללכת "בעיניים פקוחות" לטרף הזה כנגד כל היגיון או שכל ישר.

התבגרות – הצצה נדירה ואוטנטית לתוך המראה הרגשית של ילדים עם נפש זכה וחשופה במציאות של העידן החדש. תמונת מציאות של נפש ילדית שנרמסת לחתיכות דקות תחת עיינים עצומות לרווחה של מבוגרים במרחב, מבוגרים שמסתכלים למציאות ולא יודעים לקרוא את הקודים שלה, לא מכירים את השפה ונשארים עיוורים למול מציאות רגשית קשה ומורכבת. התבגרות בנטפליקס - מיני סדרה של 4 פרקים שמתחילה בהלם, בסוג של שבר עצום שפוקד משפחה שלמה ברגע אחד שבו המשטרה פורצת את הבית, אבל גם את הבועה שבה חיו ההורים בועת השקט. שורים קשוחים עוצרים ילד צעיר מידי, ג'יימי, רק בן 13, באשמת רצח. ההורים שעומדים שם מוכי הלם בטוחים מעל לכל ספק שזו טעות, הוא מרוב פחד משתין במכנסיים. כשמתבוננים דרך המשקפיים של ההורים, בהבנה שלהם את העולם שמתחת לקוד הנייד של הטלפון, הם צודקים.

תופעת האינסלים כמו תופעות נוספות ורבות: חרם חברתי, שיימינג, תיוג, חרם שקט של התעלמות, פוגענות, אלימות מילולית, אונליפנס, סמים, אלכוהול, "ישיבות", ילדי סנטר, פגיעה עצמית ועוד מחייבות התייחסות ומעורבות של המרחב החינוכי שחייב להיות בשת"פ מלא ובתמיכה הדדית : הורים, מערכת חינוך, מערכות נלוות. השיח סביב המיתוג אינסל הוא אתגר שמחייב ראשית הכרה שהוא קיים, למידה של המציאות הווירטואלית וההשפעות שלה על תפיסת המציאות של ילדים ומתבגרים בעידן הווירטואלי שבו מה שרץ ברשת כאילו מודפס אצלם במח במדפסת עם דף רציף כל היום. המושג הזה, שהפך למילת גנאי, שיצר מין קהילה שחיה תחת התיוג הזה מתייחס לשאלה מאוד מורכבת ששייכת לגבריות בעידן הזה, איך גבריות נתפסת?, עד כמה היא קשורה לחומר ולמראה חיצוני, ליחסים שבין המגדרים ולעוד המון סוגיות שקשורות במתבגרים בעידן הזה. אחד בדברים הכי חשובים שהורים וצוותי חינוך ובכלל בוגרים משמעותיים בסביבה הוא לזהות את הגרעין הרגשי החברתי, להבין לעומק מה נקודת החיבור לקבוצת ההשתייכות. ולא רק לאינסלים, לכל קבוצה.

פגיעה טקסית מכוונת במהותה לפרק של השלמות הפנימית של הנפגע/ת דרך פירוק הזהות ויחד איתה הטלת ספק של כל מה שנחשב מובן, נכון, מוסרי, קדוש. דרך טקסי השפלה בתחפושת של קודש או טקס נוצרת הכחדה של אמון בקשר, הכחשה של טוב והכחדה של משמעות המילים, למילים כבר אין תרגום נכון או ראוי שחופף מציאות. כל זה מוחלף בתחושה של חילול וריק קיומי, זהות שנמחקה והושחתה ועכשיו מבקשת לחזור לפעום, להכניס אויר, לנשום מתוך המוות שהיא חוותה. כשהאדם מתחיל להבין חזרה את המוסר הראוי הוא מתחיל לחפש משמעות, משמעות ללא תנאי וללא שליטה/ כפייה/ כאב / רמיסה. אט אט את חלקי העצמי המרוסקים מחוברים לזהות שיש בה כוונה, אמונה, משמעות וקול פנימי יציב ונקי שאין בן תחושת אשמה, תחושת השפלה או רגשי נחיתות מול העולם/ הפוגעים. זה מסע ארוך ועמוק, מורכב שיש בן המון הצטלבויות, המון כאב, המון בלבול. מבוך שצריך לצעוד בו עם המון אמונה, סבלנות וגם פנס שמאיר את הדרך ומייצר בה שלמות וזהות, בונה ומדביק את רסיסי העצמי שנשחקו וחוללו, עוטף אותם באור ובהגנה.